מבט משווה בעניין הסדרת גלישה באינטרנט
סקירת המצב בעולם מעלה כי פתרונות לתופעת חשיפתם של ילדים לתכנים מזיקים באינטרנט נעים בין שני קטבים מרכזיים. בקוטב האחד נמצאים פתרונות חקיקה, המטילים צנזורה וחסימות על רשת האינטרנט; * ובקוטב האחר, פתרונות הדוגלים בהסדרה עצמית חברתית (Self Regulation), הנשענת על ממד של וולונטריות.
ארצות הברית– ניסיונות להסדרה חקיקתית וכישלונותיהם
ארצות הברית היא דוגמה מובהקת למדינה שיש בה ניסיונות חוזרים ונשנים להתערבות המחוקק בניסיון להגביל תכנים באתרי אינטרנט. בעשור האחרון נעשו מהלכים אחדים במישור החקיקה כדי להתמודד עם תופעת חשיפתם של ילדים לתכנים מזיקים באינטרנט. עם זאת, בתי המשפט בארצות הברית הכריזו שמרבית החוקים שבאו לצנזר תכנים פורנוגרפיים או פוגעניים באתרי אינטרנט וניסו להגביל כניסה של קטינים לאתרים שכאלה אינם חוקתיים, בשל פגיעתם בחופש הביטוי.
בשנת 1996 התקבל ה-Telecommunication Act – חוק פדרלי כללי שעניינו הסדרת תחום התקשורת. בפרק שעניינו 'הגנה על חסימה וסריקה פרטית של חומרים פוגעניים' (Protection for Private Blocking and Screening of Offensive Material) מוצהר כי על הממשל לעודד פיתוח טכנולוגיות שיאפשרו חסימה וסינון של חומר לא ראוי.
זמן קצר לאחר מכן נחקק, כהשלמה לחוק התקשורת, ה- Communication Decency Act (CDA). בחוק זה נקבע כי שימוש בשירותי מחשב באופן שפוגע בסטנדרטים קהילתיים ונגיש לקטינים הוא עברה פלילית. זמן קצר לאחר קבלת החוק עתר ארגון זכויות האדם ACLU (American Civil Liberty Union) לבית המשפט העליון בבקשה לפסול את החוק מחמת אי-חוקתיות. ב-26 ביוני 1997 פסל בית המשפט כמה מההוראות של ה-CDA בשל ניסוח עמום ורחב מדי.Reno V. ACLU, 521 U.S 844, 1997 בית המשפט פסק כי המונחים שהחוק השתמש בהם לתיאור הפרסומים האסורים היו עמומים מדי, ולכן סותרים את התיקון הראשון לחוקה האמריקנית, המעגן את חופש הביטוי. כמו כן נקבע כי הוראות החוק פוגעות בעקרוןעל פי עיקרון זה זכותו של כל אדם לדעת בבירור מהן זכויותיו על פי החוק. ה-due process מכיוון שהציבור נאלץ לנחש את כוונת המחוקק. יצוין כי פסילת ההוראות נעשתה גם מכיוון שהן הגבילו כניסת מבוגרים לאתרים באופן מוגזם. עוד קבע בית המשפט כי אמצעי הסינון שנקבעו בחוק יקרים מדי ועלולים להוות נטל כלכלי כבד שיפגע בפעילותם של בעלי אתרים.
עם זאת ביטול ה-CDA היה חלקי בלבד, והוראות חוק אחדות, שאסרו הפצת פרסומי תועבה לקטינים באופן ספציפי אושרו בבית המשפט.
באוקטובר 1998, בעקבות פסילת הוראות של ה- CDA, העביר הקונגרס את ה- Child Online Protection Act (COPA) בא להגביל גישה של קטינים לאתרים מסחריים שמזיקים להם. חוק זה חל על בעלי אתרים אך לא על ספקי אינטרנט.
