מפלגות מעצבות רשימה

בימים אלו מרכיבות המפלגות השונות את רשימות המועמדים שלהן לכנסת. קיימות שיטות אחדות לבחירות מועמדים ולהן השפעות שונות על הרכב הרשימה והתהליך. קראו על השיטות השונות, השלכותיהן, המאפיין הרווח בישראל ועל המגמות המתפתחות בשנים האחרונות.

בתקופה זו המפלגות בישראל מתכוננות לבחירות כלליות לכנסת, וכחלק מהכנות אלו הן מרכיבות את רשימות המועמדים שלהן. בישראל יש שיטות רבות לעיצוב הרשימה, וכן שינויים תדירים בשיטה לבחירת המועמדים בתוך המפלגות. לקראת הבחירות הבאות אפשר לזהות מגמה בולטת של פתיחת התהליך של בחירת המועמדים לפני יותר משתתפים ובשלוש המפלגות הגדולות בכנסת – קדימה, הליכוד והעבודה – שימוש בשיטת הפריימריז, שבה לחברי מפלגה יש השפעה ישירה על עיצוב הרשימה.

לתהליך בחירת המועמדים בתוך המפלגה יש השפעה רבה על הרכב האנשים בבית הנבחרים. בעוד הבחירות הכלליות בישראל קובעות את הרכב הכנסת מבחינת המפלגות המיוצגות בה, בחירת המועמדים קובעת מי יהיו האנשים שיאיישו את המושבים שתזכה בהם המפלגה. יש שיטות אחדות לבחירות מועמדים, ואפשר למקם אותן על ציר שקוטבו האחד שיטות כוללניות (אינקלוסיביות) וקוטבו האחר שיטות בלעדיות (אקסקלוסיביות). בקוטב הכוללני נמצאים הפריימריז הפתוחים, שיטה שבה כל אזרח יכול לבחור את רשימת המועמדים, ובקוטב הנגדי נמצאת קביעת הרשימה בידי מנהיג יחיד; ביניהם יש מינוי על ידי ועדת מינויים, בחירות שנערכות בגוף מפלגתי נבחר כמו מרכז או ועדה, ופריימריז סגורים שבהם משתתפים חברי מפלגה (Rahat and Hazan, 2001: 297–299).

חוקרים אחדים מזהים בעשור האחרון מגמה של דמוקרטיזציה פנים-מפלגתית, כלומר שמפלגות פותחות את התהליך לבחירת המועמדים לפני יותר ויותר בוחרים. מגמה זו אמנם אינה כלל-עולמית, אך בהחלט רווחת (Penning and Hazan, 2001: 268). הדמוקרטיזציה מתרחשת מסיבות אחדות, העיקריות שבהן הן רצונן של מפלגות לחזק את הלגיטימציה שלהן בתקופה שקרנן יורדת ולמשוך בוחרים על ידי שיפור תדמיתן – מפלגות איבדו את הבלעדיות שלהן בתפקיד המתווך בין החברה לבין השלטון לטובת אמצעי התקשורת, והאמצעי הזמין ביותר להן למשוך חברים נוספים הוא הרחבת הגופים הבוחרים ופתיחת תהליך העיצוב של רשימת המועמדים לכלל החברים, מהלך זה גם זוכה לתהודה חיובית בתקשורת ובכך מחזק עוד את המפלגות (Hazan and Voerman, 2006: 154; Penning and Hazan, 2001: 268).

מבט משווה 

מגמות הדמוקרטיזציה הפנים-מפלגתית טומנות בחובן ליקויים לא מעטים, למשל החלשת המוסדות המפלגתיים, עידוד פופוליזם שנובע מהצורך של מועמדים להתבלט, פרסונליזציה, יצירתם של קבלני קולות, חיזוק קשרי הון שלטון, הערמת קשיי ייצוג לנשים ועוד (להרחבה ראו 'בחירות 2006: שיטות לבחירת מועמדים מפלגתיים'). משום כך מפלגות רבות בעולם לא מימשו מגמות אלו במלואן. פריימריז פתוחים, שמאפיינים את ארצות הברית, הן אירוע נדיר בעולם הדמוקרטי, ומפלגות רבות בעולם מאמצות שיטות אחרות, ובהן הרב-שלביות לקביעת הרשימה. השיטה הרב-שלבית משלבת בין גופי בוחרים אחדים, ובכל שלב משתתף גוף אחר (מוסד מפלגתי, ועידה, נציגי מחוזות או כלל החברים) בעיצוב הרשימה, על ידי קביעה או בחירות. שיטות אלו מאפשרות למוסדות המפלגה להיות מעורבות בקביעת הרשימה ועם זאת משאירות לחברים תפקיד משמעותי בתהליך.

