עלייתה ונפילתה של המפד"ל

החלטתה של ועידת המפד"ל לפני כשבועיים על התפרקותה של המפד"ל ומוסדותיה משמעותה סיום דרכה של מפלגה הפועלת במתכונתה הנוכחית מעל חמישים שנה ולמעשה במשך כמאה שנה.ראשיתה של המפד"ל בייסודה של תנועת המזרחי ('מרכז רוחני') במזרח אירופה בתחילת המאה הקודמת. הקמתה של המזרחי על ידי הרב ריינס שיקפה היענות של רבנים אורתודוקסים ואישים מהציבור הדתי באירופה לקריאתו של בנימין זאב הרצל. זאת לעומת רובו המכריע של הציבור הדתי האורתודוקסי ברחבי אירופה, אשר מסיבות רבות ומנימוקים רבים שלל מכול וכול את הרעיון הציוני, את אישיותו של הרצל ואת התנועה הציונית כארגון. המזרחי חרתה על דגלה חברות ושותפות מלאה בתנועה הציונית, על אף המחלוקת היסודית אשר למקומה של הדת בתנועה הציונית, ביישוב היהודי בארץ ישראל ובמדינה היהודית העתידה לקום – ומכאן המושג, הרעיון והמציאות 'ציונות דתית'. בדומה לתנועה הציונית, המזרחי הייתה בעת ובעונה אחת תנועה רעיונית ומעשית וגם מפלגה פוליטית שפעלה במסגרת ההסתדרות הציונית העולמית.

כפועל יוצא מהשותפות של המזרחי בתנועה הציונית ובמפעליה החלה המזרחי לפעול גם בארץ ישראל. המזרחי עסקה בעיקר בהקמת רשת של בתי ספר דתיים, אשר הייתה ידועה בשם זרם המזרחי. מתוך המזרחי נולדה הפועל המזרחי – תנועה חלוצית מיישבת וגם ארגון עובדים. הפועל המזרחי הקימה ברחבי הארץ מושבים (אשר אוגדו במסגרת איגוד המושבים) וקיבוצים (אשר אוגדו במסגרת הקיבוץ הדתי) וארגון עובדים (הסתדרות הפועל המזרחי) והייתה קשורה, מאז שנות השלושים, עם ההסתדרות הכללית (שותפות בקופת חולים, לשכות העבודה וכו'). בעוד המזרחי והפועל המזרחי משולבות יחד בתנועת המזרחי העולמית ובמרכז העולמי של המזרחי שהוקם בירושלים, הרי בארץ ישראל כל אחת מהן פעלה במישור הפוליטי (במוסדות היישוב ובמערכת המוניציפלית) כישות נפרדת, ועם הזמן כוחה של הפועל המזרחי הלך וגבר על כוחו של המזרחי.

בבחירות לכנסת הראשונה ב-1949 הופיעו כל המפלגות הדתיות – הציוניות (המזרחי והפועל המזרחי) והחרדיות (אגודת ישראל ופועלי אגודת ישראל) – ב'חזית דתית מאוחדת' והיא זכתה ב-16 מנדטים. בבחירות לכנסת השנייה ב-1951 התמודדה כל אחת מהמפלגות לבד – המזרחי זכתה ב-2 מנדטים והפועל המזרחי ב-8 מנדטים. לקראת הבחירות ב-1955 החליטו שתי המפלגות להתאחד למפלגה אחת, היא 'המפלגה הדתית הלאומית – המזרחי והפועל המזרחי' או בכינויה מאז ועד היום – המפד"ל. בבחירות לכנסת השלישית ב-1955 זכתה המפד"ל ב-12 מנדטים, ומאז ועד 1981 כוחה נע בין 10 ל-12 חברי כנסת.

כוחה של המפד"ל היה מורכב בשנים אלו מגרעין אשכנזי שכלל את אנשי הקיבוץ הדתי, המושבים הוותיקים, היישוב העירוני הוותיק, ניצולי שואה ובוגרי מערכת החינוך הדתית (ובמיוחד בוגרי הישיבות התיכוניות) והמוני עולים חדשים בעלי רקע ואורח חיים דתי ומסורתי אשר הגיעו בשנים הראשונות של המדינה מארצות המזרח (במיוחד מצפון אפריקה) והיו מרוכזים בעיקרם בעיירות הפיתוח. המפד"ל הגיעה לשיא כוחה והשפעתה בשנת 1977, אז זכתה ב-12 מנדטים, הייתה שותפה בכירה למהפך בשלטון אשר העלה את הליכוד ומנחם בגין לשלטון, ונציגיה בממשלה היו שרי הפנים והמשטרה, החינוך והדתות. אולם מאז 1981 היא החלה לאבד מכוחה ומהשפעתה והידרדרה עד להתפרקותה הסופית היום.

