הבחירות להנהגת מפלגת העבודה (2007)
הבחירות לתפקיד יושב ראש מפלגת העבודה נערכו ב-28 במאי. תוצאות הבחירות ישליכו לא רק על הזירה הפנים-מפלגתית, אלא גם על הרכב הממשלה ועל יציבותה. זו הפעם השישית מאז 1992 שבה נבחר יושב ראש בשיטת פריימריז – כלומר על ידי חברי המפלגה. לפני כן נבחרו מנהיגי המפלגה על ידי גופים בוחרים מצומצמים יותר.
מי בוחר את מנהיג המפלגה?
מנהיגי מפלגות הם מבעלי התפקידים החשובים ביותר בדמוקרטיות פרלמנטריות. פוליטיקאי השואף להגיע לראשות הממשלה זקוק קודם לכן לכבוש את ראשות מפלגתו. לפיכך, לשיטות של בחירת ראשי מפלגות יש חשיבות מרובה. המאפיין החשוב ביותר בכל שיטה הוא הגוף הבוחר (סלקטורט). גופים בוחרים נבדלים אלה מאלה לפי רמת כוללנותם. יש ארבעה גופים בוחרים שכיחים:
- באגף המצמצם יש אפשרות שמנהיג ייבחר על ידי נציגי המפלגה בפרלמנט. זוהי אפשרות סבירה מאוד במשטרים פרלמנטריים, היות שחברי הפרלמנט הם הקהל העיקרי שהמנהיג בא במגע עמו; מולם הוא עובד ואת שיתוף פעולתם הוא צריך. בעבר נהגו כל המפלגות הבריטיות לבחור את מנהיגיהן בדרך זו, אולם מאז הן הרחיבו את הליך הבחירה, והיום הוא פתוח לכלל חברי המפלגה. המפלגות העיקריות באוסטרליה, ניו זילנד ואירלנד עדיין בוחרות את מנהיגיהן בשיטה זו.
- אפשרות נפוצה יותר היא לשתף יותר אנשים בבחירת המנהיג ולהעניק את זכות הבחירה לחברי מוסד נבחר של המפלגה, כגון מרכז, ועידה או קונגרס. שתי המפלגות הגרמניות הגדולות – הסוציאל-דמוקרטים (SPD) והנוצרים-דמוקרטים (CDU) – בוחרות את מנהיגיהן בקונגרס המפלגה הפדרלי, גוף שבו כ-500 נציגים, במקרה של ה-SPD, ויותר מאלף במקרה של ה-CDU. גם מפלגות אחרות, כגון הסוציאליסטים בספרד והסוציאל-דמוקרטים בשוודיה, בוחרות את מנהיגיהן ברמת ביניים זו של מוסדות מפלגה רחבים.
- באחרונה הרחיבו מפלגות רבות את מעגל הבוחרים לכלל חברי המפלגה. בחירה על ידי חברי המפלגה ידועה גם בכינוי 'פריימריז סגורים' או 'פריימריז מפלגתיים'. הרחבת מעגל הבוחרים היא תופעה שאפשר למצוא במפלגות אחדות בכמה מדינות דמוקרטיות, בין היתר בבריטניה, ביפן, בקנדה ובישראל.
- לבסוף, אפשר להעניק את זכות הבחירה לכלל בעלי זכות הבחירה (אלקטורט), אולם זהו דבר נדיר מאוד בדמוקרטיות פרלמנטריות. בשנת 2005 נבחר מנהיג קואליציית השמאל באיטליה (l'Ulivo), רומנו פרודי, בבחירות מסוג זה על ידי יותר מארבעה מיליון בוחרים.