שלוש המפלגות הגדולות בבריטניה אימצו שיטה רב-שלבית לבחירת מועמדיהן לפרלמנט. לפי שיטה זו כוח ההשפעה מחולק בין מוסדות המפלגה לבין חברי המפלגה. בשלב הראשון מוסדות המפלגה עורכות סינון ראשוני של כל מי שהגישו מועמדות, לאחר סינון זה נקבעת רשימת מועמדים קצרה (shortlist); ובשלב השני מתוך רשימה זו חברי המפלגה בוחרים את הרשימה.

גם במפלגות בהולנד נהוג דפוס רב-שלבי, שמאפשר השפעה של מוסדות המפלגה על עיצוב הרשימה. מוסדות המפלגה קובעים רשימה (בדרך כלל מתוך רשימות שהסניפים מגישים), ומתוכה נציגים של סניפי המפלגה או כלל חברי המפלגה בוחרים את הרשימה המפלגתית שתתמודד בבחירות הכלליות (Hazan and Voerman, 2006: 155–157.

בקנדה שמורה למוסדות המפלגות הגדולות האפשרות להתערב בתהליך קביעת הרשימה, וגם אם את רשימת המפלגה קובעים חברי המפלגה באספת בחירות, מנהיג המפלגה או ועדת הבחירות רשאים להתערב בתהליך המינויים ולמנות מועמדים או לפסול מועמדים שנבחרו (חוקת המפלגה הליברלית, סעיף 14.6; חוקת המפלגה השמרנית, סעיף 14.1; Ericson, 1997: 41).

מגמות של הרחבת לא נגעו לכל המפלגות, ואפשר לראות במדינה אחת מפלגות שבכל אחת מהן מידה אחרת של כוללנות. בדנמרק יש שיטות מגוונות לבחירת מועמדים, ובהן קביעת הרשימה על ידי הנהגת המפלגה, בחירות בהשתתפות נציגי המחוזות, שילוב בין קביעת רשימה על ידי מוסדות המפלגה ובין הצבעה של חברי המפלגה כדי לאפשר למוסדות לערוך את הרשימה (Morgens, 2000).

באוסטרליה אין אף לאחת מהמפלגות שיטה אחידה לבחירת מועמדים ברמה הלאומית, וחוקי המפלגה משתנים בין המדינות והטריטוריות. בשלוש המפלגות הגדולות בחירת מועמדים במחוזות נעה מוועדת מינויים ועד לבחירות בידי חברי המפלגה. ביניהן יש שיטות משולבות שבהן חלק מהמועמדים נבחרים על ידי החברים, חלק אחר על ידי הסניפים, וחלק אחר על ידי קולג' אלקטורלי (Jeansch et. al., 2004: 48).

ישראל

ריבוי שיטות
ההליך לבחירת המועמדים בישראל משמעותי במיוחד לנוכח שיטת הבחירות הנהוגה: הבחירות הכלליות נערכות בשיטת רשימה סגורה, שבה לבוחרים אין כל השפעה על ההרכב האישי של הכנסת. ההשפעה הבלעדית על ההרכב נתונה בידי המפלגות, והן אוטונומיות לחלוטין בהחלטה על השיטה לבחירת המועמדים (רהט, 2008: 235). ישראל מתאפיינת בטווח רחב של שיטות לבחירת מועמדים, ובו שיטות קיצוניות, ממנהיג מפלגה שממנה את הרשימה ועד לבחירות בידי כלל חברי המפלגה. בבחירות הקרובות ישנה אף מפלגה שמאמצת פריימריז פתוחים ('ישראל חזקה' בראשות אפרים סנה) שבה הציבור כולו רשאי להשתתף.

הגורמים להבדלים הרבים בין המפלגות הם היעדר חקיקה לאומית שמסדירה את אופן בחירת המועמדים (אך היעדר זה מאפיין גם מדינות אחרות); אוטונומיה רבה שמוסדות המפלגה הארציים נהנים ממנה, לעומת המחוזיים, בעת קביעת השיטה לבחירת המועמדים; ולבסוף, הטרוגניות של החברה, שכוללת קבוצות המשתמשות בסמכות מסורתית. כך לדוגמה, במפלגות חרדיות ההנהגה הדתית נהנית ממידה רבה של לגיטימיות, ועל כן שיטת מינויים על ידי מועצת רבנים מתאימה להן ולבוחרים בהן (רהט, 2008: 247–248).

