הצעת החוק לתיקון חוק איסור לשון הרע

1. הצעת החוק לתיקון חוק איסור לשון הרע

הכנסת אישרה בקריאה ראשונה את הצעת חוק איסור לשון הרע. הצעה זו (תיקון מס' 10) (הרחבת סעדים) של חברי הכנסת מאיר שטרית, יריב לוין, זבולון אורלב, אנסטסיה מיכאלי וישראל חסון.  הצעת החוק כוללת שני מרכיבים.

ראשית, היא מבקשת להגדיל את תקרת הפיצוי ללא הוכחת נזק בחוק. על פי ההצעה, בית המשפט יוכל לחייב את מי שפרסם לשון הרע, לרבות כלי התקשורת, בתשלום פיצויים בסך 300 אלף שקלים ללא הוכחת נזק. במקרה והוכח כי הפרסום כוון לפגוע בתובע, יוכל בית המשפט להכפיל את הסכום  - לשש מאות אלף שקלים. סכומים אלה ישנו את ההסדר הקיים בחוק לפיו ניתן לפסוק פיצוי של עד 50 אלף שקלים ללא הוכחת נזק ובמקרה שהוכחה כוונה לפגוע - עד 100 אלף ₪. מדובר בהגדלה עצומה, פי שישה, של סכומי הפיצוי בלשון הרע.

שנית, הצעת החוק כוללת זכות תגובה למי שסבור שנפגע על ידי אמצעי תקשורת כשפורסמה עליו לשון הרע. בהתאם להצעה, אם פורסמה לשון הרע באמצעי תקשורת או באתר אינטרנט, יאפשר המפרסם לנפגע או לנציגו לפרסם את תגובתו המלאה על הפרסום בתוך זמן סביר. אם היו כמה נפגעים מהפרסום, תינתן אפשרות נאותה לכל אחד מהם לפרסם את תגובתו המלאה, אלא אם כן הסכימו לפרסם תגובה משותפת. ההצעה איננה מסתפקת בכך וקובעת כי אם הוכח שלא ניתנה לנפגע אפשרות נאותה לפרסם את תגובתו כאמור, רשאי בית המשפט לחייב את אמצעי התקשורת לשלם לנפגע פיצוי עד תיקרה של מיליון וחצי שקלים, ללא הוכחת נזק.

בשורות הבאות נעסוק בשני ההיבטים של הצעת החוק. אנו סבורים כי הבעיה המרכזית של הצעת החוק איננה בסוגיות ובנושאים בהן היא מטפלת, אלא בחוסר הפרופורציה ובהיעדר המתינות שהיא משקפת. בעיה זו מתעצמת לאור ההקשר העכשווי: בשנה האחרונה ניכרת התפרצות געשית של הצעות חוק שהן בעלות פוטנציאל של פגיעה קשה בזכות לחופש ביטוי ולחופש עיתונות.

עם זאת, הצעת החוק משקפת מאבק בין מוסדי בין הכנסת והתקשורת, שהוא תגובה להתעלמות מוסד התקשורת מאזהרות חוזרות ונשנות על זניחת כללי האתיקה העיתונאית.

2. רקע כללי

דיני לשון הרע עוסקים בשאלה כיצד להבטיח הגנה על שמו הטוב של אדם בדרך שלא תשתק את ההליך הדמוקרטי. שתי זכויות אלה - הזכות לחופש ביטוי ועיתונות והזכות לשם טוב - נתפסות כזכויות יסוד שנגזרות מכבוד האדם, ועל כן האיזון ביניהן הוא איזון אופקי. הגנה מוחלטת והרמטית על הערך החשוב של השם הטוב אמנם תמנע הכפשות מכאיבות, אבל עלולה לאיין את הערך של טוהר המידות הציבוריות. מנגד, איש אינו מבקש להקריב על מזבח ההליך הדמוקרטי את כבוד האדם, ואין מדובר בחופש ללא גבולות. בכל המדינות המתוקנות קיימת אפוא חקיקה שאוסרת להוציא דיבתו של אדם רעה.

חקיקת לשון הרע בישראל מעדיפה, לפחות על פי לשונה הפשוטה, להגן על שמו הטוב של התובע על פני מתן מרחב ביקורת לעיתונות החוקרת. בשל קושי זה והכרת החשיבות שבצורך בהגנת יתר על הזכות לחופש הביטוי, במשך השנים פירשו בתי המשפט את הוראות החוק פרשנות מרככת, בעיקר בכל הנוגע להרחבת ההגנות העומדות לרשות הנתבעים בלשון הרע.

