עשור לאירועי אוקטובר 2000: "הכתובת עודנה על הקיר"

באוקטובר 2000, פרצו מהומות קשות במגזר הערבי שבהן קיפחו את חייהם 13 מפגינים ערבים אזרחי ישראל. ועדת אור שהוקמה כדי לחקור את האירועים קבעה כי "האירועים החמירו בצורה ממשית את המצב ביחסי יהודים-ערבים והגבירו את החשדנות והעוינות בין שתי הקהילות" מה ניתן ללמוד מהתנהלותן הלקויה של רשויות השלטון לפני ארבע עשרה שנה כדי למנוע התלקחות בימים אלו וכדי להימנע מהידרדרות נוספת ביחסי יהודים ערבים? קראו את סקירתם של לינא סבא ומרדכי קרמניצר על התנהלות גורמי השלטון לאחר אירועי אוקטובר 2000.

מבוא

עשור חלף מזמן שפרצו המהומות הקשות במגזר הערבי, שבהן קיפחו את חייהם 13 מפגינים אזרחי ישראל. האירועים היו בבחינת "קו פרשת מים" בכל הנוגע ליחסים בין ערביי ישראל למדינה. לאחר האירועים - בין היתר לנוכח התנהלותה של המשטרה במהלכם והתנהלותם של המחלקה לחקירות שוטרים (מח"ש), פרקליטות המדינה והיועץ המשפטי לממשלה לאחריהם - הרגיש הציבור הערבי בארץ כי המדינה מתייחסת אליו כאל אויב. אירועי אוקטובר ותוצאותיהם האיצו אפוא תהליכים של התכנסות והתבדלות בקרב ערביי ישראל.

פרוץ המהומות היה ביטוי לזעם ולתחושת הניכור של האזרחים הערבים בישראל בשל אפליה וקיפוח שיטתיים שמהם סבלו (ועודם סובלים) מאז קום המדינה. כמו שגרסו עדים אחדים במהלך דיוני הוועדה, כבר קודם לאירועי אוקטובר "הכתובת הייתה על הקיר". תחושות אלה של הציבור הערבי קיבלו משנה תוקף ואף אישוש בעקבות הטיפול הלקוי של רשויות אכיפת החוק בתיקי ההרוגים והפצועים במהלך המהומות ולאחר סיומן. ואלה ציוני הדרך של הכשל התפקודי האמור: הימנעותה של מח"ש, שלא בצדק, מלערוך פעולות חקירה מהותיות סמוך להתרחשות האירועים;הפעולות שנעשו היו בעיקרן פעולות הכנה לפתיחה בחקיר החלטתה המוטעית של פרקליטת המדינה דאז, שישה חודשים לאחר תום המהומות, שלא לנהל חקירת מח"ש בעת ובעונה אחת עם עבודתה של ועדת החקירה שהוקמה לבירור ההתנגשויות בין כוחות הביטחון ובין אזרחים ישראלים בחודש אוקטובר 2000 (להלן:" ועדת אור") - החלטה שתוצאתה הייתה פתיחה בחקירת מח"ש רק שלוש שנים לאחר פרוץ המהומות, על כל המשתמע מכך;לא בכדי מתחו שניים מחבריה של ועדת אור (השופט תיאודור אור ופרופ' שמעון שמיר) ביקורת פומבית קשה על תפקוד מח"ש, ראו השופט (בדימוס) תיאודור אור שנה לדין וחשבון של ועדת החקירה הממלכתית לחקר אירועי אוקטובר 2000 (אוניברסיטת תל אביב, 2004) ; פרופ' (אמריטוס) שמעון שמיר הערבים בישראל: שנתיים לפרסום דוח ועדת אור (אוניברסיטת תל אביב, 2005). החלטת מח"ש בדוח שפרסמה לסגור את התיקים כנגד כל החשודים מחוסר ראיות; הגיבוי המלא והמיידי שנתנו היועץ המשפטי ופרקליט המדינה לדוח זה; החלטתו התמוהה של היועץ המשפטי לממשלה שפרקליטים מפרקליטות המדינה - שבאותה עת היו כפופים למי שבעת האירועים היה ראש מח"ש (ערן שנדר) -  יבחנו פעם נוספת את ההחלטות שהתקבלו בדוח מח"ש בהליך של ערר, כאשר תוצאות הבדיקה, כך נקבע, יובאו לאישורו של היועץ המשפטי; החלטת היועץ המשפטי לאמץ את מסקנות צוות הפרקליטים שלפיהן אין להעמיד לדין שוטרים בגין האירועים; ולבסוף הימנעותו הבלתי מוסברת של היועץ המשפטי מלמתוח ביקורת מתבקשת על התנהלותה הלקויה של מח"ש בזמן האירועים ולאחריהם. זאת ועוד, בדיקת הראיות בשלושה תיקי הריגה העלתה כי סגירת התיקים בהם לא הייתה מוצדקת וכי מח"ש ולאחריה הפרקליטות לא מיצו את החקירה עד תומה. עוד העלתה הבדיקה דפוס של התנהלות מגמתית של הפרקליטות בניתוח הראיות.

