"למי אתה מציית לרב או למפקד?" - ההתנגשות בין ערכי הדת למדינה

הפרשה האחרונה של הסרת המעמד של ישיבת הסדר מישיבת הר ברכה בעקבות התבטאויות של ראש הישיבה העלתה שוב – ויש להניח שלא בפעם האחרונה – את שאלת הציות והסירוב בקרב חיילים דתיים.

לפעמים השאלה מתנסחת כלפי חייל זה בצורה פשטנית: למי אתה מציית, לרב או למפקד? ואולם העמדתה באופן זה אינה מועילה ואף אינה הוגנת. כל אדם שמחויב למערכת ערכים כלשהי עלול להיקלע למצב שבו מחויבותו הערכית תעמוד בסתירה לפקודה צבאית שהוא יקבל. אמנם במקרים של "פקודה בלתי חוקית בעליל" מערכת המשפט עצמה תצדיק את הסירוב, אבל במקרים אחרים של התנגשות יהיה האדם מחויב על פי ערכיו לפעול נגד הפקודה.

ואכן, גם אצל אדם שמחויב להלכה מחויבות זאת קודמת למחויבותו לשלטון כלשהו או לפקודה כלשהי. בפועל, מתוך ניסיון למנוע עימותים ומתוך כיבוד של חופש הדת, ייעשה ניסיון למנוע מצבים כאלה. ואכן בצה"ל פקודות מטכ"ל בנושאים כמו שבת או כשרות נועדו למנוע מקרים שבהם חייל (ובוודאי חייל דתי) יקבל פקודה שנוגדת את ההלכה. ואולם גם במציאות זו ייתכנו מצבים (כגון מפקד שנותן פקודה לחלל שבת גם כשאין הצדקה מבצעית לכך) שבהם גישתו הדתית של חייל תיאלץ אותו לסרב פקודה (גם אם ייתכן שלשלטונות הצבא לא יהיה מנוס אלא לשפוט אותו על סירוב זה). על כן, לשאלה העקרונית של עימות בין הלכה ובין פקודה צבאית יש תשובה ברורה, לפחות מצד האדם המחויב להלכה.

בדרך כלל, כאמור, ההתחשבות בחופש הדת מונעת חיכוכים ברוב התחומים הדתיים. כך למשל הצבא מוכן לוותר על כללי ההופעה הצבאית הנאותה כדי לאפשר לחייל שאיננו מתגלח בימי ספירת העומר לקיים את מצוות דתו. ואולם בעיה חריפה נוצרת כאשר תפיסה דתית קובעת שעצם המטלה שהצבא מקבל מהדרג המדיני מנוגדת להלכה. הצבא איננו יכול לוותר על ביצוע המטלה בשם חופש הדת. ואכן, גישתם של אחדים מהרבנים הציונים שנסיגה מארץ ישראל אסורה בכל תנאי ופעילות של חייל לשם מטרה זאת מנוגדת להלכה – גישה זו יוצרת בעיה סבוכה.

גם כאן היה ניתן למזער את הבעיה ולנסות למנוע עימות על ידי שחרור חיילים שמבקשים זאת מעיסוק ישיר בפינוי. זאת הייתה ככל הנראה המדיניות שננקטה בזמן ההתנתקות, והיא יכולה להתבצע על בסיס אישי בלי לערער את המשמעת הצבאית. ואולם עמדתם של אחדים מן הרבנים לא אפשרה מודוס ויוונדי כזה. הדבר התבטא בפסיקתם המתייחסת לפינוי כפעולה חמורה עד כדי כך שלא על המפנים בלבד יש לסרב פקודה, אלא גם על "המעגל השני והשלישי". בסופו של דבר ניתן לטעון שכל חייל בשירות פעיל "מסייע לידי עוברי עברה" בכך שהוא משחרר חייל אחר לפעילות אסורה לדעתם. יתר על כן, אחדים מן הרבנים העדיפו להציג את הסירוב לא כמעשה שמבטא את מצפונו של הפרט, אלא כמעשה של מרי אזרחי שנועד למנוע מהצבא לבצע את החלטות הדרג המדיני. כאשר הדבר השתקף בשלטים נגד נסיגות שהניפו חיילים בפומבי, כבר אי-אפשר היה לטפל בשאלת הסרבנות באופן שקט ובתוך המסגרת הצבאית בלבד.

חשוב להבין שההרחקה של ישיבת הר ברכה ממסגרת ההסדר – שייתכן שהייתה מחויבת המציאות – אינה פותרת את בעיית הסירוב. הצעד ננקט נגד הרב מלמד משום שלא הסכים לגנות את תופעת ההפגנות, ולא את הסרבנות באופן כללי. בקרב הרבנים התומכים בסירוב נמצאים רבנים מישיבות הסדר וכן רבנים בעלי מעמד מחוץ למסגרות אלה. יתר על כן, התמיכה בסרבנות עולה גם "מן השטח", ולא רק מתוך ציות לפסיקתם של רבנים. אין להניח שצעד מנהלי ישנה את דעתם של אלה. אדרבה, ייתכן שדווקא ה"עמידה הזקופה" והנכונות ללכת נגד הממסד הפוליטי והביטחוני ימשוך תומכים רבים יותר.

עמדה כזאת אופיינית לתופעה שקיימת בחלקים מן הציונות הדתית, שבה מתפתחת עמדה ביקורתית ואף לעומתית כלפי מוסדות המדינה (אבל לא לעצם רעיון המדינה), בשונה מן העמדה המסורתית של הציונות הדתית, שניסתה לעגל פינות ולא להביא את המתח המובנה בין הדת למדינה לידי עימות גלוי. יש רגליים לסברה שעמדה רדיקלית זאת היא נחלת מיעוט בציבור הציוני הדתי, ושהניסיון של ההתנתקות מראה שרוב הציבור הציוני דתי לא ישבור את הכלים גם בשעה קשה של משבר. אבל ייתכן שעקב התפתחויות מדיניות (ולנוכח הכישלון של ההתנגדות להתנתקות ש"באהבה ננצח") תתחזק העמדה הרדיקלית דווקא. התפתחויות אלה עלולות להעמיד אתגרים קשים לחברה הישראלית, למשטר שלה ולמרקמה החברתי.

במקרה של פינוי נרחב של שטחים עלול להיווצר עימות לא עם ראש ישיבה אחד בלבד, אלא עם ציבור גדול. ראוי שכל הגורמים המעורבים ישקלו כיצד יש לפעול כדי למנוע קרע של ציבור זה מהמדינה. אתגר זה אינו קל, והוא יחייב צירוף של עמידה על עקרונות המשטר וסמכותו יחד עם גישה פרקטית שמכירה במציאות המורכבת של החברה הישראלית.

ד"ר קלמן נוימן הוא בוגר ישיבת הסדר וחוקר במכון הישראלי לדמוקרטיה.