נפילתה של המפד"ל נבעה מסדרה לא נגמרת של פילוגים ופיצולים ומזליגה מתמשכת של בוחריה המסורתיים למפלגות אחרות. אבל לאמתו של דבר הן הפילוגים הן זליגת המצביעים שיקפו תהליכים חברתיים, תרבותיים, חינוכיים ואידאולוגיים עמוקים בציבור הדתי-לאומי בישראל. בשנת 1981 חוותה המפד"ל פילוג כפול: קבוצה גדולה של עדות המזרח – בעיקר יוצאי צפון אפריקה – בראשותו של אהרן אבו-חצירה (בנו של אחד מהרבנים והמנהיגים הרוחניים החשובים של הציבור הדתי מעולי מרוקו ומתומכיה הנלהבים של המפד"ל בעדות המזרח) פרשה מהמפד"ל. אמנם מפלגתו של אבו-חצירה לא החזיקה מעמד זמן רב (ולבסוף מוזגה לתוך הליכוד) אבל כבר ב-1984 החליפה אותה תנועת ש"ס, והיא נהפכה לנושאת הדגל של הציבור הדתי והמסורתי-דתי מעדות המזרח; מהצד האחר, קבוצה ימנית מהציבור האשכנזי פרשה בעקבות הסכמי קמפ דייוויד והצטרפה למפלגת התחייה בראשותו של יובל נאמן. כתוצאה מכך איבדה המפד"ל מחצית מכוחה וירדה ל-6 מנדטים. ב-1984 פרשה קבוצה נוספת של תומכי הימין מהמפד"ל, ועם הרכיב הדתי של התחייה, שפרש ממנה, הקימו מפלגה דתית ימנית – מצ"ד-מורשה. בבחירות אלו קיבלה המפד"ל 4 מנדטים בלבד.

ב-1986 חזרו פורשי הימין למפד"ל, אך מה שקרה בפועל הוא השתלטות עוינת – באמצעים דמוקרטיים אמנם – של הימין בציונות הדתית על המפד"ל כולה. כתוצאה מכך לקראת הבחירות של 1988 פרשו הגורמים המתונים יותר במפד"ל (הן מבחינה מדינית הן מבחינה דתית) והקימו את מפלגת מימד בראשותו של הרב יהודה עמיטל. בבחירות אלו זכתה המפד"ל ב-5 מנדטים ובבחירות של 1992 ב-6 מנדטים. בשנת 1996 זכתה המפד"ל למעין עדנה וקיבלה 9 מנדטים, בעיקר כתוצאה מתגובת הציבור הדתי-לאומי להתקפות הבוטות על הציונות הדתית כולה בעקבות רצח רבין. אולם עדנה זו לא החזיקה מעמד זמן רב, וכבר בבחירות של 1999 שוב פרשה קבוצה ימנית מהמפד"ל ורצה עם בני בגין ומפלגת מולדת יחד ברשימת האיחוד הלאומי. בבחירות אלו ירדה המפד"ל שוב ל-5 מנדטים. בבחירות של 2003 קיבלה המפד"ל, בראשותו של אפי איתם, 6 מנדטים. אולם לא ארך זמן רב וכבר ב-2005 פרש אפי איתם – אשר רק שלוש שנים לפני כן הוכתר במעין 'פוטש פוליטי' למנהיגה – ועם עוד חבר כנסת של המפד"ל, הרב יצחק לוי, הקימו מפלגה דתית ימנית חדשה. ב-2006 הגיעה המפד"ל לסוף דרכה, כאשר היא חששה להופיע לבד בבחירות שמא לא תעבור כלל את אחוז החסימה ונאלצה להגיע להסכם עם האיחוד הלאומי על הצגת רשימה משותפת. בבחירות אלו קיבלה הרשימה המשותפת – המורכבת מארבע מפלגות (שלוש ציוניות-דתיות ואחת דתית-חילונית) – 9 מנדטים, ובתוכם 3 חברי כנסת בלבד מטעם המפד"ל.

החלטת המפד"ל מלפני שבועיים הייתה למעשה רק חתימה פורמלית על תעודת הפטירה.