בנייר עמדה שעתיד לפרסם המכון הישראלי לדמוקרטיה תיבחן לעומק החלטתו של היועץ המשפטי על כל חלקיה ויפורטו הראיות ושקלולן בשלושת תיקי הריגה אלה.תודה מיוחדת לעמיר פוקס ולליאת לבנון על עזרתם בכתיבת הדוח

עיקר המסקנות של נייר העמדה

א. כשל בתפקודה של מערכת אכיפת החוק

• לא הייתה הצדקה להימנע מפתיחה בחקירה מקיפה של 13 מקרי המוות ומאות מקרי הפציעה כבר בזמן המהומות או לכל המאוחר מיד עם דעיכתה של כל מהומה מקומית. החקירות היו צריכות לכלול איסוף של ראיות חפציות העלולות להיעלם מהשטח, תשאול עדים כשזיכרונם עדיין טרי ובטרם הושפעו מלחצים, עריכת מסדר זיהוי, בחינת פציעות ונתיחת גופות.
• בעת האירועים ולאחריהם לא עשתה מח"ש מאמצים כדי להבטיח שכוחות המשטרה ישמרו את הראיות. באירועים רבים ומרכזיים לא כתבו השוטרים המעורבים דוחות פעולה, לא נשמרו דוחות הנוגעים לשימוש בנשק ולא ניתנה הצדקה ששוטרים לא נחקרו מיד לאחר כל אירוע.
• לא הייתה הצדקה להימנע מחקירה במשך שישה חודשים לאחר מינויה של ועדת החקירה. מח"ש לא סיפקה הסבר לחוסר המעש שלה מהאירועים ועד החלטתה של פרקליטת המדינה עדנה ארבל (בידיעת היועץ המשפטי לממשלה אליקים רובינשטיין) להימנע מחקירה פלילית במקביל לעבודתה של ועדת אור. בהחלטתו בערר על החלטת מח"ש שלא להעמיד לדין שוטרים התעלם היועץ המשפטי מני מזוז מההימנעות הבלתי מוצדקת מחקירה בפרק זמן זה.
• לא היה מקום לגיבוי המיידי שנתן היועץ המשפטי לממשלה מני מזוז להחלטת מח"ש לסגור את התיקים בעניין כל החשודים.
• ספק רב אם פרקליט המדינה ערן שנדר, שבעת האירועים היה ראש מח"ש, והפרקליטים הכפופים לו היו הגורם המתאים לבחינה נטולת פניות של חקירת מח"ש בהליך הבדיקה המחודשת שעליה הכריז היועץ המשפטי מזוז לאחר שדוח מח"ש הוגש. דוח ועדת אור ביקר את התנהלותה של מח"ש ביקורת נוקבת, ועל הליך הבדיקה המחודשת היה לעסוק גם בהתנהלות זו. מובן שצוות הפרקליטים, הכפופים לשנדר, אינו יכול לבדוק מחדש את התנהלותה של מח"ש, בראשות שנדר, בדיקה ביקורתית ואמתית. כך, בהיות עו"ד שי ניצן כפוף לפרקליט המדינה שנדר, הוא לא היה הגורם המתאים לבדיקה המחודשת, שכן יוקרת הממונים עליו היא שעמדה על הכף. מערכת אינה יכולה לבדוק את עצמה ביעילות ולא כל שכן במצב המיוחד שנוצר כאמור בפרקליטות. התוצאה הייתה הגבלת הדיון למסגרת הפורמלית של ערר על ההחלטה שלא להעמיד לדין, והטענות בעניין התפקוד הלקוי של מח"ש נותרו ללא מענה. בייחוד צורמת הימנעותו של היועץ המשפטי מזוז מלהתייחס לביקורת שהועלתה ביחס לאופן הבדיקה המחודשת שעליה הכריז. משמעות הכרזתו היא יצירת מנגנון ביקורת של כפופים על הממונים עליהם - דבר שאינו מתקבל על הדעת.
• ספק אם היועץ המשפטי מזוז, שגיבה את עבודת מח"ש ואת מסקנותיה במסיבת עיתונאים שנערכה לאחר הדוח שהגישה, נותר כשיר לשמש כסמכות ערר על מסקנותיה שלא להעמיד לדין את השוטרים.
• הנמקת היועץ המשפטי, המגבה את מח"ש ואת החלטת הפרקליטות, אינה עומדת במבחן הביקורת. היועץ המשפטי הצדיק את ההימנעות מחקירת האירועים סמוך להתרחשותם באופיים האלים. ואולם טענה זו אינה מצדיקה הימנעות מחקירה. ההיתלות באופי האלים של האירועים נשמעת תמוהה כאשר היא מגיעה מגוף האכיפה העיקרי של מדינת ישראל, שאחד מיעדיו המרכזיים הוא התמודדות עם התפרעויות ביעילות, בייחוד כשלא דובר בהתפרעויות של חמושים. עובדה שאנשי תקשורת רבים, ובכלל זה נציגי ארגונים בין-לאומיים, הצליחו להגיע לזירות, לחקור את האירועים ולדווח עליהם. אם מתקבלת ההנחה שכניסת שוטרים לשטח הייתה כרוכה בסיכון לא סביר, האירועים נמשכו עשרה ימים בלבד, וזמן קצר לאחר שהשתררה רגיעה אפשר היה לשלוח צוותי חקירה בלא כל חשש. האופי האלים של האירועים אף לא הקשה על איתור ראיות. דווקא ההפך הוא הנכון: ככל שאופי הפעילות אלים יותר, כך גדלה כמות הראיות בשטח, שכן ייוותרו בו יותר תרמילים, סימני דם וכדומה. לא ברור גם כיצד אופיים הדינמי של האירועים, המאפיין אירועים פליליים רבים, מנע ממח"ש לפתוח בחקירה. ייתכן שהדינמיות של האירועים הייתה עלולה להקשות על החקירה, אבל מכאן ועד הקביעה שהחקירה אינה אפשרית המרחק רב.
  