בחירת מנהיגים במפלגת העבודה
במהלך השנים התרחש במפלגת העבודה (ומפא"י בעבר) תהליך של הרחבת הגוף שבוחר את מנהיגי המפלגה. ב-1963 נאלצה מפא"י להתמודד עם בחירת המנהיג, לאחר התפטרותו של דוד בן גוריון מראשות הממשלה ומראשות המפלגה. זהות יורשו לא הייתה נתונה במחלוקת – לוי אשכול ביצר בשנות החמישים ובראשית שנות השישים את מעמדו בתור מספר שתיים בצמרת מפא"י. באותה העת לא ציינה חוקת המפלגה הליך פורמלי לבחירת היורש. בערב שבו הכריז בן גוריון על התפטרותו, התכנסו ראשי מפא"י להתייעצויות לא רשמיות בביתה של שרת החוץ גולדה מאיר. לאחר שהפצירו בבן גוריון לחזור בו ונענו בשלילה, נקבעה פגישה למחרת. בישיבה נכחו חברי המזכירות והלשכה, ואשכול נבחר פה אחד למועמד. מרכז מפא"י אשרר את הבחירה באותו היום. זמן קצר לאחר מינויו של אשכול תיקן מרכז מפא"י את חוקת המפלגה. בתיקונים נקבע כי מועמד המפלגה לראשות הממשלה ייבחר במרכז המפלגה.
התמודדות גלויה ראשונה על תפקיד מנהיג המפלגה נערכה ב-1965 במרכז המפלגה: 179 חברים (63.5%) הצביעו בעבור אשכול, בעוד 103 תמכו בבן גוריון. כתוצאה מכך פרשו בן גוריון וחלק ניכר מתומכיו ממפא"י והתמודדו בבחירות לכנסת באותה השנה ברשימה חדשה בשם רשימת פועלי ישראל (רפ"י). כאשר נפטר אשכול בראשית 1969 לא הייתה התמודדות על מינוי מחליפו – גולדה מאיר מונתה לתפקיד לאחר התייעצות של צמרת מפלגת העבודה.
התפטרותה של מאיר ב-1974, כתוצאה מפרסום דוח ועדת אגרנט, סימנה את פתיחתה של סדרת התמודדויות בין יצחק רבין לשמעון פרס:
- ההתמודדות הראשונה, בשנת 1974, נערכה במרכז המפלגה, ורבין ניצח בה ברוב של 298 מול 254 קולות.
- השנייה נערכה ב-1977, הפעם בוועידת המפלגה, ורבין ניצח בשנית בפער קטן – 1,445 לעומת 1,404 קולות.
- ההתמודדות השלישית נערכה ב-1980 בוועידת המפלגה, והפעם ידו של פרס הייתה על העליונה – 2,123 מול 875 קולות.
- ההתמודדות הרביעית נערכה ב-1992, בפעם הראשונה במתכונת של פריימריז מפלגתיים – זכות הבחירה ניתנה לכל חברי המפלגה.
- לאחר רצח רבין לא הייתה התמודדות, ומינויו של פרס ליושב ראש המפלגה ולמועמד מטעמה לראשות הממשלה אושר במרכז המפלגה.
מאז התקיימו עוד ארבע התמודדויות במתכונת של פריימריז (ראה הטבלה להלן).
הכללים שלפיהם התנהלו אז הפריימריז נותרו כשהיו: כדי שמועמד יוכרז מנצח היה עליו להשיג רוב של לפחות 40%. אם אף לא מועמד אחד הגיע לסף זה, נערך סיבוב שני, ובו מתמודדים שני המועמדים המובילים. בפועל, עד כה לא היה צורך בסיבוב שני.
פריימריז לראשות מפלגת העבודה, 1992–2005
| המנהיג הנבחר | מתמודדים נוספים | |
| 19.2.1992 | יצחק רבין 41% | שמעון פרס 35% ישראל קיסר 19% אורה נמיר 5% |
| 3.6.1997 | אהוד ברק 50.3% | יוסי ביילין 28.5% שלמה בן-עמי 14.2% אפרים סנה 6.6% נמנעים 0.4% |
| 4.9.2001* | בנימין בן-אליעזר 51.2% | אברהם בורג 47.3% נמנעים 1.5% |
| 19.11.2002 | עמרם מצנע 53.5% | בנימין בן-אליעזר 38.3% חיים רמון 7.2% נמנעים 0.9% |
| 9.11.2005 | עמיר פרץ 42.3% | שמעון פרס 40.0% בנימין בן-אליעזר 16.8% נמנעים 0.9% |
* בתום ספירת הקולות זכה בורג ליתרון מזערי, אך בעקבות טענות לזיופים בקלפיות נפתח מאבק משפטי ממושך, ובסופו נקבע כי תיערך הצבעה חוזרת בארבעים קלפיות חשודות. ההצבעה החוזרת נערכה ב-26 בדצמבר באותה השנה, ובסופה הצליח בן-אליעזר להפוך את התוצאות ולגבור על בורג.
