עונת הפריימריז בעיצומה
הבחירות לכנסת התשע עשרה יתקיימו בעוד כחודשיים, וכבר עתה אנו נמצאים בשלב הראשוני של מערכת הבחירות, שבו המפלגות עסוקות בגיבוש רשימות מועמדים. במאמר זה נסקור את השיטות השונות שבהן בוחרות המפלגות את מועמדיהן לכנסת, תוך כדי התמקדות בשלוש המפלגות המקיימות פריימריז: הבית היהודי, הליכוד ומפלגת העבודה.
בין פריימריז לוועדות מסדרות
קביעת רשימת המועמדים לפרלמנט היא אחת הפעולות העיקריות של מפלגות. השיטות שלפיהן נקבעות הרשימות עשויות להשפיע על עקרונות דמוקרטיים חשובים כמו תחרותיות, ייצוגיות והשתתפות, וכן על התנהגות המחוקקים – למשל על לכידות מפלגתית ועל משמעת סיעתית. המפלגות בישראל נוקטות שיטות מגוונות לקביעת רשימות מועמדיהן.
יש מפלגות שבהן מנהיג המפלגה הוא זה שקובע את הרשימה. כך למשל מועמדי "יש עתיד" נקבעים על ידי מייסד המפלגה ומנהיגהּ, יאיר לפיד. גם בש"ס ובישראל ביתנו נקבעות הרשימות בהתאם לרצון מנהיגי המפלגה – הרב עובדיה יוסף ואביגדור ליברמן, בהתאמה. אם כי, פורמלית לפחות, גם גופים נוספים במפלגות משתתפים בגיבוש הרשימות. מפלגות אחרות קובעות את רשימותיהן באמצעות גוף מצומצם של אליטה מפלגתית, דוגמת ועדת מינויים (או "ועדה מסדרת", כפי שהיא מכונה לעתים קרובות). כך תיקבע בבחירות הקרובות רשימת קדימה. במפלגות אחרות נקבעת הרשימה באמצעות בחירה פנימית שנערכת במוסדות מפלגתיים הנבחרים בידי חברי המפלגה, דוגמת ועידה או מועצה. בחירת המועמדים במרצ ובחד"ש נערכה לפי שיטה זו. לבסוף, יש מפלגות שבהן נקבעת הרשימה באמצעות "פריימריז" - בחירות שבהן משתתפים כל חברי המפלגה (המתפקדים) או אפילו כלל הבוחרים.
תרשים 1: גופים בוחרים בהליכי בחירה פנים-מפלגתיים
המונח פריימריז, שהושאל אל הפוליטיקה הישראלית מהפוליטיקה האמריקנית, מתאר סוג של הליך "פתוח", שבו מועמדי המפלגות אינם נבחרים בידי גופים מצומצמים אלא בידי קהל רחב של מצביעים.יצוין כי ניתן להשתמש בפריימריז גם לבחירת מנהיג המפלגה. כאמור, לעתים מדובר בחברי המפלגה (מתפקדים), ואז ההליך קרוי "פריימריז סגורים" או "פריימריז מפלגתיים". לעתים מדובר בתומכי המפלגה או בכלל הציבור, ואז קרוי ההליך "פריימריז פתוחים". על כן, שיטות הפריימריז מציינות הליך בחירה פנים-מפלגתי שבמסגרתו ניתנת זכות השתתפות לכלל חברי המפלגה לפחות (ראו את האזור המסומן באפור בתרשים 1).
השימוש במינוח "עונת הפריימריז" אינו מדויק בהקשר הישראלי, שכן בניגוד למצב בארצות הברית, רק מיעוט המפלגות הישראליות אכן עורכות פריימריז לצורך קביעת רשימות מועמדיהן לכנסת. שאילתו של המושג פריימריז אל עולם המושגים של הפוליטיקה הישראלית יצרה בלבול מסוים, שכן לעתים קרובות התקשורת, ואפילו המפלגות והפוליטיקאים עצמם, משתמשים במושג זה גם לתיאור של הליכי בחירה אשר אינם פתוחים לחברי המפלגה (המתפקדים), אלא מוגבלים לקהל מצביעים מצומצם יותר. כך, למשל, מה שתואר לא מכבר כ"פריימריז במרצ" – בחירת רשימת המועמדים שנערכה ב-11 בנובמבר 2012 – לא היו לאמיתו של דבר פריימריז, כיוון שהשתתפו בהם רק צירי הוועידה של המפלגה.