  הנימוק שלא לפתוח בחקירה מתוך שאיפה למנוע חיכוכים עם האוכלוסייה המקומית נשמע תמוה גם לנוכח תגובתה החריגה והאלימה של המשטרה לאירועים עצמם. לגופה של הטענה קשה לחשוב שצוות מזוהה של המחלקה לזיהוי פלילי, שמטרתו לחקור אם מותם של אזרחים הוא תוצאה של מעשים פליליים של שוטרים, היה יוצר חיכוך נוסף. היה אפשר גם לבוא במגע עם הנהגת הציבור הערבי ולגייס את השפעתה בנושא כדי למתן ולנטרל הלכי רוח של זעם ואיבה. אף אם היה בסיס לחשש מחיכוכים, הוא היה אמור להתפוגג זמן קצר לאחר שהרוחות נרגעו.
• השלת האחריות מגורמי האכיפה והטלתה על אחרים (המגזר הערבי וארגונים אזרחיים) אינן ראויות, בייחוד כאשר הן באות מצדו של היועץ המשפטי לממשלה. על מח"ש היה לבצע פעולות חקירה בעצמה, ולא להמתין שארגונים אזרחיים יבצעו חקירה. חוסר שיתוף הפעולה של העדים היה כמדומה גורף פחות מכפי שעולה מהנמקות מח"ש. אף שעדים סירבו לשתף פעולה, ניתן היה להתמודד עם הבעיה בדרכים מגוונות: הבטחת חסינות כוללת מפני העמדה לדין בגין הפרות סדר למי שיסכים להעיד; ניסיונות חוזרים לזכות בשיתוף פעולה לאחר שהזעם הראשוני שכך; והיעזרות בהנהגה של הציבור הערבי לצורך דרבון העדים לשתף פעולה.
• הגיבוי שנתן היועץ המשפטי להחלטתה של מח"ש להימנע מחקירה במקביל לחקירת ועדת אור אינו עומד במבחן הביקורת. לנוכח אי-היתכנותה של חקירה אפקטיבית מאוחרת, משמעותה של דחיית החקירה הפלילית הייתה ויתור עליה. לא סביר שעל ידי החלטה למנות ועדת חקירה תוכל הממשלה לסכל חקירה פלילית ומסלול פלילי. הדבר נוגד את שלטון החוק ואת עקרון הפרדת הרשויות.
• החשש שחקירה של מח"ש תפגע בשיתוף הפעולה של עדים עם ועדת החקירה מוצג בהחלטת היועץ המשפטי כחשש כללי, ללא עיגון בראיות כלשהן, ומתוך הנחה שהעדים יימנעו ממילוי חובתם החוקית להעיד לפני ועדת החקירה. כמו כן לא ברור על מה התבססה הסברה שדחיית מועד החקירה הפלילית (להבדיל מהענקת חסינות מפני העמדה לדין) תשפיע על חשודים בכוח לשתף פעולה עם ועדת החקירה. גם אם עבודת מח"ש הייתה עלולה להביא לידי פגיעה בעבודתה של ועדת החקירה, לא נעשה כל ניסיון להעריך את מידת הפגיעה הצפויה, לבחון אם יש דרכים לנטרל או לצמצם אותה, או להעריך אם אפשר להשלים עם פגיעה כזו כדי לאפשר את קיומה של חקירה פלילית. הטיעון בדבר הטיעון בדבר המשמעות הציבורית והערכית הכרוכה בהחלטת הממשלה להקים ועדת חקירה ממלכתית לבדיקת מכלול ההיבטים הנוגעים לאירועים אשר יש להתחשב בה בעת שקילת החשש שחקירת מח"ש תפגע בעבודת הוועדה אינו יכול לעמוד לוועדת החקירה הממלכתית אמנם יש משמעות ציבורית גדולה, אבל אין ביכולתה ואין זה מתפקידה לחקור את ההיבט הפלילי של האירועים - מושא החקירה.
  