כאמור לעיל, מסכת הפילוגים והפיצולים והידרדרותה הנמשכת של המפד"ל שיקפו תהליכים חברתיים, דמוגרפיים ורעיוניים עמוקים ומרחיקי לכת בציבור הדתי-לאומי. התהליך הבסיסי ביותר הוא תהליך הקצנה רצוף – הן במישור הפוליטי-מדיני הן במישור הדתי – ויצירתה של תרבות משנה (Sub-Culture) בציונות הדתית – ציבור הקרוי 'חרדים דתיים לאומיים' או בכינוי המקוצר והמקובל 'חרד"לים'. מדובר בציבור הדומה בהשקפותיו ובהליכותיו לציבור החרדי (והוא בעבורו במידה רבה מעין מודל לחיקוי) בכל הנוגע להתנהגות הדתית היום-יומית, להאדרת מעמדם של הרבנים כסמכות מחייבת בכל תחומי החיים, לדגש על לימוד תורה על חשבון לימודים כלליים, להתנגדות לכל פעילות מעורבת בין המינים, לנטייה להסתגרות ולשלילת ביטויי התרבות המודרנית (טלוויזיה, קולנוע וכו'), ומשום כך הם נקראים חרדים. עם זאת, ציבור זה שונה מהציבור החרדי בסוגיה הלאומית, קרי ביחסו למדינת ישראל, למוסדותיה ולסמליה. הציבור החרד"לי, בדומה לזרם המרכזי של הציונית הדתית, מזדהה עם המדינה (ואף רואה משמעות דתית עמוקה בעצם הקמתה), משרת בצבאה (ואף רואה בכך שליחות דתית), מניף את דגלה וחוגג את חגיה (יום השואה, יום הזיכרון ויום העצמאות) – ומשום כך חבריו נקראים דתיים-לאומיים. כפועל יוצא מן האמור, הציבור הזה, ברובו הגדול, נבדל מהציבור החרדי גם בהשתלבותו בכוח העבודה והיותו מתפרנס מיגיע כפיו, אם כי גם בעניין זה יש סחף לא מבוטל. אפשר לומר, בהסתייגות הנדרשת מכל הכללה, כי אם הציבור החרדי קידש שני ערכים – לימוד תורה וריבוי הילודה – הרי הציבור החרד"לי קידש אף הוא שני ערכים – ריבוי הילודה וארץ ישראל. האתוס של ארץ ישראל השלמה הפך למרכז החיים ולעיקר ההוויה של תרבות משנה זו.

ראשיתו של הציבור החרד"לי בישיבת מרכז הרב בירושלים. בוגרי ישיבה זו הושפעו מאוד מתורתו של הרב אברהם הכהן קוק (רבה הראשי הראשון של ארץ ישראל המנדטורית) ומאישיותו של בנו ראש הישיבה, הרב צבי יהודה קוק. בראשית שנות השבעים קבוצה זו הייתה מיעוט קטן, אולם מאז ועד היום השפעתה בציונות הדתית הלכה והתרחבה. דבר זה נבע בעיקר ממעורבותם הרבה של בוגרי מרכז הרב בתחומי החינוך הממלכתי הדתי – הן הפורמלי הן הלא פורמלי. בוגרים אלו הרחיבו והגדילו את השפעתם הרוחנית והארגונית בתנועת בני עקיבא ובמערכת החינוך האליטיסטית (ישיבות תיכוניות, אולפנות לבנות, ישיבות הסדר ומכינות קדם-צבאיות) של הציבור הדתי-לאומי עד לשליטה מוחלטת. נוצר מצב שבו רוב ההורים של חניכי בני עקיבא ותלמידי מערכת החינוך הציוני-דתי היו רחוקים בהשקפתם ובאורח חייהם מקבוצה זו, אבל בניהם ובנותיהם היו חשופים להשפעתה, ועם הזמן השפעה זו החלה לתת את אותותיה. עובדה זו יצרה מתח בין הקבוצות והזרמים בציונות הדתית (שהייתה גם במידה מסוימת מתח בין-דורי) – והמתח החל לתת את אותותיו גם במישור הפוליטי.

הציבור החרד"לי הוא מיעוט בציונות הדתית (אם כי משקלו בדור הצעיר – בני עשרים עד ארבעים – עולה בהרבה על משקלו הזעיר בציבור המבוגר יותר – בני חמישים ומעלה). אולם התפתחותה של התרבות החרד"לית הקרינה והשפיעה על הציונות הדתית כולה. בדומה לתרבויות משנה אחרות, המאופיינות במחויבות אידאולוגית עמוקה ומרץ נעורים והמשקפות במידה רבה מרד נגד תרבות האם (Counter Culture), השפעתו של הציבור החרד"לי על כלל הציבור הדתי-לאומי חרגה בהרבה ממשקלו הכמותי. התהווּתה של תרבות המשנה החרד"לית ועליית השפעתה בתוך הציונות הדתית יצרה שני תהליכים ארוכי טווח, לשניהם היו השלכות מרחיקות לכת על המערכת הפוליטית הציונית-דתית ושניהם היו מהגורמים שהביאו בסופו של יום להתפוררותה של המפד"ל.