בבחירות לכנסת התשע עשרה נערכו או ייערכו פריימריז מפלגתיים בשלוש מפלגות הזוכות לייצוג בכנסת: הבית היהודי, הליכוד ומפלגת העבודה.מפלגת התקווה, שהייתה חלק מרשימת האיחוד הלאומי בכנסת היוצאת, ערכה אף היא בחירות בנוסח פריימריז מפלגתיים, אלא שהיו אלה בחירות לא תחרותיות ובעלות אופי מצומצם: לדוגמה, רק אריה אלדד התמודד על תפקיד יו"ר המפלגה. התנועה הירוקה, שלא זכתה לייצוג בכנסת הנוכחית, תערוך אף היא פריימריז מפלגתיים ב-30 בנובמבר 2012. מפלגת העבודה משתמשת בשיטת הפריימריז ברציפות מאז אימצה אותה לראשונה בשנת 1992. אצל הליכוד השימוש בפריימריז לא היה רציף: המפלגה אימצה פריימריז בשנת 1993, ובשיטה זו נקבעה רשימת המועמדים לכנסת הארבע עשרה (1996). ואולם ראש הממשלה הנבחר בנימין נתניהו פעל לשנות את השיטה ולהחזיר את ההכרעה לידי חברי מרכז הליכוד, ובעקבות כך הם אלה שבחרו את המועמדים לכנסות החמש עשרה (1999), השש עשרה (2003) והשבע עשרה (2006). רק לקראת הבחירות לכנסת השמונה עשרה (2009) שב הליכוד לבחור את מועמדיו לכנסת באמצעות פריימריז. מפלגת הבית היהודי, ממשיכת דרכה של המפד"ל, ערכה במערכת בחירות זו לראשונה בתולדותיה פריימריז לקביעת מנהיג המפלגה ורשימת המועמדים לכנסת.
הפריימריז: כללי השיטה
בחלק זה נבחן ביתר פירוט את כללי הפריימריז לקביעת רשימות המועמדים לכנסת שנערכו או שייערכו במהלך נובמבר 2012 בבית היהודי, בליכוד ובמפלגת העבודה.
הזכות לבחור
הפריימריז המפלגתיים הם כאמור שיטה המקנה את זכות ההשתתפות לחברי המפלגה, ה"מתפקדים", כפי שהם מכונים לעתים קרובות בשיח הפוליטי-מפלגתי בישראל. ואולם המפלגות אשר משתמשות בפריימריז מגבילות את ההשתתפות רק לחברי מפלגה אשר עמדו בתקופת הכשרהבחלק מהמפלגות מונהגת גם תקופת הכשרה למתמודדים. – תקופת ותק מינימלית של חברוּת במפלגה.
הסיבה העיקרית שהביאה את המפלגות לאמץ תקופת הכשרה הייתה השפעת היתר של "קבלני הקולות" על איכות הליך ההתמודדות ובחירת המועמדים. קבלני קולות הם מגייסי קולות מקצועיים, המשכנעים אזרחים ואף לוחצים עליהם להצטרף למפלגה, וכך פוקדים מאות, ולעתים אף אלפי, מתפקדים. הליך הצירוף הזה נעדר שקיפות, שכן אותם קבלני קולות אינם חושפים את שמות המצטרפים ואת זהותם עד הרגע האחרון לפני ההתמודדות. מכאן הכינוי "מִפקדי ארגזים": קבלני הקולות מגיעים לסניף המפלגתי כשבידיהם ארגזים מלאים בטופסי חברות רגע לפני תום מועד ההתפקדות לבחירות הפנימיות. יתרה מכך, לא אחת מתגלה כי קבלני קולות מצרפים אזרחים למפלגה בדרך מפוקפקת: לעתים הם משלמים את דמי החברות במפלגה עבור החבר החדש או מבטיחים לו טובות הנאה אחרות; לעתים הם פוקדים אנשים בלי ידיעתם או תוך כדי הטעיה; והיו אף מקרים של טופסי התפקדות מזויפים. אימוץ תקופת הכשרה, המגבילה את ההשתתפות בפריימריז לחברים ותיקים בלבד, פוגע אפוא בקבלני קולות, אשר פוקדים למפלגות חברים מתוך אינטרס מיידי להשפיע על תוצאות הפריימריז.