באור הפסיקה הקודמת של בית המשפט העליון בעניין ה-CDA נעשה ניסיון להבחין באופן ברור יותר בין נגישות של מבוגרים לנגישות של קטינים לאתרים. לפי החוק, יוטלו עד שישה חודשי מאסר, ולחלופין קנס, על כל מי שעוסק במסחר בין-לאומי או בין-מדינתי ברשת ובתוך כך עושה ביודעין שימוש מסחרי בחומר שמזיק לקטינים וזמין להם באינטרנט. 'חומר מזיק לקטינים' (harmful to minors) הוגדר כל תמונה, דימוי גרפי או חזותי, מאמר, הקלטה, כתיבה או כל חומר מגונה או שאדם ממוצע בהתאמה לסטנדרטים של הקהילה יראה בו בהקשר של קטינים 'מעורר יצרים', תיאור או מצג הפוגע באופן ברור בקטינים, פעילות מינית אמתית או מדומה או מצג זימה אשר ככלל אין בו ערך אמנותי, פוליטי או מדעי ממשי.
החוק העניק שלוש הגנות לבעלי אתרים שיישמו מנגנונים של סינון:
1. הגנה למפעיל שדרש תשלום באמצעות כרטיס אשראי או באמצעות מנגנון של age verification
2. הגנה למפעיל שדרש שימוש ב-digital certificate
3. הגנה למפעיל שהשתמש בכל אמצעי סביר אחר שאמור לסנן גולשים קטינים.
גם שאלת החוקתיות של ה-COPA נדונה בשלוש ערכאות.ראו Ashcroft v. ACLU 535 U.S 564 2002 העתירות כנגדו גרסו כי הוא פוגע פגיעה רחבה מדי בחופש הביטוי, מכיוון שנקבעה חובה על בעלי האתרים לעמוד בסטנדרטים כלליים בנוגע לקטינים מכל רחבי ארצות הברית, ואילו לבעלים אין אפשרות לבצע סינון על בסיס מקומי – כך יוצא שהדרישה היא ליישם את הסטנדרטים הקפדניים ביותר.
הערכאות הפדרליות שדנו בעתירות קבעו כי אכן החוק פוגע פגיעה מופרזת בחופש הביטוי והורו על ביטולו. עד לפרשה זו ניסיון החקיקה להסדרה היה בסטנדרט כללי. בית המשפט ניסה להפנות את המחוקק לכיוון אחר – פתרון שבו כל הורה בוחר את סטנדרט הסינון לעצמו ומיישם אותו על הילדים שבאחריותו, בכפוף ליכולות הטכנולוגיות של התכנות שברשותו.
בשנת 2001 התקבל ה-CHIPA (Children's Internet Protection Act). חוק זה קבע כי המדינה תמנע סיוע של מענקים פדרליים לספריות ציבוריות ובתי ספר שלא יתקינו במחשביהם תכנות סינון מתאימות מפני חומר שעשוי להיות פוגעני לילדים. איגוד הספריות, ספרייה ציבורית בפנסילווניה ו-American Library Association עתרו לבית משפט פדרלי בפנסילווניה ותקפו את חוקתיות החוק. טענתם המרכזית הייתה, שוב, שמדובר בפגיעה רחבה מדי בחופש הביטוי, מכיוון שתכנות הסינון חוסמות גם אתרים רבים שאינם פוגעניים.
בפסק הדין שניתן ב-31 במאי 2002 קיבלו השופטים את העתירה והורו על בטלות החוק. השופטים הטילו ספק ביעילותן של תכנות הסינון והביאו דוגמות לאתרים שהתכנות מסננות אך אין כל מניעה שילדים יהיו חשופים אליהם, למשל אתרים המסבירים על הסיכונים לחלות בסרטן השד. שוב נקבע כי ההסדר המוצע רחב וכוללני מדי. גם הפעם השופטים הציעו למדינה להסתפק באמצעים גורפים פחות להגנה על קטינים מפני פורנוגרפיה באינטרנט, למשל מתן אפשרות לגולש או להוריו של הקטין לבחור את האפשרות להתקין אמצעים לסינון הגלישה.
הממשל האמריקני הגיש ערעור על ההחלטה, וב-23 ביוני 2003 הפך בית המשפט העליון את החלטת הערכאה הפדרלית וחִייב ספריות ובתי ספר המקבלים מימון ממשלתי להתקין תכנות סינון כנגד אתרי פורנוגרפיה.U.S V. American Library Association, 539 U.S, 2003 נקבע כי החוק חוקתי, באור מטרתו ותחימתו למרחב ציבורי חינוכי בלבד. החיוב להתקנת התכנות חל רק על מחשבים בספריות ציבוריות ובבתי ספר.