מגמות בבחירת מועמדים
המפלגות בישראל נהנות מעצמאות רבה באימוץ שיטות לבחירת מועמדים ואף עורכות בהן שינויים לעתים קרובות.על אימוצן של שיטות לבחירת מועמדים או החלפתן השפיעו מגמות של דמוקרטיזציה, שהתאפיינה בפתיחת הגוף הבוחר. מגמה זו המשיכה עד לשנת 1999, אף שבאותה התקופה היו מפלגות שנשארו עם גוף בוחר מצומצם, ובהן ש"ס ויהדות התורה. תופעה מעניינת הייתה שינוי המגמה בבחירות 2006, שבה יותר ויותר מפלגות צמצמו את הגוף הבוחר, עד כדי מינויים מטעם מנהיג המפלגה. לאחר בחירות 2006 ישבו בכנסת 66 חברים שבחרו בהם מנהיג המפלגה או מוסד מפלגתי לא נבחר, 33 שנבחרו על ידי מוסד מפלגתי נבחר, ו-20 חברים שנבחרו על ידי חברי מפלגה ואחד שדרך בחירתו אינה ידועה. זאת לעומת הבחירות הקודמות להן, ב-2003, אז נבחרו מטעם מנהיג או מוסד לא נבחר 25 חברים, 69 על ידי מוסד מפלגתי נבחר, ו-19 על ידי חברי מפלגה ושבעה שדרך בחירתם אינה ידועה (רהט, 2008: 241).

לעומת ההיסגרות של הגוף הבוחר בבחירות האחרונות, לקראת הבחירות הבאות מתחזקת שוב מגמת הכוללנות של המפלגות, ואנו עדים למגמה של פתיחת הגוף הבוחר ולשימוש בשיטות בחירה כוללניות יותר. כאמור, בשלוש המפלגות הגדולות בכנסת ה-17 – קדימה, עבודה וליכוד – חברי המפלגה הם שבוחרים את רשימת המועמדים שלהן לכנסת ה-18. אמנם מפלגת העבודה נשארה עם אותה שיטה, אך בקדימה חל שינוי קיצוני ממינוי על ידי ראש המפלגה, ואילו בליכוד שינו את השיטה מבחירות על ידי מרכז המפלגה. גם מפלגת ישראל ביתנו שינתה את הגוף הבוחר, ולקראת הבחירות הבאות את הרשימה מעצבת ועדה מסדרת במקום ממנה יחיד. לעומת זאת מפלגת הבית היהודי החליטה על שינוי לעבר שיטה סגורה יותר, וועדה מרכיבה את הרשימה שלה – לעומת בחירות קודמות, שבהן במפד"ל ובסיעות האיחוד הלאומי (המפלגות שמהן המפלגה מורכבת היום) נערכו בחירות במרכז המפלגה. שאר המפלגות נותרו עם אותן השיטות לבחירת מועמדים: בש"ס מינוי על ידי מנהיג רוחני ומועצה, במרצ שיטה רב-שלבית שמשלבת בין מוסדות המפלגה לבין מרכז מפלגתי (ועידת המפלגה), יהדות התורה בוועדה מסדרת, וחד"ש במרכז מפלגתי.

בין מנהיג לבין חברים: ההשלכות של פתיחת הגוף הבוחר
למגמות לפתיחת הגוף הבוחר שמאפיינות את מערכת הבחירות הנוכחית עשויות להיות השלכות מעורבות.לשיטות פתוחות וכוללניות יש יתרונות, ובהם שקיפות, שיתוף רחב של חברים ותחושת השפעה בציבור. אך יש להן גם חסרונות לא זניחים: פריימריז פתוחים מובילים לצירוף חברים רק לשם הצבעה בעבור מועמד, חברים אלו הם בעלי זהות מפלגתית רופפת ואינם נשארים להיות פעילים במפלגה ואף לא תומכים בה; מועמדים בשיטות פתוחות אינם נדרשים להתעמת עם שאלות אידאולוגיות מכיוון שמרבית הקשר שלהם עם הבוחרים מתווך, הם מתאמצים להגביר את חשיפתם באמצעי התקשורת על ידי הדגשת ממדים אישיים, כגון כריזמה, במקום להבהיר את עמדותיהם הפוליטיות בכינוסים מפלגתיים; נוסף על כך, פריימריז פתוחים מצריכים משאבים כספיים – צורך שפעמים רבות מוביל לקשרים חזקים מדי בין פוליטיקאים לבין בעלי הון ומפחית מסיכוייהם של מועמדים ראויים אך חסרי משאבים להשתתף בתחרות (ראו קניג, 2008).

