סוף עידן ברלוסקוני? עדיין לא...

ב-14 בדצמבר הצליח סילביו ברלוסקוני לעבור מבחן גורלי, לאחר שניצח בהפרש זעיר בהצבעת אי אמון נגד ממשלתו. פעם נוספת הוכיח ברלוסקוני כושר היחלצות מופלא ממצבים אבודים-לכאורה, תכונה שהקנתה לו את הכינוי "הודיני האיטלקי".

אפשר לשנוא אותו, אפשר לאהוב אותו. אפשר לבוז לו או להעריץ אותו. קשה להישאר אדיש כלפי סילביו ברלוסקוני, ללא ספק הדמות הצבעונית ביותר בנוף הפוליטי האירופי בשני העשורים האחרונים. בשבועות הקרובים עומד ברלוסקוני לפני מבחן כפול: הוא צלח (בקושי) הצבעות אי-אמון בבתי הפרלמנט וממתין כעת לפסק דין גורלי של בית המשפט החוקתי.

עלייתו

סילביו ברלוסקוני נולד לפני 74 שנים בעיר מילאנו שבצפון איטליה להורים מהמעמד הבינוני הנמוך. לאחר שסיים לימודי משפטים באוניברסיטה מקומית, פנה לתחום העסקי ונעשה יזם נדל"ן. בראשית שנות השבעים נכנס לעסקי התקשורת, וב-1978 ייסד את חברת התקשורת פיניוסט, שבתוך כמה שנים הפכה אותו לאיל תקשורת ולאחד האנשים האמידים באיטליה. כיום הוא חולש על אימפריה כלכלית הכוללת תחנות טלוויזיה, חברות פרסום, ביטוח ונדל"ן, וכן הוא הבעלים של קבוצת הכדורגל האיטלקית מילאן. במקביל לנסיקתו העסקית התחיל ברלוסקוני לגלות עניין בפוליטיקה, וההזדמנות להיכנס לזירה הציבורית נקרתה על דרכו לקראת הבחירות של 1994, על רקע התמורות במפת המפלגות האיטלקית.
בראשית שנות התשעים הזדעזעה המערכת הפוליטית האיטלקית עם חשיפתה של שורת שחיתויות שנגעה לפוליטיקאים רבים ממפלגות השלטון המסורתיות, ובראשן הנוצרים-דמוקרטים. בשל פרשיות השחיתות הוקדמו הבחירות לאביב 1994, ובחודשים לפניהן קרסה המפלגה הנוצרית-דמוקרטית במהירות. ההנחה הרווחת הייתה שאת השלטון תתפוס, לראשונה בהיסטוריה, המפלגה הקומוניסטית הוותיקה, שבראשית שנות התשעים התמתנה, שינתה את פניה ואת שמה והפכה למפלגה סוציאל-דמוקרטית. ברלוסקוני זיהה את הריק שנוצר באגף הימני של מערכת המפלגות,  ובסוף ינואר 1994, חודשיים לפני יום הבחירות, הכריז על כניסתו לפוליטיקה במטרה למנוע מכוחות השמאל לתפוס את השלטון. הוא הודיע כי יתמודד לפרלמנט בראש מפלגה חדשה שייסד ושמה "פורצה איטליה" (Forza Italia!) - קדימה איטליה! למפלגה זו לא הייתה משנה אידאולוגית סדורה, והיא התמודדה בעיקר ככוח שנועד לעצור את הקומוניסטים.