בתחילת שנת 2007 הועלתה בסנאט הצעת חוק מטעם שני נציגים דמוקרטיים – הצעת חוק הבטיחות הקיברנטית לילדים (Cyber Safety for Kids Act of 2007). לפי ההצעה, המפעילים של אתרי אינטרנט למבוגרים יצטרכו לתייג את האתרים שלהם ולהירשם במאגר מידע לאומי של אתרים למבוגרים, או שייקנסו. ההצעה נשענת על הרעיון של אימוץ תג חדש לכל האתרים שהממשלה תקבע כי אינם מתאימים לקטינים. דפדפנים שהילדים משתמשים בהם יוכלו לזהות את התג ולמנוע הצגת אתרים מסוג זה לקטינים. ככל הידוע לי, ההצעה טרם הבשילה לידי חקיקה.
בצד ניסיונות להסדרה בחקיקה, הקים הקונגרס האמריקני בשנת 1998 את הוועדה להגנת ילדים ברשת האינטרנט, COPA, כדי שתציע שיטות למניעת חשיפתם של קטינים לחומר מזיק. הוועדה בחנה מגוון רחב של טכנולוגיות ושיטות הגנה, כגון סינון וחסימה, הצגת תוויות לאתרים, הגבלת כניסה לאתרים לפי גיל, יצירת פורטל לילדים בלבד ועוד.למידע נרחב על אודות פעילות הוועדה ומסקנותיה ראו http://www.copacommission.org לאחר בדיקת השיטות הגיעה הוועדה למסקנה שאמנם יש טכנולוגיות יעילות בהגנה על ילדים מפני תכנים מזיקים, אך לשם התמודדות עם תופעת התכנים המזיקים באינטרנט דרוש שילוב של חינוך, שיטות טכנולוגיות, אכיפת החוקים הקיימים ופעולות מצד תעשיית האינטרנט עצמה. כפי שהראיתי, המחוקק האמריקני לא תמיד היה קשוב להמלצות הוועדה.
אוסטרליה– הסדרה חקיקתית ענפה
אוסטרליה הנהיגה בשנים האחרונות הסדר מקיף הן ברמה הפדרלית (The Commonwealth Law) הן ברמת המדינהלסקירה רחבה יותר ראו רם ריבלין (מנחה – מרדכי קרמניצר), 2003. פורנוגרפיה: מוסר, חירות, שוויון – הצעה לתיקון האיסור על פרסום והצגת תועבה ועבירות קרובות: מחקר מדיניות מספר 41 , ירושלים: המכון הישראלי לדמוקרטיה: 117 –119; http://libertus.net/censor/govcoreg.html (The State and Territory Law).
בשנת 1999 התקבל חוק ה-Broadcasting Services Amendment (Online Services) Act, שבא להסדיר התמודדות עם ביטויי פורנוגרפיה באינטרנט. החוק חִייב ספקי שירות ואירוח אוסטרליים למחוק תכנים מהשרתים שלהם ש'מעוררים התנגדות', או 'לא מתאימים לקטינים' מיד לאחר שמתקבלת התרעה מהרשות האוסטרלית לתקשורת ולאמצעי תקשורת (ACMA); רשות זו פועלת גם בהתבסס על תלונות אזרחים שמגיעות אליה.
החוק גרם לתעשיית האינטרנט האוסטרלית (Internet Industry Association) לגבש קוד רגולציה עצמית של תכנים ברשת האינטרנט, כדי שיאפשר לה לעמוד בדרישות החוק. הקוד (Code for Industry Self Regulation In Areas of Internet Content) מתמקד בעיקר בספקים. הוא מחייב את כל ספקי הגישה לספק לכל משתמש, מיד עם חיבורו לרשת האינטרנט, אמצעים לסינון תכנים. אמצעי זה יכול להיות אחת מהתכנות לסינון התכנים שאישר הארגון או יישום לסינון תכנים שספק הגישה עצמו מפעיל על שרתיו. כל ספקי הגישה באוסטרליה התחייבו כי חשבונות גישה לאינטרנט ייפתחו לקטינים רק באישורו של הורה או מבוגר קרוב אחר.
