אשליית התקשורת החדשה

אשליית התקשורת החדשה סוגיית צו איסור הפרסום בפרשת ענת קם מעוררת שאלה באשר לאפשרות ליישם את כלי הצנזורה בעידן המקוון. השתלשלות הפרשה וחשיפתה בציבור מלמדת על הרכב התקשורת המקוונת בישראל ועל היחסים הסימביוטיים שלה עם התקשורת הכתובה.

קודת המוצא של מאמר זה היא קביעתו של פרופ' קרמניצר במאמרו "יש לשים סייג לדין הדרקוני" כי הסוגיה שלפנינו יושבת על קרני הדילמה הזאת: מצד אחד המדינה חייבת לשמור על סודותיה, ומן הצד האחר בכל הנוגע לענייני צבא וביטחון עיתונות טובה לא תוכל למלא את תפקידה הציבורי ללא מדליפים וללא מקורות חסויים. צו איסור הפרסום בפרשת ענת קם, אורי בלאו ויאיר נווה, והסרתו לאחר חרושת עיקשת של שמועות ורמזים, מעורר שאלה ביחס ליישימותם של כלי הצנזורה בעידן המקוון ומשפיע על האיזון שהיה נכון בימי התקשורת ה"ישנה".

בעבר, הכלי המרכזי לעקיפה של צווי איסור הפרסום והצנזורה הצבאית היה מסירת המידע לעיתונות הזרה (בכל הנוגע לקורא העברית, לעתים הושלמה העסקה הסיבובית בדרך של ציטוט הדברים בעיתונות הישראלית בנוסח "הטיימס הלונדוני מדווח כי..."). עם הזמן נעשתה התקשורת גלובלית יותר מבחינת דרכי הממסר, והאזרח אינו נדרש עוד לרכוש עיתון זר, אלא רק ללחוץ על המספר המתאים בממיר הכבלים או הלוויין כדי לצפות בערוצי חדשות זרים. כלומר אם בעבר נדרש האזרח לטרוח ולרכוש עיתון זר וגם לדעת שפה זרה כדי להתמודד עם הסתרת מידע של הרשויות בישראל, כיום כתוביות התרגום בערוצי "פוקס" ו"סי אן אן" עושות חלק ניכר מן העבודה. בעניין קם-בלאו הודגמה הבעייתיות של צו איסור הפרסום בתכנית ראיונות ברשת פוקס (בהשתתפות העיתונאית ג'ודית מילר, שחשפה חלק גדול מן הפרשה בעיתונות האמריקנית), שבה פנה המנחה ישירות אל הקהל הישראלי, בידיעה ששידורי פוקס משודרים גם בישראל.

יתרה מזאת, התפתחות הפרשה מבחינת חשיפתה לציבור מלמדת על מפת התקשורת המקוונת בישראל ועל היחסים הסימביוטיים שזו מקיימת עם התקשורת המסורתית. בפרשת קם-בלאו קיבלה שליטתם של אתרי החדשות הגדולים על מפת התקשורת המקוונת בעברית משנה תוקף. צו איסור הפרסום מחייב רק את מי שהצו נמסר לו כדין (פרסום הצו ברבים יגרור סקרנות ציבורית שתחייב מסירת המידע כולו), ובהקשר שלנו את אתרי החדשות הגדולים והממוסחרים. אתרים אלה ראו עצמם כפופים אליו בכל דבר ועניין עד כי לא השתמשו ביכולתם לעקוף אותו באמצעות קישור אל אתרים שתיארו את הפרשה בעברית. מצב זה מביא לידי המסקנה העגומה שהטכנולוגיה החדשה לא ערערה את אמצעי התקשורת המסורתיים, אלא דווקא אמצעי התקשורת המסורתיים הצליחו לחנוק את הפוטנציאל הדמוקרטי העצום שבאמצעים החדשים. המתח בין חופש ביטוי ובין המחויבות לביטחון המדינה נגרר בצורתו הישנה אל העולם החדש, אף שבעצם היה עליו לעורר דיון מחודש בישימותו של האיזון בעולם המקוון.