התהליך הראשון התנהל במישור הפוליטי. כפי שצוין, המאבק על ארץ ישראל מילא מקום מרכזי בהוויה של התרבות החרד"לית, וכפי שהיה אפשר לצפות עם הזמן חל תהליך מתמיד של הקצנה. הציבור הזה, מעודד מהצלחותיו ומהישגיו במישור הדמוגרפי והחינוכי, שאף בכל מאודו להגיע להשפעה פוליטית. כבר בבחירות של 1981 חלק ממנו פרש מהמפד"ל (לתנועת התחייה) ובשנת 1984 רובו המכריע של הציבור החרד"לי התפלג מהמפד"ל והקים לעצמו מפלגה עצמאית (מצ"ד, שהופיעה בבחירות עם פועלי אגודת ישראל יחד תחת השם 'מורשה'). אי-הצלחתם בבחירות (רשימת מורשה כולה קיבלה שני מנדטים בלבד ונציג אחד ממצ"ד היה שר בלי תיק) הביאה אותם למסקנה שלבדם כוחם דל והדרך היעילה ביותר להגיע להשפעה פוליטית מרבית היא השתלטות מבפנים על המפד"ל כולה. וכך אכן קרה. בשנת 1986 התאחדה המפד"ל מחדש ונערכו בחירות דמוקרטיות לוועידת המפלגה – בחירות שהשתתפו בהן כמעט כל הגורמים והזרמים בציונות הדתית.

התוצאה הסופית של המהלך הזה התבררה לקראת הבחירות בשנת 1988, והיא השתלטות של הציבור החרד"לי על המפד"ל כולה. הדבר התבטא בהדחתו של זבולון המר מראשות המפד"ל, בהכנסת נציגים בולטים של האגף הימני-חרד"לי בתנועה למקומות הראשונים ברשימה לכנסת ובהצגת מצע מדיני נצי. די לציין כי בעוד המפד"ל הייתה שותפה מלאה בממשלת בגין שחתמה על הסכמי קמפ דייוויד, ב-1988 ועידת המפד"ל, בניגוד לדעתם של יוסף בורג, זבולון המר והח"מ, דחתה ברוב גדול הצעה להבעת תמיכה עקרונית בהסכמי קמפ דייוויד. בבחירות אלו המפד"ל מיקמה את עצמה בפעם הראשונה בקצה הימני של הספקטרום הפוליטי וכאן נזרע זרע הפורענות אשר הביא כעבור עשרים שנה לסופה. אט אט התרחב הפער וגדלה התהום בין הזרם המרכזי בציונות הדתית לבין הציבור החרד"לי, ויותר ויותר אנשים בציבור הדתי-לאומי חדלו לראות במפד"ל מסגרת פוליטית שיוכלו להזדהות עמה. כל עוד זבולון המר, אשר הוחזר חיש מהר לראשות המפלגה ואשר היה סמל למתינות מדינית ודתית ונציג אותנטי של הזרם המרכזי, היה חי לא זוהתה המפד"ל באופן מוחלט עם הזרם החרד"לי (ואכן בבחירות של 1996 זכתה המפד"ל ב-9 מנדטים). אולם עם מותו ב-1998 והעברת המנהיגות לנציגים מובהקים של הציבור החרד"לי ובמיוחד עם 'הכתרתו' של אפי איתם לראש המפד"ל בשנת 2002 היה ברור כי המפד"ל נהפכה למפלגת המתנחלים והרבנים החרד"לים – ובכך נחרץ גורלה.

התהליך השני הוא תהליך פסיכולוגי-חברתי שהוא פועל יוצא של קיומה של תרבות המשנה החרד"לית ואופייה. הפילוגים והפיצולים אשר רדפו את המפד"ל מאז 1981, ובמיוחד מאז 1999, ורודפים אותה עד עצם היום הזה (אף לאחר ההצהרה על הקמתה של המפלגה החדשה ה'מאוחדת') אינם מוגבלים למישור הפוליטי אלא מאפיינים את המציאות העגומה של הציבור הדתי-לאומי גם במישורים אחרים. ההתחרדות הדתית וההקצנה הפוליטית הן כמו אש המזינה את עצמה. לכל התחרדות קמה התחרדות מרחיקה לכת יותר ולכל הקצנה פוליטית קמה הקצנה ימנית ונצית עוד יותר, וכל התחרדות והקצנה חדשה שוללות את הלגיטימיות של זו שקדמה לה.