בליכוד נמשכת תקופת ההכשרה 16 חודשים. החריגה היחידה מכלל זה נוגעת לחברי הליכוד לשעבר שרוצים "לחזור הביתה". במקרה כזה מופעל סעיף מיוחד, הפוטר אותם מתקופת ההכשרה ומעניק להם זכות השתתפות בבחירות לקביעת הרשימה. במפלגת העבודה תקופת ההכשרה עומדת על שישה חודשים, ובמפלגת הבית היהודי, שערכה מפקד חברים ראשוני בהיקף גדול במהלך שנת 2012, היא חודשיים בלבד.
לוח 1: מועדי הפריימריז, בעלי זכות הבחירה ותקופות הכשרה
| מפלגה | מועד הפריימריז | מספר בוחרים | תקופת הכשרה |
| הבית היהודי | 13.11.2012 | כ-54,000 | חודשיים |
| הליכוד | 25.11.2012 | כ-123,000 | 16 חודשים |
| מפלגת העבודה | 29.11.2012 | כ-60,000 | 6 חודשים |
שיטת ההצבעה
בליכוד נחלקת ההצבעה לשניים. ראשית, כל מצביע חייב לסמן 12 מועמדים מתוך כ-60 המועמדים ברשימה הארצית. לפי הדרישה יש לסמן 12 מועמדים בדיוק – כל סימון אחר יגרום לפסילת ההצבעה. נוסף על כך, כל מצביע משויך למחוז גאוגרפי מסוים והוא רשאי לבחור במועמד אחד מאותו מחוז. במפלגה מוגדרים כיום עשרה מחוזות: גליל ועמקים, דן, חיפה, ירושלים, יש"ע, מועצות אזוריות, מישור החוף, נגב, שפלה ותל אביב. מי שכיהן כשר, כסגן שר או כחבר כנסת אינו רשאי להתמודד במחוזות הבחירה. במפלגת העבודה אין חלוקה דומה: כל מצביע רשאי לסמן 8–12 מועמדים מבין כלל 80 המועמדים.
בבית היהודי נעשה שימוש בשיטת דירוג, או בשמה העממי יותר "שיטת האירוויזיון". לפי שיטה זו כל בוחר צריך לדרג חמישה מתוך 15 המועמדים לפי העדפתו. את המועמד המועדף עליו ביותר הוא מדרג (1), את המועמד שהוא רוצה בעדיפות שנייה הוא מדרג (2) וכך הלאה עד המועמד החמישי. ספירת הקולות מתבצעת באמצעות ניקוד: המועמד שסומן כהעדפה הראשונה מקבל ארבע נקודות, השני מקבל שתי נקודות, ושלושת הנוספים – נקודה אחת לכל אחד.
פתק ההצבעה של הבית היהודי, בחירות לקביעת הרשימה לכנסת התשע עשרה, 13.11.2012
שריונים והבטחות ייצוג
השימוש בפריימריז מחזק את הממד הדמוקרטי של השתתפות – יותר בוחרים משתתפים בקביעת הרשימה לכנסת. עם זאת, שיטה זו מסכנת היבט דמוקרטי חשוב אחר: הייצוגיות. הסיבה לכך ברורה – כל עוד נקבעת הרשימה על ידי מנהיג המפלגה או על ידי ועדה מסדרת, יכולים ראשי המפלגה לעצב רשימה שתבטיח את ייצוגן של קבוצות חברתיות מגוונות כגון נשים, מיעוטים, עולים, צעירים ונציגי אזורים גאוגרפיים. לראשי המפלגה יש לעתים קרובות עניין שקבוצות חברתיות אלה יזכו לייצוג ברשימה, משום שהדבר יגביר את הסיכוי שאזרחים המשתייכים לקבוצות הללו יצביעו עבור המפלגה. אך אם תהליך הבחירה מתבצע על ידי עשרות אלפי מתפקדים, השפעתם של ראשי המפלגה על עיצוב הרשימה קטנה, ואין ערובה כי התוצר הסופי יבטיח ייצוג של קבוצות אלה.
