נגד חוק החרם – חוות דעת

"חוק החרם" וחוקים אחרים שמחוקקת הכנסת הנוכחית אינם פוגעים רק בזכויותיהם של יחידים למחאה חברתית או פוליטית . במהלך כולו יש משום ניסיון לקעקע את עצם קיומה של אופוזיציה פוליטית ואת החירות לחשוב ולהביע דעה ביקורתית במרחב הציבורי.

מאז אושר "חוק החרם" ביום שני שעבר, 11 ביולי 2011, תקפו רבים את החוק בטענה שהוא אנטי-דמוקרטי, שכן הוא פוגע בחירות דמוקרטית בסיסית היא חופש הביטוי. דברים אלה נכונים לחלוטין, אבל אינם מספקים. מכיוון ששיח החופשים והחירויות הוא שיח ליברלי על זכויות הפרט, מהטענה שהחוק פוגע בחופש הביטוי עולה המסר שהחוק החדש פוגע באנשים פרטיים מסוימים. בהקשר זה עשויים המחוקק ובית המשפט לשקול את הפגיעה בחופש הביטוי של אלמוני אל מול הפגיעה בחופש העיסוק או זכות הקניין הנובעת מהטלת חרם על פלוני, וייתכן שהכף תיטה לזכותו של המוחרם. חוק החרם אמנם עשוי לפגוע באופן חמור בחירויותיהם של יחידים רבים, אבל הסכנה האמיתית הטמונה בו היא כללית: חוק החרם מאיים על עקרון יסוד בדמוקרטיה, שהוא עיקרון בסיסי כמו שלטון הרוב (ויש שיגידו אף יותר מכך) - על קיומה של אופוזיציה.

את חשיבותה של האופוזיציה כעיקרון דמוקרטי אדגים בשתי דרכים. ראשית, מבחינה היסטורית הפרלמנט המודרני הראשון קם בבריטניה, בתחילה כאספה של אצילים שנועדה להיות אופוזיציה למלך ולהגביל את כוחו. עם הזמן נעשה הפרלמנט הן לבסיס התמיכה בממשלת המלך והן לביתה של האופוזיציה הנאמנה - "Her Majesty's Loyal Opposition" - ורק עם הרחבת זכות הבחירה נהפך לגוף המייצג את דעת הציבור כך שההחלטות המתקבלות בו הן על "דעת הרוב" במובן הדמוקרטי של הביטוי. שנית, גם היום קיום בחירות אינו תנאי מספיק לקיום דמוקרטיה. מדינות אוטוריטריות רבות, בכללן רוב שכנותינו, מקיימות בחירות, אבל אלה אינן נחשבות בעינינו דמוקרטיות מכיוון שהן אינן מאפשרות ריבוי מפלגות, או שהן דורשות שכל מפלגה תקבל את אישורו של השליט.גם במדינות דמוקרטיות קיים כמובן הליך לאישור מפלגות ורשימות מתמודדים, אך בשונה ממדינות אוטוריטריות, האישור ניתן על פי סטנדרטים חוקתיים ואינו נתון לשיקול דעתו השרירותי של השלטון המכהן.
לפני האזרח לא עומדת אפוא בחירה אמיתית. גם מדינות אחרות כגון הדמוקרטיות החדשות שקמו לאחר נפילת הגוש הקומוניסטי נחשבות דמוקרטיות "סוג ב'" או "דמוקרטיות לא-ליברליות", שכן את התחרות בין המפלגות מגבילות קשות עריצות הרוב, שליטת הממשלה בתקשורת וכדומה. קיומה של אופוזיציה - שהיא תוצאתה ההכרחית של תחרות דמוקרטית, עם מנצחים ומפסידים - קודמת אפוא הן מבחינה היסטורית והן מבחינה לוגית לעיקרון של שלטון הרוב.