אין דוגמה טובה יותר וקשה יותר ליצר הפילוג, הפיצול וההסתגרות בציבור הדתי-לאומי ובמיוחד בציבור החרד"לי מאשר בתחום החינוך. מאז קום המדינה ושנים רבות לפניה היה זרם ממלכתי דתי אחד – החמ"ד (אשר כלל תחת קורת גג אחת תיכונים דתיים מקיפים, אולפנות וישיבות תיכוניות ואת כל מערכת החינוך היסודי). ואילו בעשרים וחמש השנים האחרונות קמו תתי-זרמים ותתי-תתי-זרמים בחינוך הציוני הדתי: הוקמו רשתות של בתי ספר תורניים לבנים ולבנות (תוך כדי הקפדה על הפרדה מוחלטת בין בנים לבנות מגיל הגן) בשם 'נועם' ו'צביה', אולם ביישובים רבים היו הורים שלא מצאו מענה לדרישות הייחודיות שלהם במבחר הקיים של מוסדות החינוך המגוונים והעדיפו להקים בתי ספר פרטיים בעלי אופי מיוחד; במקומות אחדים אף הוקם 'תלמוד-תורה-ציוני', קרי בית ספר יסודי שלומדים בו רק לימודי קודש – תופעה שאפיינה את הציבור החרדי ואשר בעבר לא היה לה זכר בציונות הדתית (ולרבים, והח"מ בכללם, היא אנטי-תזה לעקרונות הציונות הדתית). בעבר הייתה לציונות הדתית תנועת נוער אחת – בני עקיבא. ואילו הציבור החרד"לי הקים את תנועת הנוער אריאל, שבה, בשונה מבני עקיבא, יש הפרדה פיזית מוחלטת בין בנים לבנות, וחלק אחר מהילדים הולכים לתנועת עזרא. אין חולק כי הפיצול הרב והמספר ההולך וגדל של בתי ספר פרטיים ומיוחדים – אף באותו יישוב – הם בעוכרי החינוך הדתי. הדברים הגיעו עד כדי כך שישיבת מרכז הרב עצמה – ספינת הדגל של החרד"לות – התפלגה אף היא, והפלג הפורש ממנה שולל את האידאולוגיה החינוכית-דתית של ההנהגה הקיימת. אין פלא אפוא שהיכולת לקיים מפלגה גדולה אחת שתאחד את הציונות הדתית נעלמה אף היא.

לבסוף, יש לציין תהליך שהוא אולי החשוב מכולם – ההתערות של הציבור הדתי-לאומי בחברה הישראלית. בעשרים וחמש השנים האחרונות הזרם המרכזי של הציונות הדתית פרץ את המסגרות הצרות של השבט והשתלב בכל מערכות המדינה והחברה הישראלית. הייתה זו רק שאלה של זמן עד שההשתלבות הזאת תמצא את ביטויה במישור הפוליטי. במשך עשרות בשנים בהתקרב מועד הבחירות הצליחה המפד"ל, בקושי הולך וגדל, להצית מחדש את מדורת השבט ולשכנע חלקים בציבור הציוני-דתי שיש לשוב 'הביתה', קרי לבית הפוליטי. לא עוד – היכולת הזאת הלכה והתפוגגה. חלקים הולכים וגדלים בזרם המרכזי של הציונות הדתית מאסו במפלגה סקטורלית ואינם מוצאים בעיה מיוחדת לבחור במפלגה כללית – הליכוד, קדימה, העבודה, ישראל ביתנו או אפילו שינוי, בזמנה – אשר מדיניותה הכלכלית, חברתית ומדינית מקובלת עליהם. זהותה החרד"לת של המפד"ל רק העצימה את המגמה הזאת ועמה את סופה של המפד"ל.

יהודה בן מאיר הוא עמית מחקר ומנהל פרויקט דעת קהל וביטחון לאומי במכון למחקרי ביטחון לאומי, פסיכולוג ועורך דין, שימש מרצה בכיר וראש המחלקה לפסיכולוגיה באוניברסיטת בר אילן, חבר כנסת בשנים 1984-1971 וסגן שר החוץ בממשלות בגין ושמיר. ד"ר בן מאיר הצטרף למרכז יפה בשנת 1984, והוא מחבר הספר קבלת החלטות בסוגיות הביטחון הלאומי: היבט ישראלי (1987). תחומי המחקר שלו הם יחסי הדרג הצבאי והאזרחי, וכן דעת הקהל בישראל. לאחרונה ראה אור מחקר פרי עטו (ביחד עם דפנה שקד) The People Speak: Israeli Public Opinion on National Security, 2005-2007