כדי להתגבר על חיסרון בולט זה משתמשות המפלגות במנגנונים של הבטחת ייצוג. יש כמה מנגנונים להבטחת ייצוג לקבוצות חברתיות בעת בחירת רשימות המועמדים בפריימריז, ובבחירות הנוכחיות משתמשות המפלגות בישראל בשניים מהם (רהט, 2010):
המנגנון הראשון הוא מחוז נפרד. במנגנון זה מועמדים המשתייכים לקבוצה חברתית או לאזור גאוגרפי מסוימים מתמודדים זה מול זה, בנפרד משאר הרשימה, ונבחרים רק על ידי בוחרים המשתייכים גם הם לאותה קבוצה או לאותו אזור. מיקומו ברשימה לכנסת של המועמד הנבחר במחוז נקבע מראש. בפריימריז הנוכחיים בליכוד קיימת הבטחת ייצוג מסוג "מחוז נפרד" לעשרת האזורים הגאוגרפיים: מועמדים המתמודדים במחוז גאוגרפי יתמודדו רק מול מועמדים אחרים מאותו מחוז, וייבחרו רק על ידי תושבי אותו מחוז. נבחרי המחוזות ישובצו במקומות ה-22 עד ה-37 ברשימה.
המנגנון השני הוא שריון מקום מינימלי. בשיטה זו אין מחוזות נפרדים: מועמדים מקבוצה חברתית או מאזור גאוגרפי מסוימים מתמודדים יחד עם שאר המועמדים על קולות כל הבוחרים. המפלגה מגדירה מראש מקומות משוריינים מינימליים לחברי הקבוצה או האזור ברשימה: אם לאחר ספירת הקולות מתברר שנציגי הקבוצה או האזור לא הגיעו למקומות המשוריינים או למקומות גבוהים יותר, הם "מוקפצים" במעלה הרשימה למקומות אלה על חשבון מועמדים אחרים. אולם, אם הם הגיעו למקומות המשוריינים או למקומות גבוהים יותר – השריון מתבטל. שלוש המפלגות המקיימות פריימריז עושות שימוש נרחב במנגנון זה:
בליכוד קיימת הבטחת ייצוג מסוג שריון מקום מינימלי לנשים, לעולים חדשים, ללא יהודים ולצעירים: מועמדים המשתייכים לקבוצות חברתיות אלה מתמודדים עם שאר המועמדים על קולות כלל הבוחרים, אך כללי השיטה מבטיחים להם ייצוג מינימלי ברשימה. הייצוג הנרחב ביותר מובטח לנשים. עד המקום ה-34 ברשימה (המקום הראשון מובטח כמובן לנתניהו) ישובצו חמש נשים לפחות: אישה אחת לפחות תשובץ עד המקום העשירי, אישה נוספת לפחות עד המקום ה-20, ונשים נוספות תשובצנה עד המקומות 24, 29 ו-34. כאמור, הבטחת הייצוג תמומש רק אם נשים לא הצליחו להיבחר למקומות אלה או למקומות גבוהים יותר. לדוגמה, אם האישה הראשונה נבחרה למקום ה-12, היא תוקפץ למקום ה-10 ברשימה, אך אם אישה נבחרה למקום ה-7 ברשימה, לא יהיה צורך להקפיץ אישה אחרת למקום ה-10. בדומה, מובטח כי נציג מגזר העולים ישובץ עד המקום ה-21, ונציג נוסף של מגזר זה עד המקום ה-30. נציג לא יהודי ישובץ עד המקום ה-25, וצעיר – עד המקום ה-35.יש בתקנון כללים שמטרתם להבטיח שלפחות חלק מהשריונים יתרמו לבחירתם של מועמדים חדשים: לגבי נשים נקבע שלמקומות 24, 29 ו-34 תוקפץ רק מועמדת שלא כיהנה בעבר כשרה, כסגנית שר או כחברת כנסת, וכללים דומים נקבעו לגבי הקפצת עולה למקום 30 ולגבי הקפצת צעיר. וכאמור, מי שכיהן כשר, כסגן שר או כחבר כנסת גם אינו רשאי להתמודד במחוז בחירה, אלא רק ברשימה הארצית. יש לזכור כי הליכוד מתמודד הפעם ברשימה משותפת עם מפלגת ישראל ביתנו. לפיכך, ברשימת המועמדים המשותפת הסופית (הליכוד–ביתנו) ישובצו גם מועמדי ישראל ביתנו, ומועמדי הליכוד יידחקו במורד הרשימה.