3. פיצוי ללא הוכחת נזק בלשון הרע

המסלול האזרחי - נזיקי של פיצויים על הפצת לשון הרע הוא אחד מהאיומים המרכזיים על חופש הפעולה בשוק הרעיונות והדעות. בעידן המקוון, שבו אפילו צווי איסור פרסום או הגבלות מטעם הצנזורה ניתנים לעקיפה בקלות יחסית, השוט הכלכלי של הפיצוי תוחם במידה רבה את גבולות חופש הביטוי.

פיצויים גבוהים בלשום הרע הם בעלי אפקט מצנן על העבודה העיתונאית. עשוי להיווצר מצב שבו רק תאגידי תקשורת בעלי כיס עמוק, שלא יחששו מפני מכה כלכלית כבדה בעקבות פרסומים כאלה או אחרים, יהיו מוכנים לקיים עיתונות נושכת וחוקרת. זהו חסם כניסה המעודד ריכוזיות בשוק התקשורת. בנוסף, הבעיה היא שתאגידי תקשורת אלה הם עצמם בעלי אינטרסים כלכליים ואם יישארו לבדם בשוק הרעיונות והדיעות שלנו, אנו עשויים שלא להגיע בכלל לסכסוכי לשון הרע באותם נושאים שבעלי התאגידים יחליטו שאין לעסוק בהם. יתרה מזאת, בעידן שבו תמיכה משמעותית בשיח הציבורי ה"קונבנציונלי" מתבצעת מכיוונם של גולשים, בלוגרים ופרטים אחרים הפעילים במדיה חברתית, עשויים אלה, שאין מאחריהם גוף תקשורת גדול, להיות חשופים לתביעות בסכומי עתק. מאחר והחוק עצמו לא מבחין לעניין גובה הפיצוי בין נתבע שהוא כלי תקשורת לנתבעים אחרים, האפקט המצנן ל"שוק הרעיונות המשלים" הוא לפיכך, מסוכן לא פחות מאשר ההשפעה על אמצעי התקשורת הגדולים.

פסיקת פיצויים על לשון הרע והערכתם היא משימה קשהחאלד גנאים, מרדכי קרמניצר ובועז שנור, לשום הרע: הדין המצוי והרצוי, ירושלים, המכון הישראלי לדמוקרטיה והמכון למחקרי חקיקה ע"ש סאקר, 2005, בעמוד 397., שהרי בדרך כלל מדובר בפגיעה בשם הטוב או בכבוד, שלא גוררת אחריה נזק ממוני. בפועל, גם כמעט אין אפשרות להוכיח נזקים בדרך של הבאת ראיות, ולכן קבעו בתי המשפט במשך השנים כי אפשר לקבל פיצוי בגין הפרסום לאור ההנחה שעצם פרסום לשון הרע גורם לפגיעה בכבודו של אדם ובכך גורם לו נזק, לפחות נזק לא ממוני.שם בעמוד 398.

לאורך השנים, בייחוד לקראת סוף שנות התשעים, העלו בתי המשפט את סכומי הפיצוי שפסקו ללא הוכחת נזק. בשנת 1998 תוקן חוק איסור לשון הרע ונוסף לו סעיף 7א הקובע כי "במשפט בשל עוולה אזרחית לפי חוק זה, רשאי בית המשפט לחייב את הנתבע לשלם לנפגע פיצוי שלא יעלה על 50,000 שקלים חדשים, ללא הוכחת נזק". זהו הסעיף שהצעת החוק שלפנינו מבקשת לשנות. כדאי להעיר כי ממש כפי שהדבר מתרחש בימים אלה, גם אז תיקון החוק עורר התנגדות רבה מצד עורכי עיתונים ומו"לים שטענו שכלי התקשורת לא יוכלו לעמוד בנטל הפיצויים.