ראש ממשלה

בבחירות 1994 שיתף ברלוסקוני פעולה עם עוד שתי מפלגות ימניות - הליגה הצפונית (Lega Nord) הבדלנית בצפון איטליה והברית הלאומית (Alleanza Nazionale, AN) הנאו-פשיסטית בדרום. בכך הונחו היסודות לשיתוף הפעולה המשולש העומד במרכז האגף הימני של הפוליטיקה האיטלקית ב-16 השנים האחרונות: סילביו ברלוסקוני, ג'יאנפרנקו פיני (מנהיג הברית הלאומית) ואומברטו בוסי (מנהיג הליגה הצפונית). בשבועות שהובילו לבחירות 1994 ניצל ברלוסקוני את אחיזתו בתחנות הטלוויזיה הארציות והציף את השידורים בתשדירי בחירות. בבחירות זכתה מפלגתו למספר הקולות הרב ביותר, וב-10 במאי 1994 הושבע ברלוסקוני, שנכנס לפוליטיקה רק חודשיים קודם לכן, לראש הממשלה ועמד בראש קואליציית מרכז-ימין עתירת מפלגות. בדומה לכמה מהקואליציות בהיסטוריה הפוליטית הישראלית, הקואליציה הכילה שותפויות לא טבעיות ומפלגות שלא הסתדרו זו עם זו, ועובדה זו השפיעה השפעה מכרעת על סיכויי הישרדותה של ממשלתו הראשונה. ואמנם, הממשלה נפלה לאחר כחצי שנה בלבד על רקע חילוקי דעות בין הליגה הצפונית לשתי השותפות הבכירות האחרות (ראו טבלה 1).

מאז משבר זה היחסים בין בוסי לברלוסקוני אינם מתאפיינים, בלשון המעטה, בחיבה ובאמון הדדיים, אף כי עובדה זו לא מנעה מהם להמשיך ולשתף פעולה במישור הפוליטי. לאחר ההפסד בבחירות של 1996, שלאחריהן שלטו כחמש שנים מפלגות השמאל, חזרו שני האישים היריבים לשתף פעולה. בו בזמן גי'אנפרנקו פיני, הצלע השלישית בימין, הוביל את מפלגתו לתהליך של התמתנות אידאולוגית, התנערות מהעבר הפשיסטי ונדידה למרכז המפה. ממשלתו השנייה של ברלוסקוני כיהנה ארבע שנים - זמן חריג באורכו בנוף הפוליטי האיטלקי, אבל גם היא ידעה זעזועים, וב-2005 התפטר ברלוסקוני רק כדי להרכיב כעבור זמן קצר ממשלה חדשה בעלת הרכב דומה.

טבלה מס' 1: כל ממשלות ברלוסקוני

נסיבות סיום כהונת הממשלה	תקופה	ממשלה
הליגה הצפונית הסירה את תמיכתה, ובעקבות זאת אבד לקואליציה הרוב וברלוסקוני הגיש את התפטרותו.	1995-1994	ראשונה
באביב 2005, אחרי תבוסה למפלגות הימין בבחירות המחוזיות, איימו השותפות הקואליציוניות בפרישה. בתגובה הגיש ברלוסקוני את התפטרותו, וכעבור זמן קצר מינה את ממשלתו השלישית.	2005-2001	שנייה
בבחירות של אפריל 2006 הפסידה הקואליציה ברוב זעום למפלגות השמאל.	2006-2005	שלישית
?	- 2008	רביעית

בשל החיכוכים בקואליציית הימין נשחקה תמיכת הציבור בממשלה, דבר שהביא לידי הפסד דחוק בבחירות 2006 ולאובדן השלטון פעם נוספת לטובת קואליציית השמאל. כמו בעבר, גם הפעם לא ראה ברלוסקוני בהפסד זה סוף פסוק. אדרבה, הוא הגיב ביוזמה שנועדה לאחד את גורמי הימין לכדי מפלגה פוליטית אחת, אם כי הצלחתו הייתה חלקית: זמן קצר לפני הבחירות של 2008 הגישו מפלגתו "פורצה איטליה" והברית הלאומית רשימת מתמודדים משותפת, ולאחר שניצחו בבחירות הושלמה באופן רשמי הקמת המפלגה החדשה: עַם החֵרות (Il Popolo della Libertà או בקיצור PdL).