מנוע החיפוש של גוגל לא עצר את פעולתו בשל צו איסור הפרסום, ולו היה קורה כך, הייתה ישראל יכולה להחליף את שמה לסין. לכן כל מי שביקש מידע על הפרשה והיה מוכן להשקיע שלוש דקות של חיפוש ולקרוא אנגלית, יכול היה לעשות זאת בקלות רבה. ואולם במהרה נהפכה הפרשה לשעתו היפה של עולם הבלוגים הפוליטיים בעברית, שאינו נמצא על הפלטפורמות המרכזיות של הבלוגים, השייכות לחברות התקשורת והעיתונות. בלוגים עצמאיים - שכותביהם בעלי מניעים אידאולוגיים שקופים ומוצהרים ועמדה פוליטית חברתית ברורה, המקיימים קישורי גומלין עם בלוגים אחרים בעברית ובשפות אחרות ועם העיתונות הממוסדת בארץ ומחוצה לה - שימשו כוח משלים לשיח הציבורי כמו שבא לידי ביטוי בתקשורת הממוסדת, ואמצעי תקשורת חברתית כגון קבוצות בפייסבוק השלימו את המהומה (ראו באתרים חופש החיפוש, שב"כ השב"כ, מבט פילוסופי).

אף שעולם הבלוגים הישראלי צומח במהירות (אחרי הכול שיעור חדירת האינטרנט המהיר בישראל הוא מהגבוהים בעולם), נדמה שאפשר להצביע על שתי תופעות חשובות ביחס אליו: ראשית, רק מקצת הבלוגים עוסקים בנושאים פוליטיים וחברתיים. שנית, רוב הבלוגים נמצאים על פלטפורמות ששייכות לחברות התקשורת הגדולות (דוגמת תפוז, ישראבלוג והבלוגים בכל אתרי העיתונים הגדולים). בלוגים אלה כפופים לכלל ההגבלות הפנימיות והחיצוניות החלות מאונס ומרצון על אמצעי התקשורת הישנה, ולכן ככלל אפשר לומר שתרומתם לקצות השיח הציבורי (כלומר לאותן דעות שלא מצאו את מקומן באמצעי התקשורת הישנים) היא אשליה בלבד. התפתחות תופעת הבלוגים, הנתפסים כאמצעִי התקשורת החופשי ביותר מאסדרה (רגולציה) מדינתית כופה, מעלה שאלות משפטיות בסוגיות כגון זכויות יוצרים, צווי איסור פרסום, לשון הרע, הגנת הפרטיות, חיסיון עיתונאי, מימון מפלגות, מודלים כלכליים למימון בלוגים או השלכותיהם המשפטיות. בהקשר זה חשובה הנכונות לעקוף את צו איסור הפרסום בעברית ומתוך השיח הציבורי הישראלי, ולא בעקיפין.

מתן צו איסור פרסום לשלושה חודשים הוא החלטה שיפוטית בעייתית שבעידן של תקשורת זמינה וחוצת גבולות חסרונותיה עולים על יתרונותיה. ואולם תחושת הכפיפות לערכי העולם הישן והנאמנות הממסדית שמגלה רוב השיח הציבורי המתנהל באמצעי התקשורת המקוונים, מעלה שאלה קשה עוד יותר: באיזו מידה פלורליזם המידע שאנו מרבים לדבר בשבחו ולהתהדר בו כמאפיין מרכזי של התקשורת במאה העשרים ואחת הוא אמת, או שמא אין הוא אלא אחיזת עיניים.

עו"ד תהילה שוורץ אלטשולר היא ד"ר למשפטים מהאוניברסיטה העברית בירושלים, מתמחה בהסדרת שוק התקשורת והמדיה החדשה. ערכה את קובץ המאמרים עיתונות דוט.קום: העיתונות המקוונת בישראל וכתבה ביחד עם יונתן ארבל את מחקר המדיניות מידע רוצה להיות חופשי: הטמעת חוק חופש המידע בישראל, שניהם בהוצאת המכון הישראלי לדמוקרטיה. מחקריה עוסקים בתפר שבין ספרות, משפט ומקרא..

עוד בנושא

אתר המכון הישראלי לדמוקרטיה

 קרמניצר מרדכי, יש לשים סייג לדין הדרקוני,  2010

ראם שגב ומרדכי קרמניצר, חופש הביטוי - הצדקות וסייגים, 2008

העין השביעית

הצנזורה והעיתונות - סיקור מיוחד

פרשת ענת קם - סיקור מיוחד