יום זיכרון של דור מאושר
מדינה יהודית איננה רק סמלים, או שמות של אתרים – אלא גם, ובעיקר, מימוש של אורח חיים יהודי כקולקטיב שנושא באחריות לעצמו ולזולתו. רק במדינה יהודית יכול להתנהל דיאלוג, בעל אופי ציבורי, בין ערכים דמוקרטיים-ליבראליים לבין ערכים יהודיים-מסורתיים. מדינה יהודית היא מכשיר הכרחי לשם תיקון עם, כלפי פנים; ותיקון עולם, כלפי חוץ.
מדינת ישראל חוגגת 67 שנות עצמאות. העצמאות הזו נקנתה בדם של אלפי צעירים וצעירות שמסרו את נפשם למען הכלל בשירותם בצבא ובכוחות הביטחון. לפיכך, הישראלים מצמידים זה לזה את יום הזיכרון לחללי צה"ל ואת יום העצמאות – שני ימים מרגשים במיוחד, כך שמידי שנה הכאב והשמחה מתערבבים זה בזה ללא הכר.
בביתי שלי, הפרטי, במשך חמש עשרה שנה רצופות, אחד או יותר משמונת ילדיי ישרת בצבא ההגנה לישראל ויסכן את גופו וקיומו למען המדינה. מדוע אנו מוכנים לעקוד את ילדינו על מזבח האומה ולצפות, בלב קרוע, למלאך גואל שיזמן תחתיהם, כקרבן, איל נאחז בסבך בקרניו?
התשובה הסטנדרטית, שמירה על הביטחון הפיזי של אזרחי המדינה, איננה מספקת. ניתוח רציונאלי של הסיכון והסיכוי מצביע על העדפה ברורה של אופציית ההגירה אל כל מדינה מערבית אחרת. אם המעשה הציוני נועד ליצור מדינה דמוקרטית נורמאלית, שערכיה אוניברסאליים למשעי, מה חפץ בה? בעולם גלובאלי, דמוקרטי וליבראלי – ישנם תחליפים מעולים לשלולית הים תיכונית הרת הסכנות.
נטילת הסיכון האישי והקיבוצי ראויה ומוצדקת רק משום שבלעדיה לא תתכן חווית היסוד של דורנו – מימוש החלום של מדינת הלאום היהודי. דורנו הוא המאושר באלפיים שנות היסטוריה יהודית משום שבניגוד לדורות הגלות, עבורנו היהדות היא לא רק רוחנית אלא גם פיסית. לא רק פרטית, משפחתית וקהילתית, אלא גם לאומית ופוליטית. יהדות נעדרת מדינה מותירה את הלאום חסר, את הציביליזציה מרוטת נוצות ואת הדת מוגבלת בתחולתה. עלינו, דור המדינה, הוטלה משימת התחייה היהודית.
מדינה יהודית איננה רק סמלים – דגל, המנון, לוח שנה, או שמות של אתרים – אלא גם, ובעיקר, מימוש של אורח חיים יהודי כקולקטיב שנושא באחריות לעצמו ולזולתו. רק במדינה היהודית מתקיימת רשות רבים יהודית שבה ניתן לדון – בשפת ערכים יהודיים – במגילת זכויות האדם וחובותיו, בדרכי השימוש בכוח הלאומי האלים (צבא יהודי), במדיניות רווחה וסעד בהיקף על-קהילתי, ביחס אל המיעוט הלאומי שבתוכנו, במדיניות חוץ ובטחון ובכל נושא ציבורי. רק במדינה יהודית יכול להתנהל דיאלוג, בעל אופי ציבורי, בין ערכים דמוקרטיים-ליבראליים לבין ערכים יהודיים-מסורתיים. מדינה יהודית היא מכשיר הכרחי לשם תיקון עם, כלפי פנים; ותיקון עולם, כלפי חוץ.
איננו יכולים להסתפק במולדת רוחנית, המתקיימת בתודעה; נדרשת לנו מציאות חיה שבה היהודים יעמדו בפני תהליכי קבלת החלטות לאומיות תוך התמודדות רציפה עם תוצאותיהם. יש לקיים מדינה יהודית משום שבאמצעותה הלאום היהודי יפרח במדינת לאום, התרבות היהודית תשגשג במרחב השפעה ציבורי והדת היהודית תצמח כתורה ארץ-ישראלית. ללא מדינה משלנו, ההצעה היהודית ל"חיים טובים" תיוותר מוגבלת עד כאב.
למדינה דמוקרטית אוניברסאלית אין ערך יהודי מוסף יחסית לערכה היהודי של קהילה גלותית חזקה ובטוחה בעצמה. לכן, אם מדינת ישראל תבחר להסתפק בקיום דמוקרטי "נורמאלי" ותוותר על ייחודה היהודי, הדרישה מהאזרחים לוותר על רווחתם למענה – תאבד מכוחה. עוצמתנו וחוסננו תלויים ביכולת שלנו לטעון את מדינת ישראל בתכנים מהותיים ועשירים של הלאום, התרבות והדת היהודיים.
האם לשם כך יש לחוקק את חוק היסוד שמציע בימים אלו ראש הממשלה, בעניין הכרזתה של המדינה כמדינת הלאום של העם היהודי? התשובה שלי היא שלילית. חיזוק חוקתי של ההיבט היהודי-פרטיקולארי של המדינה, בהעדר מגילת זכויות אדם שלמה בספר החוקים הישראלי, עלול להפר את האיזון ולהקטין את הממד הליבראלי-אוניברסאלי, החיוני כל כך עבורנו. הנוסחה החוקתית הקיימת, המגדירה את ישראל כ"מדינה יהודית ודמוקרטית" היא נוסחה טובה ויש להמשיך ולדבוק בה.
עיינו בספר "מולדת יחפה - מחשבות ישראליות" העוסק בישראליות שלנו ובו גם מאמר בנושא
גרסה קודמת של המאמר התפרסמה בידיעות אחרונות בעבר.