ירידה בהשפעה של מוסדות מפלגתיים על עיצוב הרשימה מציב מכשול לפני מפלגה בניסיונה לשמר זהות אידאולוגית או להדגיש זהות כזאת כפי הבנתה. העברת ההכרעה על כל כובד משקלה לידיו של ציבור בוחרים גדול פותחת דלת למועמדים שלאו דווקא מזדהים עם ערכי המפלגה אלא רק משתמשים בה כמנוף לצבירת עצמה אישית, ובכך הם מערערים את הלכידות המפלגתית. במצב כזה מפלגה עלולה להיתקל במכשולים רבים יותר בהצגת מסרים מפלגתיים או בייצוג הקבוצות החברתיות שתומכות בה. יש הטוענים שבעיות אלו מתרחשות בפועל, ובאמצעי התקשורת מדווח כי ראש תנועת הליכוד בנימין נתניהו וחברים בה סבורים שעמדותיו של המועמד משה פייגלין אינן עולות בקנה אחד עם ערכי הליכוד. מבלי להגיב לעצם הטענה, היא מדגימה את השאלה על אודות הצורך בשימור מידה מסוימת של עצמה בידיה של מנהיגות המפלגה בעת עיצוב הרשימה.

הצורך בשימור סמכויות נובע גם מהרצון לצרף אל שורות המפלגה מועמדים שעשויים לתרום לה מבחינה אלקטורלית. בעת עיצוב הרשימה מוסדות מפלגתיים מתחשבים גם בשיקול מערכתי, שלפיו מועמדים אחדים עשויים לתרום ליצירת רשימה מושכת יותר או ייצוגית יותר. שיקול זה לא תמיד יכול להיעשות על ידי חברי מפלגה שמגיעים לתמוך במועמד מסוים מתוך נקודת ראות מצומצמת יותר. מידה של סמכות כזו הייתה בידיו של נתניהו כאשר אפשר לבני בגין, לדן מרידור ולמשה (בוגי) יעלון, אך לא לאפי איתם, להיכנס לרשימת המועמדים גם בלי שעמדו בתנאי הסף של זמן מינימלי של חברות בליכוד – הוא סבר שנוכחותם תועיל למפלגה, ואילו של איתם תזיק. מנגד, גם ראש מפלגת העבודה אהוד ברק רצה להשפיע על עיצוב הרשימה ולשריין מקום לבנימין (פואד) בן אליעזר, אך נכשל בכך בעקבות חילוקי דעות פנים-מפלגתיים, ולאחר שהמוסד לבירור עתירות במפלגה קבע כי השריון נעשה שלא כדין.

מקרים אלו מדגימים מצבים שבהם למנהיגות הרשמית או הלא רשמית של המפלגה עשוי להיות צורך בסמכות להתערב בעיצוב הרשימה.לשאלה אם ראוי להעצים את סמכות המנהיגות או לא אין תשובה חד-משמעית. השפעה על רשימת המפלגה יכולה להיות רצויה במקרים שהיא מאוזנת ומוּנעת משיקולים של טובת המפלגה. כאמור, יש שיקולים מערכתיים שיכולים להטות את הכף לטובת מועמדים מסוימים גם אם אינם זוכים לפופולריות רבה בציבור – לא כל מועמד אהוד בציבור הוא בהכרח מועמד ראוי ומוכשר, ומנגד יש מועמדים בעלי ערך פרלמנטרי שחסרים כלים לגיוס תמיכה בתנאים של פריימריז (לדוגמה כסף, כריזמה, מערך פעילי שטח ועוד).

כדי לאזן בין הרצון לשתף את חברי המפלגה לבין השאיפה לשמור על זהות מפלגתית ועל מוסדות מפלגתיים הועלו הצעות אחדות לרפורמות. האחת היא אימוץ שיטות רב-שלביות לבחירת מועמדים שכוללות גופים בוחרים אחדים. בדרך זו מוסדות המפלגה יכולים להשפיע על עיצוב הרשימה בראשית התהליך, ואילו החברים מוזמנים לבחור מתוך רשימת מועמדים מצומצמת יותר. פתרון אחר הוא לשנות את שיטת הבחירות הכלליות לשיטה שתאפשר לבוחרים לדרג באופן מלא או חלקי את רשימת המפלגה שהם מצביעים לה (חזן ורהט, 2006).