במפלגת העבודה תקנון הפריימריז מבטיח כי נשים ישובצו לכל הפחות במקומות האלה – 5, 9, 14, 19 ו-24. זאת, בלי להביא בחשבון את יושבת ראש המפלגה שלי יחימוביץ', אשר עומדת בראש הרשימה. כמו בליכוד, נשים יוקפצו למקומות אלה רק אם לא יצליחו להיבחר אליהם או למקומות גבוהים יותר מלכתחילה. נוסף על כך, נציגי ההתיישבות העובדת ישובצו במקומות ה-17 וה-25. מבין שני המקומות האלה, מקום אחד מובטח למושבים וליישובים קהילתיים, והשני לקיבוצים (המועמד אשר קיבל את מרב הקולות מבין השניים יוצב במקום הגבוה יותר). הֶסְדר דומה קיים לגבי מגזר המיעוטים: נציגיו ישובצו במקומות ה-18 וה-26 – מקום אחד מובטח לדרוזים ומקום אחד לערבים שאינם דרוזים. לבסוף, נציג העולים ישובץ במקום ה-20 ונציג השכונות במקום ה-21. יש גם לציין שהמקום ה-7 ברשימה משוריין למזכ"ל המפלגה חיליק בר.
כמו בליכוד, גם במפלגת העבודה קיימת הבטחת ייצוג לאזורים גאוגרפיים. אך בעוד בליכוד הדבר נעשה אגב שימוש במנגנון של מחוז נפרד, מפלגת העבודה משתמשת במנגנון של שריון מינימלי: מועמדי המחוזות מתמודדים מול יתר המועמדים על קולות כלל חברי המפלגה, ורק אם לא יזכו במקומות המינימליים המשוריינים להם, "יוקפצו" במעלה הרשימה. המחוזות משוריינים במקומות ה-22 עד ה-33 ברשימה.
מעניין לציין שעד כה השתמשה גם מפלגת העבודה במנגנון של מחוז נפרד: בפריימריז להרכבת רשימת המפלגה לכנסת השמונה עשרה הובטח באמצעות מנגנון זה ייצוג המגזר הערבי והמגזר הדרוזי (שהיו אז שני מגזרים נפרדים לגמרי), מגזר הקיבוצים ומגזר המושבים (גם הם היו שני מגזרים נפרדים לגמרי) והאזורים הגאוגרפיים. כל הקבוצות האלה זכו גם להבטחת ייצוג במקומות גבוהים יותר מאשר בפריימריז הנוכחיים, ובשל כך הן התמרמרו על השינויים בשיטת השריונים. עם זאת, הטענה שנשמעה בתקשורת, ולפיה שלי יחימוביץ' החליטה "לבטל את השריונים" אינה נכונה – כל המגזרים, שזכו להבטחת ייצוג קודם לכן, זוכים לה גם עכשיו.
בבית היהודי קובע תקנון הפריימריז שלנשים מובטחים המקום ה-4 והמקום ה-8 לפחות ברשימה. נוסף על כך, התקנון מבטיח גם שיריון מינימלי לצעירים: המקומות ה-5 וה-10. כל השריונים האלה מופעלים כמובן רק אם נשים וצעירים לא נבחרים למקומות הללו או למקומות גבוהים יותר מלכתחילה. ואכן, בבחירת שנערכו נבחרה מועמדת (איילת שקד) למקום ה-3, גבוה יותר מהשריון המינימלי המובטח. האישה הבאה אחריה (שולי מועלם) נבחרה למקום ה-8, כך שהמפלגה כלל לא הייתה צריכה להפעיל את מנגנון השריון. ואולם בחירתה של איילת שקד למקום ה-3 גרמה למחלוקת משפטית בתוך המפלגה: שקד היא לא רק אישה, אלא גם צעירה. לפי פרשנות אחת, היבחרותה של שקד מממשת את הבטחת הייצוג הן לנשים והן לצעירים, ועל כן המקום ה-5 אינו צריך להישמר לצעירים. לפי פרשנות שנייה, היבחרותה של שקד מממשת את הבטחת הייצוג רק לנשים, ואינה מבטלת את הבטחת הייצוג לצעיר במקום ה-5. במקרה כזה יוקפץ הצעיר הבא ברשימה (יוני שטבון) מהמקום ה-7 למקום ה-5. העניין כבר נידון בבית הדין של המפלגה ובבית המשפט המחוזי בתל אביב, אך נכון לכתיבת שורות אלה טרם הוכרע סופית. יצוין שסוגיות משפטיות דומות עלו בעבר במפלגות אחרות, ובשל כך יש בתקנוני העבודה והליכוד התייחסות מפורשת לסוגיה זו: במפלגת העבודה נקבע כי מועמד יכול לממש ייצוג של שני מגזרים, ואילו בליכוד נקבע שמועמד יכול לממש ייצוג של מגזר אחד.
רשימת מקורות
הישארו מעודכנים באשר להרכב רשימות המועמדים הסופיות, בדף בחירות 2013