בנוגע לאתרים הממוקמים על שרתים בתוך אוסטרליה, ספקי השירות המארחים מחויבים ליידע את ספקי התוכן על אחריותם המשפטית לפי חוקי אוסטרליה בנוגע להפצת תכנים אסורים ומחויבים למחוק אתרים עם תכנים בעייתיים במקרה שמתקבלת הודעה מהרשות. בנוגע לאתרים הממוקמים על שרת מחוץ לאוסטרליה, הרשות מודיעה לספקי השירות על אתרים אסורים, והספקים מחויבים להציע ללקוח (אך לא בהכרח להתקין) תכנה לסינון האתרים הללו.
הכיוון היום בעולם המערבי– פתרונות של הסדרה עצמית וולונטרית
לשם הבנת הכיוון היום בפתרונות ההסדרה לגלישה אביא כאן לדוגמה את קנדה.מתוך 'הגנה על ילדים מפני תכנים מזיקים באינטנרט: מבט משווה', מרכז המחקר והמידע של הכנסת: 5–7; www.isoc.org/inet2000/cdproceedings/8k/8k_2.html בקנדה ההתמודדות נעשית במישורים אחדים השלובים זה בזה:
מישור הממשלה– בשנת 2001 פרסמה ממשלת קנדה תכנית ממשלתית הכוללת עקרונות פעולה לקידום שימוש בטוח באינטרנט, בהם:
- חינוך והפצת מידע מטעם ארגונים: למשל, ארגון Mnet הוא ארגון וולונטרי התומך בתכניות לימודים על השימוש באינטרנט; תכניות אלו מיועדות להורים, למורים, לספרנים בספריות ציבוריות ולמנהיגים קהילתיים והן מכשירות אותם לסייע לצעירים לפתח כישורי גלישה ושימוש מושכל, בטוח ואחראי באינטרנט. ארגון פיתוח משאבי אנוש בקנדה, HRDC, תומך ברשת אינטרנט קהילתית המכוונת לקידום הכלכלה ולעידוד השכלה לכל גיל. תכנית זו מאפשרת לארגון לפתח אמצעים להתמודדות עם תכנים בלתי חוקיים ועם תעמולת שנאה באינטרנט.
- הנהגת 'קווים חמים' (hotlines) לתלונות של תושבים על תכנים בעייתיים באינטרנט.
- שיתוף פעולה בין-לאומי: ממשלת קנדה השתתפה בפורומים בין-לאומיים שעסקו בתכנים מזיקים באינטרנט, כגון ועידות ב-G-8 וב-OECD
מישור ספקי האינטרנט– ככלל, ספקי האינטרנט בקנדה פועלים לפי כללי אחריות חברתית. לפיכך הם ידרשו מהמקור לתוכן הלא רצוי להסירו, ומקרה של תוכן בלתי חוקי יועבר לטיפולן של רשויות החוק המקומיות. ספקיות שהן חברות בהתאגדות ספקי האינטרנט בקנדה, CAIP, קיבלו על עצמן באופן וולונטרי קוד התנהגות שעל פיו לא ייקחו תחת חסותן אתרים שיש בהם תוכן מזיק, וכך הן חסמו מאות אתרי פורנוגרפיה בשנים האחרונות.
התאגדות ספקי האינטרנט בקנדה יזמה פעולות באור התכנית הממשלתית, להלן כמה מהן:
- תמיכה ביזמות המקדמות והמחנכות משתמשי אינטרנט שנכלל בהן מידע מזהיר מפני הסכנות באינטרנט וייעוץ כיצד להתגונן מפני סכנות אלו, מתוך מודעות, גיליונות פתיחה של אתרים ותמיכה בארגונים מקומיים העוסקים בחינוך לאינטרנט. כך למשל, AOLC, אחת מספקיות האינטרנט הגדולות במדינה, השקיעה משאבים ניכרים בחינוך משתמשיה וסיפקה להורים אמצעי להגנת ילדיהם מפני תכנים לא ראויים: ההורים יכולים לבחור בערוץ 'לילדים בלבד' שהחברה מספקת, והוא אפשרות ההתחברות היחידה לילדיהם.