הממשלה החדשה נראתה בתחילת דרכה יציבה ביותר, שכן בזכות שיטת הבחירות שאומצה באמצע העשור זכתה הקואליציה המנצחת לבונוס של מושבים שהקנה לה יציבות יתר. ואולם אט-אט החלה גם ממשלה זו לאבד מיציבותה, כתמיד בשל חילוקי דעות בין השותפים: הפעם היה זה פיני - שותפו הבכיר של ברלוסקוני במפלגה החדשה - שמתח ביקורת חריפה על סגנון הנהגתו. ברלוסקוני איבד את הרוב בפרלמנט כבר ביולי 2010, כשפיני הכריז על פרישה מהמפלגה המאוחדת ועל הקמתה של סיעה נפרדת. בשלב הראשון לא פעל פיני באופן אקטיבי להפלת הממשלה והסתפק בקריאה לברלוסקוני לשנות את סגנונו; אבל בנובמבר כבר ניכר שהקרע אינו ניתן לאיחוי: פיני קרא בגלוי להתפטרותו של ראש הממשלה, כמה מתומכיו התפטרו מהממשלה, ובהצבעת האי-אמון שהתקיימה ב-14 בדצמבר הצביעו נגדו.

ה"הודיני" של הפוליטיקה האיטלקית

במהלך שני העשורים האחרונים נקשר בשמו של ברלוסקוני מספר לא מבוטל של פרשיות ושערוריות - מקצתן נותרו בגדר שערוריות בעלות אופי רכילותי ואחרות הגיעו לכדי תביעות וכתבי אישום. מספר הפעמים הרב שבהן הצליח ברלוסקוני להימלט מצרות - משפטיות, אישיות, פוליטיות - ולהישאר בצמרת, הביא לידי כך שהוא זכה לכינוי "הודיני של הפוליטיקה האיטלקית". גם במצבים קשים שמהם נראה היה כי לא יוכל להיחלץ, הוא הצליח לשרוד בשלטון או לכבוש אותו מחדש. דמותו מעוררת המחלוקת משכה אליה מלכתחילה את אור הזרקורים התקשורתי, ולעתים קרובות ניכר היה שברלוסקוני נהנה לזעזע את העולם. את הפרשיות שהיה מעורב בהן אפשר לסווג לשלושה סוגים: התבטאויות מעוררות מחלוקת, פרשיות אישיות ואישומים פליליים.

ברלוסקוני רחוק מלהיות זהיר בלשונו וניכר שהוא בז לכללי ה"פוליטיקלי קורקט" ובעקביות בוחר שלא להתיישר לפיהם. אין ספק שחלק הארי של התבטאויותיו השערורייתיות נושאות אופי סקסיסטי, עם התייחסות אל נשים כאל אובייקט מיני. אבל לא רק נשים סבלו מנחת לשונו: ברלוסקוני הפנה עקיצות גם כלפי כהי העור (את ברק אובמה כינה לא מכבר ה"בחור שתפס צבע"), וכן כלפי הגרמנים, ההומוסקסואלים, חוגי השמאל, המוסלמים, החוגים הדתיים והשופטים.

פניני הלשון של סילביו

שליחות: "מתוך אהבתי למולדת הרגשתי שאני חייב להציל אותה מהשמאל".

תחושת הרדיפה: "אני ישו של הפוליטיקה, קורבן סבלני המקריב עצמו למען כולם..."

עוד על תחושת הרדיפה: "85% מהתקשורת באיטליה היא שמאלנית, ובמערכת המשפט המצב אפילו עוד יותר גרוע. יש באיטליה מחלת סרטן שחייבים לרפא: הפוליטיזציה של בתי המשפט".

על מערכת הצדק באיטליה: "השופטים האלה סובלים מהפרעה נפשית. מבחינה אנתרופולוגית הם שונים משאר האנושות".

מתווכח עם חבר פרלמנט גרמני: "אני מכיר מפיק קולנוע שעושה סרט על מחנות הריכוז, אני אמליץ לו ללהק אותך לתפקיד של קאפו. אתה מתאים בול לתפקיד".

מייעץ לאישה ששאלה אותו על ביטחון כלכלי: "תמצאי חבר עשיר...".

במהלך נאום על ערכי המשפחה: "אני מבטיח לגזור על עצמי מעתה ועד יום הבחירות חודשיים וחצי של התנזרות מינית".

משכנע את האמריקנים להשקיע באיטליה: "איטליה זה מקום נפלא להשקיע בו. קודם כול כמעט שאין קומוניסטים, ואלה שקיימים מכחישים שהם כאלה. וחוץ מזה, יש לנו מזכירות יפהפיות, נערות מדהימות".

