הבחירות בגרמניה - 2009

ב-27 בספטמבר 2009 נערכו בגרמניה בחירות לבונדסטאג – הבית התחתון והחשוב יותר מבין שני הבתים במערכת הפרלמנטרית הגרמנית. הבחירות נערכו סמוך לציון עשרים שנים לנפילת חומת ברלין, ולראשונה השתתפו בהן אזרחים שנולדו לתוך מציאות של גרמניה מאוחדת. בשני העשורים שחלפו מאז נפילת החומה ואיחוד גרמניה התבססה גרמניה כמדינה הגדולה והמאוכלסת ביותר באיחוד האירופי וככוח הכלכלי המוביל בו. מערכת הבחירות האחרונה היא השישית מאז איחוד שתי הגרמניות, ואנגלה מרקל, שעברה את ילדותה במזרח גרמניה, זכתה בקדנציה נוספת אחרי שהובילה את הנוצרים-דמוקרטים (CDU-CSU) לניצחון.

מערכת הבחירות 

באופן יחסי הייתה מערכת הבחירות מנומנמת למדי. ייתכן שהסיבה לכך היא שתוצאות הבחירות היו במידה רבה חזויות מראש. זה זמן מה ניבאו כל סקרי דעת הקהל יתרון ברור לנוצרים-דמוקרטים על פני הסוציאל-דמוקרטים (SPD). מאז הבחירות הקודמות, לפני ארבע שנים, שלטה בגרמניה "קואליציה גדולה", מה שמכוּנה בישראל "ממשלת אחדות"; התוצאות הצמודות בבחירות 2005 חייבו את מרקל לכונן שותפות מאולצת עם היריבה המושבעת – המפלגה הסוציאל-דמוקרטית. לבחירות הנוכחיות הגיעו אפוא שתי המפלגות הגדולות כחברות בממשלה ולפיכך לא יכלו להטיל רפש זו על זו ולהתלונן על הממשלה היוצאת, ששתיהן שותפות בה. אפילו העימות הטלוויזיוני בין שני המנהיגים שלהן (מרקל ושר החוץ שלה, וולטר פרנק שטיינמאייר) לא הצליח לעורר עניין רב.

המאבק, אם כן, התמקד בדמותה של הקואליציה שתקום לאחר הבחירות. אף שהשותפות בין הנוצרים-דמוקרטים לסוציאל-דמוקרטים החזיקה מעמד ארבע שנים מלאות, היא לא הייתה נטולת חיכוכים. שתי המפלגות הגדולות חלקו את השלטון מחוסר בררה, ולא אחת נתגלעו ביניהן חילוקי דעות. מרקל הביעה עוד קודם לבחירות את העדפתה הברורה לקואליציה עם הליברלים (FDP) על פני המשך שיתוף הפעולה עם הסוציאל-דמוקרטים. שותפות עם הליברלים, היא הצהירה, תאפשר לה ליזום ביתר קלות רפורמות נחוצות. הסוציאל-דמוקרטים ניסו, מצדם, למזער נזקים ולבלום את איבוד הקולות לטובת הכוח הפוליטי העולה בשוליים השמאליים-קיצוניים של מערכת המפלגות – מפלגת "השמאל" (Die Linke).

התוצאות 

כאמור, הנוצרים-דמוקרטים (CDU) הצליחו – ביחד עם מפלגת האחות הבווארית שלהם (CSU) – לנצח בבחירות בהפרש ניכר מיריביהם הסוציאל-דמוקרטים. הסוציאל-דמוקרטים, לעומת זאת, נחלו מפלה כבירה – הם קיבלו 23% בלבד מקולות הבוחרים, ההישג הנמוך ביותר בתולדותיהם. מרקל עמדה ביעד שהציבה לעצמה לפני הבחירות והיא תוכל לכונן קואליציה עם הליברלים. ואולם ניצחונה רחוק מלהיות שלם, שכן גם הנוצרים-דמוקרטים ירדו בכוחם ולמעשה רשמו את ההישג הנמוך ביותר שלהם אי פעם – הם זכו בתמיכתם של 34% בלבד מקולות הבוחרים. מתברר שתוצאות בחירות 2009 מסמלות יותר מכול את התמורות שחלו במערכת הפוליטית הגרמנית מאז איחוד מזרח גרמניה ומערב גרמניה למדינה אחת.