** הערה: שמעון פרס נבחר ליושב ראש זמני ביוני 2003. 'זמניותו' של התפקיד התארכה ליותר משנתיים.
פריימריז: יתרונות מול חסרונות
היום שלוש המפלגות הגדולות בישראל (קדימה, העבודה והליכוד) בוחרות את מנהיגיהן בשיטת הפריימריז.קדימה טרם בחרה מנהיג בפריימריז, אך תקנון המפלגה מציין כי זו דרך הבחירה העתידית. בבחירת מנהיג המפלגה על ידי כלל החברים אפשר לראות התאמה לערכים דמוקרטיים – היא מעניקה הזדמנות למשתתפים רבים לקחת חלק בהליך הבחירה, מקרבת את המפלגות אל תומכיהן, משקפת באופן ישיר את רצון החברים, מעודדת השתתפות פוליטית פעילה יותר ומנטרלת את כוחם הפוליטי של עסקנים מפלגתיים. בחירה כזו אף עשויה להועיל למנהיג הנבחר – המנדט והאשראי שלו מועצמים כאשר גוף כוללני בוחר בו.
עם זאת, חשוב להכיר בחולשות שיש לשיטת הפריימריז, ויש להזכיר כי הניסיון מלמד שהיא הביאה עמה גם תופעות לא רצויות. לדוגמה – הענקת זכות הבחירה לכל חבר מפלגה באופן גורף, בלא הגבלות, כגון זמן חברות מינימלי ותשלום דמי חברות, עלולה לייצר תופעת חברות לרגע (instant members). תופעה זו מתבטאת בפעילותם הנמרצת של קבלני קולות, המגייסים לשורות המפלגה גם אזרחים שזיקתם למפלגה ולדרכה מפוקפקת, רק כדי שיתמכו במועמד מסוים. אזרחים אלו אינם נשארים חברי מפלגה לאחר הפריימריז. תופעה זו עלולה להזיק למפלגה, והיא פוגעת בחברים ובפעילים הוותיקים והמסורים.
בחירת המנהיג בגוף רחב היא גם עניין יקר מאוד. מועמדים אשר צריכים להשיג את תמיכתם של עשרות אלפי חברי מפלגה חייבים לגייס משאבים כספיים רבים, ובכך גדלה תלותם בבעלי הון. תופעות של עברות על חוקי מימון הפכו שכיחות מאוד בעידן הפריימריז. בלא הסדרה של מימון הבחירות, הגבלה על ההוצאות המותרות ואכיפה יעילה של החוקים או התקנות, ההתמודדות עלולה להפוך מוגבלת ולכלול רק מועמדים שיכולותיהם הכספיות והארגוניות גבוהות. כך התחרותיות והנגישות עלולות להיפגע.
רשימת מקורות
בר, עליזה, 1996. פריימריס: בחירות מקדימות ושיטות אחרות. תל אביב: המכון הישראלי לדמוקרטיה והוצאת הקיבוץ המאוחד.
קניג, עופר, 2006. 'בחירה והדחה של מנהיגי מפלגות: ישראל במבט השוואתי', בתוך: גדעון רהט (עורך), בחירת מועמדים בישראל: המצוי והרצוי. תל אביב: המכון לחקר החברה והכלכלה: 37–58.
Punnett, R.M., 1992. Selecting the Party Leader: Britain in Comparative Perspective, London: Harvester-Wheatsheaf
Rahat, Gideon, and Reuven Y. Hazan, ‘Candidate Selection Methods: An Analytical Framework’, 2001. Party Politics, 7(3): 297–322.