אלא שלא מדובר רק על ביקורת מצד "בעלי עניין". המשפטנים קרניאל וברקת כתבו אז כי המהלך הוא "דוגמה מצערת לעבודתה של הכנסת שלא תמיד נשענת על ידע והבנה של סוגיות מקצועיות".יובל קרניאל, עמירם ברקת, הפיצויים בדיני לשון הרע: השם והשמן, עלי משפט ב' תשס"ב, 205-255, בעמ' 242.
גנאים, קרמניצר, שנור בעמ' 400. לדעתם, התיקון פשוט מיותר משום שגם קודם לו היה בית-המשפט מוסמך לפסוק פיצויים ללא הגבלת סכום, וללא כל צורך בהוכחת נזק כלשהו. סכומי הפיצוי שפסקו בתי המשפט לפני התיקון לחוק עלו, לעתים מזומנות, על הסכום שנקבע בחוק - 50 אלף ש"ח. לכן גם קרמניצר, גנאים ושנור מציעים להימנע מקביעה של רצפות או תקרות פיצוי מלאכותיות. הם ממליצים כי גם אם יושאר על כנו הסעיף המדבר על פיצוי ללא הוכחת נזק, ראוי שלא לקבוע בו בכלל הוראה המתייחסת לסכום הפיצוי, אלא להחזיר את ההכרעה בנושא זה לשיקול דעתם של בתי המשפט.Randall P.; Cranberg, Gilbert; Soloski, John Bezanson, Libel Law and the Press: Myth and Reality, Free Press, NY (1987).

הצעת החוק המבקשת להעלות פי שישה את סכום הפיצוי ללא הוכחת נזק בלשון הרע איננה ראויה. היא בעלת פוטנציאל פגיעה קשה בזכות לחופש ביטוי ועיתונות ומפעילה שוט כלכלי על שוק הרעיונות והיכולת לבצע תחקירים עיתונאיים. לאור המצב המשפטי הקיים היא גם מיותרת. בנוסף, המסר שהיא משדרת הוא ניסיון להעניש או להצר את צעדי אמצעי התקשורת, בד בבד עם מסר של חוסר אמון במערכת המשפט: לא רק במערכת המשפט הדנה בסכסוכים "חוקתיים", אלא דווקא בזו האזרחית, שדנה בסכסוכי נזיקין בלשון הרע.

4. זכות תגובה ותיקון בלשון הרע

כאמור, הצעת החוק כוללת עיגון סטטוטורי של זכות תגובה לנפגע בלשון הרע, ואף מגדילה וקובעת כי הימנעות מלאפשר תגובה עשויה להביא לפיצוי עד תקרה של מיליון וחצי שקלים ללא הוכחת נזק. עיגונה של זכות תגובה בחוק הוא סוגיה שנידונה בהרחבה בספרות. אחד מן המחקרים המעניינים ביותר שנכתבו על היחסים שבין התקשורת לבין חקיקת לשון הרע הוא זה שנעשה על ידי בזנסון, קראנברג וסולוסקי בארצות הברית.בעמוד 256. מסקנת המחקר היא כי רובם המכריע של הנפגעים מדיבה מעוניינים בטיהור שמם, וסמוך ככל האפשר למועד פרסום הדברים, באמצעות תיקון, הכחשה או התנצלות. (הליכים משפטיים ארוכים ומייגעים מחזקים את המוטיבציה "להתנקם" באמצעי התקשורת באמצעות פיצויים. אבל לכתחילה, המוטיבציה היא , כאמור, טיהור השם).

הבנה זאת, בצירוף השראה מהסדרים במדינות אחרות, הובילו את קרמניצר, גנאים ושנור להציע עיגון סטטוטורי של חובת תיקון שעיקרה חיוב מי שנפגע מפרסום עובדתי על אודותיו לפנות למפרסם סמוך למועד הפרסום ולדרוש את תיקון הדברים[6] . לפי הצעתם, החוק יכיל תמריצים לשני הכיוונים: נפגע שלא ידרוש תיקון לא יוכל לקבל פיצויים בגין נזק לא ממוני שנגרם לו, ומפרסם שלא פרסם תיקון ולאחר מכן נקבעה אחריותו לפרסום, יחוייב בכל הוצאות המשפט. גם סעיף 7 לתקנון האתיקה של מועצת העיתונות קורא לתקן "טעויות, השמטות או אי דיוקים שהם מהותיים בפרסום עובדות, במהירות, בהגינות ובהבלטה הראויה ביחס לפרסום המקורי. בנוסף לכך תפורסם במקרים המתאימים גם התנצלות. במקרים המתאימים תינתן לאדם שנפגע אפשרות הוגנת להגיב על טעות, השמטה או אי דיוק מהותיים במהירות ובהבלטה הראויה ביחס לפרסום המקורי". 

