על חנונים ועל מהמרים

עיקר התמחותם של ענפי הביטוח והבנקאות הוא בחישוב סיכויים וסיכונים על בסיס כלכלי-מתמטי. "שמרנות" היא השם הפרטי של העוסקים בתחום. "רציונאליות" היא שם המשפחה. בנקאים ואנשי ביטוח מצטיירים בדמיוננו כמרובעים, קפדנים, זהירים ורגועים. הם אמורים להיות שונאי סיכון עד כדי שעמום.

בא המשבר הכלכלי וטופח על פנינו: היצורים המחושבים ביותר שבגן החיות האנושי - שבידיהם הפקדנו את האחריות למימון האסונות והזקנה שלנו - פעלו בשיטתיות ולאורך זמן בדרך מסוכנת שהובילה את המוסדות הפינאנסיים המפוארים בפלנטה להתאבדות קולקטיבית מרהיבה. ממש כמו סופר-מן, לעין הציבורית הם התחזו כחנונים מהודקים בחליפות, חמושים בסעיפי חוק, בנוסחאות ובטורים חשבונאיים. ואולם באין רואה, בישיבות ההנהלה, עטו את גלימת ההרפתקן; חמושים באדרנלין שוצף יצאו למלאכת הימור נועזת, על מיליארדים רבים של אחרים, שצלחה בתחילה ולבסוף כשלה.

מהו ההסבר? כיצד תעשייה רציונאלית כל כך נסחפה לתהליך קבלת החלטות תמוה כל כך? אחת התשובות טמונה בעובדה שעולם התאגידים הקפיטליסטי מנוהל כיום בדרך שמעודדת, עד אבסורד, את העדפת הסיכונים. העיוות בתהליכי קבלת ההחלטות קיים הן ברמת בעלי המניות והן ברמת המנהלים:

בעולם התאגידים מקובל להניח שתכלית פעולתה של החברה העסקית היא להגדיל ככל האפשר את הרווח של בעלי המניות. כל שאר המעורבים בפעולת החברה – למשל עובדים ונושים - אינם אלא מכשירי-ייצור שנועדו לאפשר לחברה לממש את השאת הרווח של בעלי המניות. לעמדה זו השלכות הרסניות: בעלי מניות טיפוסיים הם אוהבי סיכון קיצוניים משום שהם מפזרים את השקעותיהם בחברות רבות (תיק השקעות) ומשום שהם מוגנים על ידי אחריות מוגבלת (חברה בע"מ). אם נטילת הסיכון תצליח – הרווח שלהם; אם תכשל – אחריותם האישית מוגבלת רק לגובה השקעתם בחברה. לכן בעלי המניות דורשים בכל תוקף שחברות תיטולנה סיכונים כבדים.

ניתן היה לצפות שמנהלי חברות ישמשו כגורם מאזן, שמרני, משום החשש שנטילת סיכון מופרז עלולה להביא לפיטוריהם (כפי שבפועל קרה). כדי למנוע זאת, בעלי מניות פועלים נמרצות ל"גייר" את המנהלים אל עדתם, עדת אוהבי הסיכון. ראשית, המנהלים מקבלים אופציות שהופכות אותם ישירות או בעקיפין לבעלי אינטרס בנטילת סיכון גבוה. שנית, הם מבטיחים למנהלים בכירים בונוסים דמיוניים במקרה של הצלחה ואינם דורשים מהם להחזיר לקופת החברה מאומה במקרה של כשלון. אילו המנהלים היו מקבלים משכורת שאינה תלוית הצלחה, עיקר מעייניהם היה בשמירת מקום העבודה ולכן היו שונאי סיכון. אילו המנהלים היו מקבלים משכורת תלוית הצלחה והפסד, הם היו פועלים בשמרנות מחשש לכישלון. השיטה הנוכחית של תגמול ישיר של מנהלים בעקבות נטילת סיכון מוצלחת, ללא נשיאה באחריות אישית בעקבות כשלון הפכה את חדרי ההנהלות לזירת הימורים.

בעיה כללית זו מחריפה בתאגידים פינאנסיים. שוק ההון הוא התחרותי בשווקים ולכן הלחץ להסתכן גובר. תאגידים פינאנסיים סוחרים במוצרים מופשטים, תיאורטיים ובעלי אופי דינאמי ולכן לאהבת הסיכון יש כר פעולה נרחב במיוחד. המסקנה ברורה: מבנה שכר הבכירים מוביל לכשל שוק. ללא שינוי השיטה אנו עלולים לגלות שחסכונותינו אינם מופקדים בכספת אלא מתגלגלים כז'יטון על שולחן ירוק. בנקים וחברות ביטוח הם כליא-ברק כלכלי של אי הוודאות האנושית. עליהם להיות משעממים.

* המאמר פורסם בעיתון ידיעות אחרונות, 15.10.2008