משבר האמון בבית המשפט

עד לפני שנים ספורות, ארבעה מחמישה ישראלים נתנו אמון במערכת המשפט. זהו נתון מרשים נוכח החשדנות הכללית של הישראלים במוסדות שלטון ולאור רמת אי-ההסכמה הגבוהה בחברה הישראלית. הצבעת האמון אפשרה לנשיא ברק לקבוע בצדק ובגאווה כי "אין לנו, לשופטים, לא חרב ולא ארנק; כל שיש לנו, הוא אמון הציבור בנו". ואולם, הנתונים מלמדים כי לא עוד.

מדד הדמוקרטיה שפורסם השבוע על ידי המכון הישראלי לדמוקרטיה מראה כי בארבע השנים האחרונות חלה התדרדרות קיצונית ביחס לבית המשפט: בשנת 2004, כ – 79% רחשו אמון לבית המשפט העליון "במידה רבה ובמידה מסוימת". מאז, מידי שנה, צונח האמון: ל – 72% בשנת 2005, 68% בשנת 2006, 61% בשנת 2007. המהלך הדינאמי של אובדן אמון הפך למפולת בשנה האחרונה: עוד 12% מהישראלים הצטרפו למחנה החשדני. לראשונה בתולדות הדמוקרטיה הישראלית רק פחות ממחצית האוכלוסייה (49%!) נותן אמון בבית המשפט העליון. ובמלים פשוטות ואכזריות: בממוצע, כל ישראלי שני בכל רחוב בישראל – לא רק בבני ברק, בסכנין ובעופרה – איננו נותן אמון, אפילו במידה מסוימת, בבית המשפט העליון.

יש התולים את אי האמון במעשיו של בית המשפט – היפר-אקטיבי, אימפריאליסטי והומוגני מידי. אחרים סוברים שבית המשפט היה ונשאר עמוד אש ההולך לפני המחנה, אלא שטעמו וטיבו של המחנה השתנה. הוא הפך מסוכסך, אלים, פוסט-אידיאולוגי וקצר רוח. על כל פנים, כעניין שבעובדה, מגיני בית המשפט מתמעטים והולכים – בפוליטיקה, בתקשורת, בפקולטות למשפטים, בבתי הכנסת ואפילו בצמרת משרד המשפטים. אם אין זו רק אופנה, אלא משבר אמון מתמשך, יתברר שאין לנו דרך מוסכמת להכרעה בסכסוכים, בייחוד בסוגיות המבטאות מחלוקות בין סקטורים שונים. זהו אובדן של נכס חברתי אסטרטגי מהמעלה הראשונה.

בית משפט מוחלש, בהעדר תמיכה ציבורית, הוא אסון למיעוטים. על המיעוט הליבראלי להבין שמגילת זכויות אדם, שאיננה מגובה בבית משפט חזק, לא תיאכף. המיעוט הדתי-חרדי זקוק לבית המשפט לקראת הרגע שהרוב החילוני יתפתה ל"הפיכה חילונית" שעלולה לפגוע בזכויותיו כקהילה. ומי יגן על המיעוט הערבי בעת גאות של רגשות לאומניים נגדו? בית המשפט הוא מעוז אחרון של שכבות חלשות שעלולות להידרס על ידי כוחות שוק ובעלי הון שממנים את הפוליטיקה. נשים, קשישים, ילדים, חד-מיניים, עובדים זרים, עובדי קבלן וחולים – בית המשפט הוא מפלטם.

ישראל היא קואליציה רופפת של מיעוטים. כל אחד ואחת מאתנו שייך לקבוצת מיעוט הזקוקה להגנה. לשיטה הדמוקרטית כשלים ידועים: הרשות המחוקקת נגועה לעיתים ביצריות ופופוליזם והרשות המבצעת נגועה לעיתים בשרירות לב ואף בשחיתות אישית ומבנית. לכן השיטה מציעה לנו את הרשות השופטת כגורם מבקר ומאזן. ואולם, כאשר הציבור בישראל מביע בהמוניו אי-אמון בבית המשפט, הוא פורק אותו מנשקו ככוח מגן דמוקרטי. עלינו לאפשר לשופטים לחזור ולרכוש את אמוננו. חוזקם הוא חוזקנו. חולשתם היא אובדננו.

כיצד יבנה האמון מחדש? נדרשת פעולה מאזנת דו-צדדית. על בית המשפט להבין כי הכרעות מרכזיות בשדה החברה, הזהות והתרבות שייכות לשדה הפוליטי-חברתי ואילו על הפוליטיקה להסכים כי המכריע האחרון והסופי בשדה הזכויות, הקצאת המשאבים ופרשנות ופסלות החוקים הוא בית המשפט. פוליטיזציה של המשפט ומשפטיזציה של הפוליטיקה הן מתכון בדוק להמשך המפולת.

המאמר פורסם בעיתון ידיעות אחרונות ביום 11 ביוני 2008.