על יציבות, דמוקרטיה ומה שביניהן
על סִפּה של מהפכה במצרים, על הגבול שבין רודנות לבין החשש משלטון אסלאמי, ג'סי פרס מזכיר שלמאורעות במצרים יכול להיות גם סוף אחר. הוא מציע שישראל תחשוב מעבר לאינטרסים קצרי הטווח שלה ותתמוך בדמוקרטיה במדינות ערב. קראו את מאמרו.
איש אינו יודע כיצד תסתיים הדרמה המתחוללת מזה שבוע במצרים. במצב כזה של חוסר ודאות, הנטייה הטבעית של המתבונן מעברו השני של הגבול היא להיאחז במוכר מתוך חשש מובן מפני הלא נודע. אצלנו שואבת נטייה זו עידוד מתפיסת הביטחון הלאומית, שמאז ומעולם קידשה את עיקרון היציבות, גם אם הדבר לא תמיד התיישב עם הזהות הפנימית הדמוקרטית שלנו. אך ההצצה החטופה אל תוך סיר הלחץ המבעבע מתחת למכסה הדיקטטורה במצרים מחייבת חשבון נפש: האמנם הנצחת הרודנות הערבית היא הערובה הטובה ביותר ליציבות איזורית ולשקט בגבולות ישראל?
לחשיבות היציבות בתפיסת הביטחון של מדינת ישראל יש שורשים הסטוריים עמוקים. אחרי מהפכת הקצינים החופשיים במצרים ב-1952, פשט בעולם הערבי גל מהפכני אשר בלע את עיראק ב-1958 ובשיאו איים לטבע גם את בית המלוכה הסעודי ואת הממלכה ההאשמית בירדן. לנוכח איום הנאצריזם כרתה ישראל, אויבתו הגדולה של נאצר, ברית טקטית עם המשטרים השמרנים המלוכנים שהתייצבו נגד מצרים בשנות החמישים והשישים. מוקדי ייצוא המהפיכה אמנם התחלפו מאז-איראן של חומייני וחמנאי תפסה את מקומה של מצרים תחת נאצר-אבל המדיניות של ישראל, לא השתנתה.
לזכותה של האליטה האמריקאית יש לומר שמאז 2001, ניטש בשורותיה וויכוח מהותי סביב מדיניות החוץ המסורתית של ארה"ב, שאף היא קידשה בזמן המלחמה הקרה את העריצות "היציבה" בשם בלימת ההתפשטות הסובייטית. החישוב האמריקאי השתנה ברגע בו נודע כי 15 מתוך 19 הטרוריסטים שהשתתפו בפיגועי ה-11 בספטמבר באו מבעלת הברית החשובה ביותר של ארה"ב במזרח התיכון-ערב הסעודית. עם ידידים כאלה, שאלו את עצמם האמריקאים, מי צריך אויבים? במישור עמוק יותר הציתו הפיגועים דיון נוקב סביב המדיניות הנכונה כלפי הדיקטטורות הערביות, בהן התפתחה שנאה עממית עזה לארה"ב, בין השאר בתגובה לתמיכה האמריקאית במשטרים הדכאניים. הניאו-קונסברטיביים, שחרטו על דגלם את קידום החירות והדמוקרטיה במזרח התיכון, איבדו מהשפעתם לאחר שהנשיא בוש השני, פטרונם הגדול, הסתבך בפלישה לעיראק. אך הדחליל הרעיוני שיוחס להם-כאילו ניתן להפוך את הערבים לדמוקרטים בין לילה ובכוח הזרוע-עושה עוול לאמת הבסיסית אותה השכילו לראות. כפי שניסח זאת בוש בנאום משנת 2003: "שישים שנה של תירוצים והבנה מצד מדינות המערב לנוכח היעדר החירות במזרח התיכון לא עשו דבר כדי להבטיח את בטחוננו, כי בסופו של דבר, היציבות אינה נרכשת במחיר החופש."
בישראל, לעומת זאת, לא מתקיים דיון דומה. "אמרנו לכם" היה הסנטימנט המוביל ביחס לצרות של האמריקאים בעיראק. אז בא ניצחון החמאס בבחירות 2006 והוכיח, לכאורה, ש"דמוקרטיה" ו"ערבים" אינם הולכים יחד. אך ניסיון החמאס הוכיח בסה"כ את האמת הבנאלית שדמוקרטיה היא יותר מאשר שיטת בחירות, ובוודאי יותר ממערכת בחירות אחת. האמת הפחות פשטנית היא, שבין איש הקש של הניאו-קונסברטיביים-דמוקרטיה "אינסטנט" נוסח ארה"ב-לבין דיקטטורת האופל של סדאם חוסיין או שלטון החמאס בעזה, ישנו מגוון של אפשרויות. אפילו ביחס לסוריה, המסוכנת שבאויבות ישראל הערביות כיום, נוהגת ישראל על פי הכלל "עדיף השטן המוכר", ובהינתן ההזדמנות לא תהסס להקריב את עצמאותה של לבנון על מזבח ה"יציבות" המפוקפקת שמספק משטר הדיכוי של אסד. זאת על אף העובדה שהעוינות של סוריה כלפי ישראל נובעת במידה רבה מן הצורך לייצר תמיכה עבור משטר נעדר לגיטימציה.
גם האנדרלמוסיה שיצר ערפאת בשטחים לא הצליחה לזעזע בישראל את פולחן היציבות. אפילו שוחרי השלום האדוקים ביותר מבינינו לא עצרו לשאול את עצמם האם היגיון אוסלו, שעל פיו המלכנו טרוריסט על שכנינו, לא מחייב בדיקה מחדש לאור טרגדית האינתיפאדה השנייה. ואמנם, בשונה מארה"ב, בישראל האמונה העיוורת ביציבות חוצה קווים אידיאולוגיים, והיא משותפת כיום לאליטות משמאל ומימין. במקומותינו קם רק אמיץ אחד ובפיו הבשורה שהחירות אינה נחלת המערב בלבד. אך תשומת הלב יוצאת הדופן לה זכה נתן שרנסקי בבית הלבן רק הדגישה עד כמה אין נביא בעירו.
קל לפטור את כל העניין באמירה השגורה בפינו-כמו גם בפי נציגי המשטר בקהיר-שהאלטרנטיבה למובארק מפחידה עוד יותר, אך בין חלום הבלהות של האחים המוסלמים לסיוט המתמשך של שלטון מובארק ישנו תווך ששווה בדיקה. ואם על עתידו של המשטר במצרים היכולת של מדינת ישראל להשפיע היא מוגבלת ביותר, הרי שעל עתידם הפוליטי של הפלשתינאים יש לנו השפעה לא מבוטלת. מכל מקום, הגיעה העת לדיון רציני במקומה של הדמוקרטיה במדיניות החוץ הישראלית.
ד"ר ישי (ג'סי) פרס הוא סגן נשיא לאסטרטגיה במכון הישראלי לדמוקרטיה, הוא בעל דוקטורט בהסטוריה של המזרח התיכון מאוניברסיטת פרינסטון.
* התפרסם ב YNET ב 2.2.2011