סיכום 

המגמה הבולטת בבחירות המקדימות לקראת הבחירות לכנסת ה-18 היא דמוקרטיזציה פנים-מפלגתית ופתיחת התהליך לבחירת המועמדים לגוף בוחר רחב יותר. שלוש המפלגות הגדולות בכנסת היוצאת משתמשות בשיטת הפריימריז המפלגתיים, שבה כל חברי המפלגה לוקחים חלק. דמוקרטיזציה פנים-מפלגתית היא מגמה המתחזקת גם בדמוקרטיות רבות אחרות, אך עם זאת נראה שלא כל המפלגות ממהרות לפתוח לחלוטין את הגוף הבוחר ולוותר על השפעתם של מוסדות המפלגה.

בצד היתרונות של הגברת הכוללנות בבחירת מועמדים יש גם חסרונות לא מבוטלים: העברת כל כוח ההשפעה מהמוסדות לידי החברים עלולה להחליש את המפלגות ולהפוך אותן לאוסף מועמדים שלכל אחד מהם סדר יום עצמאי ושמקדמים אינטרסים אישיים או מגזריים, ולא מפלגתיים; אחיזה רפויה של המוסדות במושכות המפלגה מובילה גם לייצוג לא מאוזן של תומכי המפלגה ומעכבת קיום מערכת מורכבת של אינטרסים שבנויה מצרכים ארגוניים, אידאולוגיים, גאוגרפיים ודמוגרפיים.

אמנם פתיחת הגוף הבוחר מבטאת נכונות להיענות לרחשי הלב בקרב החברים ומובילה לשקיפות התהליך (בוודאי בהשוואה למינוי המועמדים מטעם מנהיג יחיד או ועדה מסדרת), אך יש לעקוב אחרי ההשלכות של שינויים אלו ולהישאר דרוכים כדי שפעולות שנועדו לחזק את הלגיטימציה המפלגתית לא יפגעו בסיכויי ההישרדות של מוסד המפלגות.

רשימת מקורות 

רהט, גדעון, 2008. 'בחירת מועמדים בישראל: בין מנהיג יחיד לחברי מפלגה', בתוך הבחירות בישראל: 2006, אשר אריאן ומיכל שמיר (עורכים), ירושלים: המכון הישראלי לדמוקרטיה: 235–260.

Ericson, Lynda, 1997. ‘Canada’, in Pippa Norris (ed.), Passages to Power, Cambridge: Cambridge University Press: 33–55.

Hazan, Reuven Y., and Gerrit Voerman, 2006. ‘Electoral Systems and Candidate Selection’, Acta Politica, 41: 146–162.

Jeansch, Dean, et. al., 2004. Australian Political Parties in the Spotlight: Prepared for the Democratic Audit of Australia, Political Science Program, Research School of Social Sciences, The Australian National University.

Morgens, Pedersen N., 2002. ‘Denmark: The Interplay of Nominations and Elections in Danish Politics’, in Hanne Marthe Narud et.al. (eds.), Party Sovereignty and Citizen Control: Selecting Candidates for Parliamentary Elections in Denmark, Finland, Iceland and Norway, Odense: University of Southern Denmark: 29–60.

Penning, Paul, and Reuven Y. Hazan, 2001. ‘Democratizing Candidate Selection: Causes and Consequences’, Party Politics, 7 (3): 267–275.

Rahat, Gideon, and Reuven Hazan, 2001. ‘Candidate Selection Methods: An Analytic Framework’, Party Politics, 7 (3): 297–322.

Conservative Party of Canada Constitution, Amended on 2005: http://www.conservative.ca/media/20050319-CPCConstitution.pdf

Constitution of the Liberal Party of Canada, Amended on 2005: http://www.liberal.ca/pdf/docs/lpc_constitution_e.pdf

'בחירות 2006: שיטות לבחירת מועמדים מפלגתיים', פרלמנט, 51

חזן, ראובן, וגדעון רהט, 2006. 'שיטת בחירת המועמדים בישראל: בעיות ופתרונות'

קניג, עופר, 2008. 'לקראת הבחירות המקדימות (פריימריז) בקדימה'