הדמוקרטיה הישראלית – לאן?

הדמוקרטיה הישראלית ידעה בשנה החולפת נקודות שפל ושיאים קיצוניים: מכתבי הרבנים והפגנות שנאה נגד עובדים זרים מחד גיסא ומחאת האוהלים מאידך גיסא; חקיקה אנטי-דמוקרטית, כגון חוק הנכבה ופסיקת בג"ץ שחייבה את היישוב רקפת לקלוט משפחה ערבית. תערובת זו מקשה להשיב חד-משמעית על השאלה: "הדמוקרטיה הישראלית – לאן?".

מדד הדמוקרטיה 2011 שראה אור לאחרונה מורה שככל שמדובר בעמדות הציבור יש תנועה בו-זמנית בכיוונים שונים. במילים אחרות, המצב אינו עגום כפי שנראה בנקודות זמן מסוימות בראשית השנה ואינו ורוד כפי שנדמה היה במהלך הקיץ.

התחומים העיקריים המעוררים דאגה עמוקה הם: החלה סלקטיבית של עקרונות הדמוקרטיה על קבוצות שונות באוכלוסייה, ובעיקר הנטייה להדיר את המיעוט הערבי; היעדר סוחף של מחויבות דמוקרטית מצד קבוצות אוכלוסייה מוגדרות; תחושת אין האונים- גם לאחר הגל הגדול של המחאה החברתית בקיץ - של רוב האזרחים אל מול השלטונות. התחומים העיקריים שבהם הנתונים מותירים מקום לאופטימיות זהירה הם: השייכות החזקה של הציבור על כל קבוצותיו לקולקטיב הישראלי; העניין הרב בפוליטיקה; השלילה הרווחת של שימוש באלימות למימוש מטרות פוליטיות; הירידה בכמיהה למנהיג חזק; התמיכה הסוחפת בשיטה הדמוקרטית.

וביתר פירוט: כבשנים קודמות, מראים נתוני המדד כי במישור העקרוני יש רוב גדול בציבור התומך בעקרונות הדמוקרטיה, כגון חופש ביטוי ושוויון אזרחי. ואולם, במישור המעשי, התמיכה אינה רק רופפת, אלא במקרים מסוימים אף מרוקנת מתוכן את התמיכה העקרונית. כך למשל רוב גדול בציבור היהודי (כ-70%) סובר כי החלטות גורליות למדינה, לא רק בנושאי שלום וביטחון אלא גם בנושאי ממשל כלכלה וחברה, צריכות להתקבל ברוב יהודי. כשליש מן הציבור היהודי כלל אינו רואה באזרחים הערבים "ישראלים", ושיעור דומה מתנגד לכך שהם יהיו בעלי זכויות שוות במדינה. בנושא חופש הביטוי, כ-50% מהציבור מסכימים שיש לאסור מתיחת ביקורת פומבית על המדינה, ורוב הציבור היהודי אף סובר שעל המדינה לפקח על תוכני הלימוד באקדמיה.

כבר בעבר נמצא כי המחויבות לעקרונות דמוקרטיים במגזר החרדי והדתי-לאומי נמוכה בהשוואה לזו של המגזרים המסורתי והחילוני. ואולם, ההתמקדות השנה בשכבות הגיל הצעירות הראתה כי הצעירים החרדים והדתיים-לאומיים מהווים "כיס" לא דמוקרטי ואף אנטי-דמוקרטי מדאיג, בייחוד לנוכח חלקם הדמוגרפי ההולך וגדל. כך, כ-85% מקבוצה זו השיבו כי במקרה שיש סתירה בין עקרונות הדמוקרטיה לבין ציוויי ההלכה יש להעדיף את האחרונים (לשם השוואה: בקרב הצעירים המסורתיים והחילונים רק 16% סבורים כך).
באשר לאי-האונים מול בשלטונות: ממצא זה עלה לא רק בסקר שנערך במרץ ושעליו מבוסס דו"ח מדד הדמוקרטיה 2011 אלא גם בבדיקה חוזרת שעשינו בספטמבר,  נמצא כי אפילו לאחר מחאת הקיץ כשני שלישים מהציבור מרגישים כי אין להם השפעה על קבלת ההחלטות במדינה. כשני שלישים סבורים כי רוב חברי הכנסת אינם עושים את מלאכתם כראוי וכ-70%מעריכים שהממשלה אינה מטפלת טוב  בבעיות המדינה.

ואולם, נתונים אחרים פותחים פתח לאופטימיות זהירה: כ-70% מכלל הציבור מרגישים חלק מן המדינה ובעיותיה. למעלה משלושה רבעים מדווחים כי הם מתעניינים בפוליטיקה, ובכלל זאת רוב ברור בקרב המשיבים הצעירים. באשר לשימוש באלימות להשגת מטרות פוליטיות, כ-68% שוללים זאת כיום מכול וכול. שיעור הסוברים שדמוקרטיה היא שיטת השלטון הטובה ביותר הוא כ-82%, ואילו שיעור הסוברים כך לגבי "מנהיג חזק" ירד דרמטית מ-42% בשנה שעברה ל-32% השנה. בסוגיות רבות הנתונים גם מרמזים על התמוססות "הגורם הרוסי". נראה אפוא שהעולים הולכים ומפנימים נורמות דמוקרטיות שבעבר לא דיברו אל לבם. בנימה אופטימית זהירה זו יש לציין כי על פי מדדים בינלאומיים שעניינם דמוקרטיה, ישראל נותרה במקומה בהשוואה לעבר, לרוב באמצע הסולם העולמי, כשהיא חלשה במיוחד בנושא המתחים בין דת ולאומיים ללאום, אך חזקה במיוחד במדד ההשתתפות הפוליטית.