תוצאות בחירות 2009 לבית התחתון (הבונדסטאג)

	שיעור התמיכה	השינוי בהשוואה לבחירות 2005	מספר המושבים
נוצרים-דמוקרטים (CDU-CSU)	33.8%	1.4%-	239
סוציאל-דמוקרטים (SPD)	23.0%	11.2%-	146
ליברלים (FDP)	14.6%	4.8%+	93
השמאל (Die Linke)	11.9%	3.2%+	76
הירוקים	10.7%	2.6%+	68
סך הכול			622

 

עד ראשית שנות השמונים של המאה העשרים הצליחו שתי המפלגות הגדולות לגרוף בכל מערכת בחירות יותר מ-80% מהקולות. שיטת הבחירות, ובעיקר אחוז החסימה הגבוה, הביאו לידי כך שמלבדן רק הליברלים הצליחו לזכות בייצוג. לפיכך שנים ארוכות פעלו בבית התחתון אך ורק שלוש מפלגות, ואולם בראשית שנות השמונים החל להיסדק המבנה ה"קבוע" הזה, עם חדירת מפלגת הירוקים לפרלמנט. הירוקים התחילו את דרכם כמפלגת מחאה חוץ-ממסדית, אך התמתנו עם השנים, התקרבו למרכז והשלימו את התהליך עם כניסתם ב-1998 לקואליציה בראשות גרהרד שרדר. לאחר איחוד הגרמניות (1990) הופיעה מפלגה חדשה, מפלגת הסוציאליזם הדמוקרטי (PDS), ששורשיה במפלגה הקומוניסטית ששלטה במזרח גרמניה. מאז ראשית שנות התשעים יש לפיכך חמש מפלגות בבית התחתון (תרשים 1). מפלגת הסוציאליזם הדמוקרטי זכתה בראשית דרכה להישגים צנועים, אולם ב-2005 היא יזמה שיתוף פעולה אלקטורלי עם קבוצת פורשים מהמפלגה הסוציאל-דמוקרטית. שיתוף הפעולה הזה התמסד ב-2007 עם מיזוגן של שתי הקבוצות למפלגה אחת – "השמאל". מפלגת השמאל היא המפלגה הרדיקלית ביותר במערכת הפוליטית הגרמנית. בשל עמדותיה השנויות במחלוקת היא אינה נחשבת לשותפה קואליציונית כשרה אפילו בעיני הסוציאל-דמוקרטים, ובכל זאת היא צוברת פופולריות ובבחירות האחרונות היא הגיעה להישג חסר תקדים בתולדותיה – שיעור תמיכה של כ-12% מקולות המצביעים וייצוג שיא של 76 מושבים בבית התחתון (מתוך 622 מושבים).

תרשים 1: המפה הפוליטית הגרמנית, 2009-1990 (אחוז התמיכה במפלגות)

התמורות במערכת המפלגות יצרו מצב שהמפלגות הגדולות (המכונות "מפלגות העם" – Volksparteien)  מאבדות כוח לטובת המפלגות הקטנות. התופעה בולטת בעיקר בשתי מערכות הבחירות האחרונות (2005 ו-2009) כאשר כוחן המשותף של שתי המפלגות הגדולות צנח לשיעורים הנמוכים ביותר בהיסטוריה (תרשים 2). בבחירות 2009 הצליחו כל שלוש המפלגות הקטנות להגדיל את כוחן ואילו המפלגות הגדולות איבדו למעלה מ-12% מהקולות. שינוי הכוחות מובן (ואולי אף צפוי) מפני ששתי המפלגות הגדולות היו מפלגות השלטון, ובכל זאת מגמת ההיחלשות של מפלגות הממסד מעוררת דאגה בקרב חלק מהפוליטיקאים, הפרשנים ומדעני המדינה הגרמנים. הם חוששים שאם המגמות יימשכו והמפלגות הגדולות – המשמשות עוגנים למערכת הפוליטית הגרמנית – ימשיכו לאבד מכוחן, עלול להיווצר מצב של חוסר הכרעה. מצב כזה עלול להוביל לחוסר יציבות שלטונית. מגמה מדאיגה נוספת היא האדישות הגוברת שמגלים אזרחים רבים כלפי הפוליטיקה. אדישות זו משתקפת היטב בשיעור ההשתתפות הנמוך שנרשם בבחירות 2009. פחות מ-71% מבעלי זכות הבחירה נטלו הפעם חלק בבחירות. השילוב של אדישות הבוחרים והיחלשות המפלגות הגדולות מציב נורת אזהרה בפני גרמנים רבים החרדים לערכים הדמוקרטיים וליציבות המערכת.

תרשים 2: כוחם המשותף (באחוזים) של הנוצרים-דמוקרטים והסוציאל-דמוקרטים

 

הפעם, הרבה בזכות שיטת הבחירות ואחוז החסימה הגבוה (5%), תוצאות הבחירות מאפשרות הקמת קואליציה יציבה שתיהנה מרוב נוח. מרקל תשלוט כפי הנראה עוד ארבע שנים ותמנה את מנהיג הליברלים לסגנה ולשר החוץ. הממשלה שתקום בשבועות הקרובים תהיה ימנית יותר מקודמתה, ויש הסבורים שתשכיל להתמודד טוב יותר עם המשימות הלאומיות.