  מעניין לציין את גישתו ההפוכה של היועץ המשפטי המכהן, עו"ד יהודה ויינשטיין, בפרשת המסמך המזויף בהקשר של מינוי הרמטכ"ל. לפי גישתו, בסדר הקדימויות המהותי- המגדיר את סדר הזמנים - ראשונה היא החקירה הפלילית, לאחריה טיפול בפן המשמעתי ורק לאחר מיצויים יש מקום לוועדת בירור שתפקידה העיקרי לגבש מסקנות והמלצות ביחס לעתיד.

ב. אי-דיוקים בחוות דעתו של היועץ המשפטי מזוז

• היועץ המשפטי מניח בהחלטתו שמח"ש החלה לחקור סמוך לאירועים, אך הקשיים האובייקטיביים הממשיים (לדעתו) שהחוקרים נתקלו בהם מנעו מחקירתם להיות יעילה. אלא שלאמתו של דבר מח"ש לא החלה בחקירה מהותית ומקיפה, אלא ביצעה רק פעולות הכנה לקראת פתיחה בחקירה (כהגדרת מח"ש).
• היועץ המשפטי ציין בהחלטתו פעמים אחדות כי המשפחות סירבו לנתיחת הגופות סמוך לאירועים וחזר על האמור בדוח מח"ש שהלוויות ההרוגים נערכו שעות ספורות לאחר המוות באופן שלא אפשר להספיק להיערך לניתוח הגופות בטרם קבורה. יש בסיס לחשוב שעובדות אלו אינן מדויקות. קיימות ראיות לפיהם רוב ההלוויות נערכו יממה או יותר לאחר המוות, שחלק ממשפחות ההרוגים הסכימו לנתיחות, וכי  סמוך לאחר האירועים היו בידיה של מח"ש דוחות נתיחה של ארבעה מהרוגי אוקטובר.

ג. שלושת התיקים שנבחרו - סגירת התיקים לא הייתה מוצדק

• עוד עלה מהבדיקה דפוס של התנהלות מגמתית של הפרקליטות בניתוח הראיות:
  
  
  • מגמתיות בהתייחסות לראיות מפלילות הקיימות בתיק - כאשר מסרו העדים עדויות שיש בהן כדי לחזק את הראיות כנגד החשוד/החשודים- התעלמה מהם הפרקליטות לגמרי או שלא התייחסה אליהם באופן מציאותי ומיהרה לפסול אותן על סמך אי-דיוקים יחידים ובטרם בוררו אי-הדיוקים אלה עם העדים עצמם. זאת ועוד, כשנתנו העדים כמה גרסאות, בחרה הפרקליטות לאמץ, ללא כל הסבר, את הגרסה המקדמת את תזת "היעדר הראיות" שלה.
  • התברר שניתוח הראיות בידי מח"ש ולאחריה בפרקליטות היו לקויים. בדיקת הראיות בשלושה תיקים העלתה כי סגירתם לא הייתה מוצדקת; מח"ש, ולאחריה הפרקליטות, לא מיצו את החקירות עד תומן.
• מגמתיות בפרשנות ושקלול הראיות באופן שמקדם את התזה של סגירת התיקים - בדוח בא עניין זה לידי ביטוי בכמה צורות: אחיזה במקל משני הקצוות, הסתמכות על ראיות חלשות לצורך קביעת ממצאים המשרתים את התזה הנ"ל, בחירת משפטים מעדויות של עדים התומכים בתזה האמורה והסתמכות עליהם אגב הוצאתם מהקשרם, ויחס של איפה ואיפה לעדויות.