ספקית אינטרנט אחרת, Bell, מציעה 'גלישה בטוחה', ובכללה תוכן זמין היישר מדף הבית עם חלקים שבהם תכנות לחסימת אינטרנט ואתרים 'ידידותיים לילדים'. החברה יצרה אתרי מידע שמציעים, בין השאר, מידע על שמירת ביטחונם של הילדים באינטרנט ואפשרות להפנות שאלות אל צוות החברה העוסק בבטיחות באינטרנט. - קידום הסדרה עצמית של הספקים, לרבות מדיניות שימוש, אמצעים להעברת תלונות ולקבלת תמיכה ומידע, בין השאר על מנועי חיפוש, על אתרים 'ידידותיים לילדים' ועוד.
למשל, לחברת Bell יש קוד התנהגות בנוגע לתכנים באתר שלה. כמו כן, החברה מציעה מסנן לדואר אלקטרוני לא רצוי. חברת AOLC מאפשרת להורים לקבוע רמת נגישות שונה לכל ילד, לפי גיל, ואף להגביל את הגישה של כל ילד לפעילויות מסוימות ואת משך זמן הגלישה שלו באינטרנט. פעילות זו אפשרית בלא תשלום. חברת Telus מפרסמת באתר שלה איסור ללקוחותיה להשתתף בכל פעילות בלתי חוקית ברשת ושומרת לעצמה את הזכות לנתק מהרשת כל לקוח העובר על כללי השימוש. - חיזוק אכיפת החוקים באינטרנט, ובכלל זה חיזוק שיתוף הפעולה עם המשטרה המקומית, מינוי צוות לאכיפת החוקים באינטרנט ולקביעת מדיניות להתמודד עם פעילות בלתי חוקית פוטנציאלית או עם תוכן בלתי חוקי. למשל, חברת MTS הקימה מחלקה המקשרת אותה ליחידות המקומיות לאכיפת החוק.
- התייעצות בין המגזר הציבורי למגזר הפרטי, וביניהם לבין עמיתיהם בארצות אחרות, בדרך של חברות בארגונים בין-לאומיים, השתתפות בפורומים ובוועידות שעניינם התכנים באינטרנט וכן שיתוף פעולה עם חברות עמיתות במדינות אחרות. למשל, חברת Bell חברה בארגון הלומד את נושא התוכן ואת נושאי סמכות השיפוט באינטרנט (ILPF) ובארגון העוסק בנושאים הקשורים למסחר באינטרנט, כגון פרטיות, יישוב מחלוקות ועוד (GDBE).
גם מדינות רבות במערב אירופה בחרו ללכת בכיוון של הסדרה עצמית:על אנגליה ראו http://www.iwf.org.uk.
על גרמניה ראו http://www.edri.org/edrigram/number3.5/search.
על ספרד ראו http://www.epractice.eu/document/3725
באנגליה קיים שיתוף פעולה בין הממשלה לספקי הגישה, והספקים הקימו ב-1996 גוף מפקח פנימי, The Internet Watch Foundation. גוף זה מפעיל קו חם לדיווח על אתרי פורנוגרפיה ועוסק בפיקוח על תכנים בקבוצות דיון ברשת.
בגרמניה מ-2005 החלו מנועי החיפוש המובילים לחסום באופן וולונטרי קישורים לאתרים העלולים להזיק לקטינים.
בספרד פורסמה תכנית ממשלתית שמטרתה הגברת המודעות ושיתוף פעולה עם ספקי הגישה.
אפשר לראות אם כן כי מרבית העולם פונה היום לאפיקי חינוך והסברה, מתוך שיתוף פעולה מקומי עם ספקי האינטרנט וזונח את המודל של חקיקה פטרנליסטית בעניין התכנים, שהצלחותיו מוטלות בספק רב.
אלון יפה הוא בעל תואר ראשון במשפטים ובחשבונאות מהאוניברסיטה העברית בירושלים; סטודנט לתואר שני במנהל עסקים באוניברסיטה העברית; עוזר מחקר של פרופ' מרדכי קרמניצר במכון הישראלי לדמוקרטיה.
* מבחינה זו הצעת החוק העומדת כעת על שולחנה של הכנסת שייכת לקוטב זה.