פונה לחברת קבינט מצודדת, דוגמנית לשעבר: "אם לא הייתי נשוי, הייתי מתחתן אתך עכשיו".

בתגובה להאשמתו בקיום מגע מיני עם זונה: "מחיי לא שילמתי תמורת מין. אני לא מבין מה הכיף בלי הסיפוק של הכיבוש".

העדפות מיניות: "עדיף לגלות תשוקה כלפי נשים צעירות מאשר להיות הומו".

מודעות עצמית: "אני לא פוליטיקאי רגיל, יש לי חוש הומור. אני אנסה להיות יותר עדין ומשעמם, אבל אני לא מבטיח שאצליח".

אבל התבטאויות מעוררות מחלוקת הן אחרי הכול התבטאויות. חמורות מהן הם הפרשיות הרבות שנכרכו בשמו והאישומים הפליליים שבהם הוא מואשם. בכל הנוגע לפרשיות אישיות, נראה שהכול קשור לסגנון החיים הראוותני שלו ולנהנתנותו חסרת השליטה, כמו למשל חולשתו העזה לנשים צעירות ומצודדות, שסיבכה אותו לא אחת והעיבה על יחסיו עם אשתו השנייה (שלה נישא ב-1990). לפני כשנה, כאשר התלוננה אשתו על נטייתו להריץ מטעמו מועמדות צעירות ומושכות, חסרות ניסיון פוליטי, דרש ממנה ברלוסקוני התנצלות פומבית. זמן קצר לאחר מכן, כאשר פורסמו ידיעות על יחסיו האינטימיים עם צעירה בת 18, הגישה אשתו תביעת גירושין. בשנים האחרונות פורסמו עוד עדויות על תחביבו של ברלוסקוני לארח נשים צעירות במסיבות, והאחרונה שבהן גם סיבכה אותו כשניסה להפעיל את השפעתו ולחלץ רקדנית בטן צעירה שעמה ניהל יחסים מהסתבכות עם החוק. ככלל, טענות אודות ניצול כוח השררה בדרכים לא ראויות מופיע כדפוס חוזר ונשנה בהיסטוריה של ברלוסקוני.

לשונו הקלה ואורח חייו מעורר המחלוקת היו אולי נסבלים אילולא הסתבך גם בפרשיות פליליות. יאמר כי לאורך כל הדרך טען ברלוסקוני שתובעים ושופטים-חוקרים המזוהים עם השמאל והמחפשים להכתים את שמו ולסלקו מהבמה הפוליטית רודפים אחריו במזיד. ואולם הצטברות כה רבה של פרשיות - מתקופות שונות של הקריירה שלו - גובה את מחירה. עד היום נשפט ברלוסקוני בשבעה תיקים פליליים, ובכלל העברות שיוחסו לו אפשר למנות שוחד שופטים, רישום כוזב, עברות מס, עדות שקר וקשרים עם המאפיה. למרבה הפלא הוא הצליח להיחלץ מכל ההליכים ולשמור על גיליון אישום נקי. בכמה מקרים הוא זוכה מפאת היעדר ראיות, במקרים אחרים ההליך המשפטי בוטל מכיוון שחלה על העברות המיוחסות תקופת התיישנות, לאחר שהצוות המשפטי שלו נקט טקטיקות השהיה למיניהן. ואולם גם היום עומדים נגדו שני הליכים פתוחים. ב-2004, בניסיון להתחמק מבתי המשפט, יזם ברלוסקוני חוק המעניק לראשי ממשלות חסינות מתביעות בזמן כהונתם. החוק עבר בשני בתי הפרלמנט, אבל נפסל בבית המשפט החוקתי בטענה שהוא מפר בבוטות את עקרון השוויון לפני החוק. לאחר שתפס את השלטון מחדש ב-2008 קידם ברלוסקוני חוק ברוח דומה, המעניק לראשי ממשלה, לנשיא ולשני יושבי הראש של בתי הפרלמנט חסינות בעודם בתפקידם.

סוף המשחק?