במובן זה, רוח הצעת החוק איננה בהכרח שלילית. עם זאת, הצעת החוק איננה עוסקת אך ורק בתיקון טעות עובדתית אלא בכל דבר הנכלל בגדר "לשון הרע". ההצעה עוקפת למעשה את ההגנות הקיימות, כמו אמת דיברתי או תום לב, ובהתאם לנוסח החוק, מתייחסת למשרעת רחבה מאד של ביטויים. בנוסף, היא מחייבת את אמצעי התקשורת לפרסם את "תגובתו המלאה" של הנפגע ואם מדובר בכמה נפגעים מחייבת להעניק "אפשרות נאותה" של "תגובה מלאה" לכל אחד מהם. שני אלה הופכים את הצעת החוק לרחבה בצורה הפוגעת פגיעה קשה בעצמאות העיתונאית והעריכתית. לא מדובר בתיקון שיש בו הלימה לפרסום המקורי, אלא ב"תגובה מלאה", שהסקנציה על אי ההסכמה להכניסה היא של מיליון וחצי שקלים!

פיצוי ללא הוכחת נזק עשוי להיות דבר סביר, וכך גם עיגון "הסדרי תיקון" בתוך חוק לשון הרע הוא קביל. אלא, שכפי שנאמר בראשית הדברים, בשני הנושאים, ניכרים העדר המידתיות והגבול. כפי שאין זה ראוי להגדיל את הפיצוי ללא הוכחת נזק הקבוע בחוק פי שישה, כך אין צורך להפוך "הסדר תיקון" לזכות תגובה רחבת היקף, דרקונית והרסנית כלפי תפקודה של עיתונות חופשית.

5. מלחמת העולמות והמתח הבין-מוסדי בעניין לשון הרע

הצעת החוק מבטאת מתח בין-מוסדי עצום בין מוסד התקשורת למוסד המחוקק. היא משקפת את חוסר הנחת של חברי הכנסת מכך שהעיתונאים והעיתונות אינם מכפיפים עצמם לכללי הרגולציה העצמית, האמורים להיות חומת מגן מפני התערבות חיצונית (חקיקתית ושיפוטית) בעבודה העיתונאית.

המתח כאן איננו נוגע ישירות לאיזון שבין הזכות לשם טוב ובין הזכות לחופש ביטוי, אלא מבטא ביקורת על תפקודו האתי של מוסד התקשורת ועל יוהרתם של העוסקים בתחום. מדובר בכישלונם של מנגנוני רגולציה עצמית להיות חסם מפני התערבות חקיקתית או משפטית. אלא שבהיעדר מוסדות שבכוחם לכפות את כללי האתיקה העיתונאית, סכסוכים מסוג זה מגיעים אל בתי המשפט, ומשזה איננו מספיק, אל הכנסת.

בהקשר זה ראוי להזכיר את דבריו של השופט יצחק זמיר, שהיה נשיא מועצת העיתונות לפני שהתמנה לשופט בית המשפט העליון, בעניין ידיעות אחרונות נגד קראוס. באותה מקרה סירב העיתון ידיעות אחרונות לפרסם שתיק החקירה נסגר לאחר שפרסם סדרת כתבות שמייחסות לתובע חשדות פליליים חמורים:

ההשלכה של פסק דין זה הייתה תיקון חוק איסור לשון הרע והוספת חובת העדכון שבסעיף 25א לחוק בשנת 2002.

הצעת החוק שלפנינו, הקובעת פיצוי של 300,000 שקלים ללא הוכחת נזק מתכתבת עם, ומשקפת את, סכום הפיצוי שהשית בית המשפט בעניין סרן ר' נ. אילנה דיין. מדובר בתגובת נגד, פרקטית יותר מנורמטיבית, לקריסת מנגנוני האתיקה העיתונאית. אפשר, שתאגידי התקשורת רואים באתיקה העיתונאית גלגל הצלה שיש לנפח כל אימת שהאיום על העבודה העיתונאית ממקור חיצוני (בחקיקה או בפסיקה) נראה גדול, ולזנוח אותו סרוח ונטול אוויר בעת אחרת, דווקא בשעה שהוא נצרך כל כך.

לזכות לחופש העיתונות הוענק בישראל מעמד של אצילות. אבל, תהליכי ההתמסחרות של שוק התקשורת יוצרים את תגובת הנגד המוסדית לכשלים שתהליך זה הביא עמו: תחרות פרועה על מיידיות המסרים, מהירות יתר וזניחת האתוס העיתונאי. במשך כחמש עשרה שנים, בשורה ארוכה של פסקי דין, איימו בתי המשפט באופן ברור להעניק סעדים משמעותיים יותר בלשון הרע. במידה רבה, אמצעי התקשורת התעלמו. הצעת החוק שלפנינו ראוי לה שלא תעבור. אבל הדיון סביבה הוא הזדמנות עבור התקשורת להנהיג סדר בביתה.