ואולם למרות בעייתיות זו אימץ היועץ המשפטי כאמור את המלצות הפרקליטות כמו שהן והחליט לסגור את כל התיקים מחוסר ראיות.

 ד. האם נשמר העיקרון של שוויון בפני החוק?

איש אינו סבור שראוי להגיש כתבי אישום רק כדי לרצות את הציבור, גם כשאין ראיות המאפשרות הרשעה בפלילים. ואולם כאשר קיימות ראיות לכאורה לביצוע עברות פליליות, כמו שהיו בתיקים שבחנו, מתחייבת העמדה לדין. הימנעות מהעמדה לדין במקרים כאלה פוגעת קשות באמון הציבור במערכת אכיפת החוק וביישומו של השוויון לפני החוק. הימנעות מהגשת כתב אישום על יסוד קיומו של ספק כלשהו, גם ספק שאין לו עיגון בראיות, פירושה חסינות מהעמדה לדין בכל תיק מורכב. מערכת אכיפת חוק הממשיכה בתהליכים רק בתיקים בטוחים לחלוטין מועלת בתפקידה ופוגעת בשלטון החוק.

לאחר ממצאים אלה קשה שלא להעלות את השאלה אם כך היו נוהגים לו נהרגו בנסיבות דומות 13 יהודים? האם אין קשר בין האפשרות שהיה שימוש בלתי מוצדק או מופרז בכוח קטלני כלפי ערבים אזרחי ישראל דווקא ובין ההימנעות מחקירה בסמוך לאירועים ולאחריהם, להחלטה לא לחקור מאוחר יותר ולהחלטה לסגור את כל התיקים מחוסר ראיות?  האם ביחסה של מערכת אכיפת החוק כלפי המתפרעים הערבים בזמן האירועים אין לראות גישה של "הבה נלמדם לקח שלא יישכח", ובחקירה הכושלת אימוץ גישה זו או לפחות השלמה עמה?

כמו כן אי-אפשר להתעלם מעוד נתון מדאיג: שבע שנים לאחר הגשתו של דוח ועדת אור רוב ההמלצות שבו לצמצום הפערים בין יהודים לערבים בישראל לא יושמו. לא קשה לתאר את האכזבה, את התסכול ואת הניכור כלפי המדינה שהם תוצאה של גישה זו.

"זה מאוד מתסכל", אומר פרופ' שמעון שמיר.שוקי שדה, "לפעמים המלחמה היא רק תירוץ: המציאות העגומה של ועדות החקירה בישראל", TheMarker, 28.8.2010.
"אחרי עשר שנים הבעיות נותרות בעינן: גם מבחינת חוסר השוויון של המיעוט הערבי, גם מבחינת ההתנהגות הבלתי אחראית של פעילים פוליטיים במגזר הערבי, וגם קלות האצבע על ההדק של כוחות הביטחון".לפי כתבה שפורסה בעיתון הארץ, מאז אירועי אוקטובר 2000 ועד שנת 2006 הרגו כוחות הביטחון הישראלים 18 אזרחים ערבים: 11 בידי המשטרה, חמישה בידי צה"ל ושניים בידי מאבטחים פרטיים. בשום מקרה לא נקבע שהשוטרים אשמים בהרג. בשישה מקרים הוחלט במח"ש שהירי היה מוצדק .ראו י' לוינס וי' שטרן, "האם אצבע המשטרה קלה על ההדק כשמדובר בערבים? איך אפשר לדעת כשאין נתונים", הארץ 23.1.2006; י' לוינס, "המשטרה והערבים: הפיקוד לא בודק את תופעת 'האצבע הקלה על ההדק' ", הארץ 5.10.2006. בתקופה זו היה מקרה אחד בלבד שבו ירה שוטר למוות באזרח יהודי (ההרוג נורה לאחר שרצח בסכין את שני הוריו).

כדבריו של כבוד השופט בדימוס אור - "הכתובת עודנה על הקיר".