האם הפעם המצב שונה? האם הפעם ברלוסקוני כרה לעצמו בור שממנו לא יוכל להיחלץ? פרשנים רבים חוזים שהפעם בא הסוף לסיפור. אם להשתמש בהשאלה מעולם הדימויים האיטלקי - ברגע שסגנון ההנהגה של ברלוסקוני השתנה מזה של יוליוס קיסר (חושים פוליטיים מחודדים) לזה של קליגולה (שערוריות מין והדוניזם חסר מעצורים על גבול נתק מהמציאות השפויה) - גורלו הפוליטי נחרץ.
הפעם בעל הברית הנאמן והוותיק שלו ג'יאנפרנקו פיני כבר אינו עומד עוד לצדו. בנוסף, האזרחים התעייפו מהשערוריות האין-סופיות הנקשרות לראש הממשלה שלהם, ואפילו אם עד כה לא הוכחה שום אשמה פלילית וברלוסקוני לכאורה נקי, סגנון החיים השנוי במחלוקת שלו הביא רבים להאמין כי בתנאים האלה ראש הממשלה אינו יכול להקדיש את תשומת הלב הראויה לניהול המדינה ובעיותיה.

קיים אפוא סיכוי רב שעידן ברלוסקוני בדמדומיו, והכול מתנקז אל השבועות הקרובים בהם יתקיימו שני אירועים שיכולו להכריע את גורלו הפוליטי. את המבחן הראשון הוא עבר בהצלחה, אחרי שהצליח להדוף שתי הצבעות אי אמון נגד ממשלתו. בסנאט, הבית העליון, הצעת האי אמון נפלה ברוב גדול, אולם בבית התחתון, בו יחסי הכוחות שקולים יותר היה חוסר ודאות גדול עד לרגע האחרון. בימים טרם ההצבעה הועלו מצד האופוזיציה האשמות בדבר ניסיונות של מחנה ברלוסקוני "לקנות קולות" של חברי פרלמנט. בסופו של יום הצליח ברלוסקוני לשרוד על חודם של שלושה קולות: הצעת האי אמון נפלה ברוב של 314 מול 311. המבחן השני מצפה לו בראשית ינואר 2011, אז יכריע בית המשפט בדבר חוקתיותו של חוק החסינות שהוזכר למעלה. גם לאחר ניצחונו בהצבעות האי אמון, יש החוזים כי ראש הממשלה הוותיק יתקשה למשול בצורה אפקטיבית ולעמוד בפני הביקורת הגואה נגדו ובפני שיעורי התמיכה הצונחים.

ובמקרה כזה מי יחליפו? במובנים רבים בכל הנוגע ליורש חוסר הוודאות גדול. מ-1994, עת התמנה ברלוסקוני לראש הממשלה בפעם הראשונה, נעשתה המערכת הפוליטית באיטליה מערכת אישית מאוד - עם אגף ימני הסובב סביב דמותו של ברלוסקוני, ואגף שמאלי מפולג בשל היעדר יכולת להציב מנהיג נגדי בסדר גודל דומה. גם בשנים שבהן בילה ברלוסקוני מחוץ לשלטון הוא היה המנהיג הבלתי מעורער של האופוזיציה, והעיסוק בו לא פסק לרגע. לכן קשה לחזות ולתאר את המערכת הפוליטית בעידן שלאחריו. לעת עתה, לפחות, הפגין"הודיני האיטלקי" תחבולת היחלצות נוספת והצליח לשמור על מעמדו כאדם המשפיע ביותר באיטליה לתקופה הקרובה לפחות.

מקורות

 Bull, Martin J. and James L. Newell (2009). "Still the Anomalous Democracy? Politics and Institutions in Italy", Government and Opposition, Vol. 44 (1), pp. 42-67.

Giannetti, Daniela and Michael Laver (2001). "Party System Dynamics and the Making and Breaking of Italian Governments", Electoral Studies, Vol. 20 (4), pp. 529-553.

Shin, Michael E. and John A. Agnew (2008). Berlusconi's Italy: Mapping Contemporary Italian Politics, Philadelphia: Temple University Press.