חוק החרם אמנם פועל ישירות נגד יחידים ופוגע בדמוקרטיה בכך שהוא טוען שדרך מסוימת של מחאה פוליטית נעשית בלתי חוקית רק כשמבצע אותה צד פוליטי מסוים, אבל משמעותו הרחבה היא צמצום האפשרות להביע בישראל מחאה או עמדה אופוזיציונית באופן לגיטימי. זהו צעד אחד בתוך מהלך רחב יותר, שבו כל עמדה המנוגדת לעמדת הימין המדיני או גוון מסוים לאומני שלו, מתויגת כבלתי לגיטימית. כזאת היא למשל פעולתה של תנועת "אם תרצו", הפועלת נגד לימוד באקדמיה של תכנים שלתפיסתה הם תכנים לא-ציוניים, וכזה הוא "חוק הנכבה", האוסר להכיר באופן פומבי בכך שיום חגו של רוב הציבור הוא יום אסונו של מיעוט גדול במדינה.הרוצה להקצין את הטיעון יטען שמדובר בתהליך שבו מאבק שבעבר התבטא במעשי אלימות של "עשבים שוטים" על רקע אידאולוגי כגון כרצח אמיל גרינצוויג וראש הממשלה יצחק רבין, עבר עידון ולגליזציה עם עליית הליכוד לשלטון ב-2009. האלימות הוחלפה בחקיקה, והאלימות בחוקים, אבל המאבק הוא אותו מאבק - למגר את הדעה המנוגדת.

ממבט כולל על חוק החרם עולה שהמגמה מדאיגה אף יותר. הניסיון להקים ועדת חקירה נגד ארגוני שמאל, הצעת החוק החדשה להעניק לוועדת חוקה חוק ומשפט זכות וטו על מינוי שופטים בהסתמך על "השקפת עולמם" - שמציעיה אינם מסתירים את כוונתם להפלות לרעה שופטים שמאליים, והקיצוץ בלימודי האזרחות לטובת לימודי מורשת ישראל בטענה שלימודי האזרחות "ביקורתיים מדי" - כל אלה מבטאים יחד עם חוק החרם ופעולות אחרות שהוזכרו לעיל מתקפה רב-חזיתית נגד עיקרון שלא רק עומד ביסודה של הדמוקרטיה, אלא ביסוד רעיון הנאורות שהוליד את הדמוקרטיה המודרנית וכן את שאר העקרונות המוגדרים כיום "אוניברסליים". עיקרון זה הוא הביקורתיות, האמונה שביכולתו של האדם היחיד להבין דברים בעזרת שכלו, להטיל ספק בנאמר לו ולקבל החלטות בהסתמך על תבונתו. מבחינה של אותו "גל עכור" של חקיקה אנטי-דמוקרטית בכנסת הנוכחית, ניכר שעוברת בו כחוט השני הסלידה מביקורת נגד השלטון, על כל גילויה.

התמונה המתגלית לעינינו כאן היא מחרידה, לא פחות, אבל ראוי ורצוי להתמקד במדאיג מכול. אנשים בוגרים וביקורתיים לא יאבדו את חוש הביקורת שלהם רק בשל חקיקה זו או אחרת. אך העובדה שהממשלה מבקשת לגדל את ילדינו על ברכי השקפה הרואה בביקורת דבר מגונה, בהבעת דעה מעשה הגובל בבגידה ובדעת מיעוט נטל על השלטון שעדיף שתיאלם או תיעלם  - זו סיבה אמיתית לחרדה.

לסיכום, הביקורת על פגיעתו של חוק החרם בחופש הביטוי היא נכונה, אבל אינה די ממוקדת. חופש ביטוי יכול, מבחינה תאורטית אך לא מוסרית, להיות מנת חלקם של אחדים ולא של אחרים. מדמוקרטיה אמיתית ונאורה נהנה כולנו - כל אזרחי ישראל - או אף אחד מאתנו.

אור טוטנאור הוא עוזר מחקר במכון הישראלי לדמוקרטיה בקבוצת המחקר של הפורום לתיקון שיטת הממשל ובפרויקט אות חבר הכנסת המצטיין, וסטודנט לתואר שני במחלקה למדע המדינה באוניברסיטה העברית בירושלים.