צדק מול משפט/ שלמה המלך ואיוון האיום

ג'ון דמיאניוק מת. האיש שהוצא נגדו פסק דין מוות, אך זוּכּה לבסוף, סיים את חייו הארוכים במוות טבעי. שלושים שנות הליכים משפטיים, בשלוש מדינות, הגיעו אל קצן פחות או יותר בלא כלום. רוב הציבור חושד שדמיאניוק הוא איוון האיום, רוצח ההמונים, ובאוויר מורגשת תחושת ההחמצה. ואולם האם מדובר בכשל משפטי? התשובה טמונה בהבדל המכריע שבין עשיית צדק לבין עשיית משפט.

ג'ון דמיאניוק מת. האיש שהוצא נגדו פסק דין מוות, אך זוכה לבסוף, סיים את חייו באריכות ימים באופן טבעי. שלושים שנות הליכים משפטיים, בשלוש מדינות, הסתיימו, פחות או יותר, בלא כלום. רוב הציבור חושד שדמיאניוק הוא איוון האיום, רוצח ההמונים, ובאוויר מורגשת תחושת ההחמצה. ואולם, האם מדובר בכשל משפטי? התשובה טמונה בהבדל המכריע שבין עשיית צדק לבין עשיית משפט.

"אז תבאנה שתים נשים זונות אל המלך ותעמדנה לפניו". כך מתחיל המהלך המשפטי המפורסם ביותר בעולם המערבי. שלמה המלך, החכם מכל אדם, נדרש לעשות צדק ולהכריע מיהי האם של התינוק החי. החוק המהותי אינו יכול להועיל, גם אקטיביזם שיפוטי איננו רלבנטי, שהרי השאלה היא עובדתית גרידא: "ותאמר האישה האחרת: לא, כי בני החי ובנך המת; וזאת אומרת: לא, כי בנך המת ובני החי". בהעדר אפשרות להכרעה, יכול היה שלמה לתת את הילד לאחת מהשתיים בהתאם לשיקול דעתו באשר לטובת הילד. זוהי הכרעה משפטית סבירה, אך לא הכרעה צודקת. שלמה בחר בדרך אחרת.

בהבנתו האנושית העמוקה יצר דרמה קורעת לב. הוא ציווה "גזרו את הילד החי לשנים" והפעיל מנגנונים רגשיים אינסטינקטיביים, מסירי מסכות, של רחמים ושל קנאה, שחשפו את זהות האם. מרתק לגלות שהדוגמא התנכית הבולטת לעשיית משפט, המהלך המבריק של השופט החכם, התנהל הרחק מחוץ לגבולות החוק. בהיותו מלך כל-יכול היו בידו הכלים המעשיים "לסחוט" את האמת מתוך תעתועי ההשתקפות שלה. הצדק נעשה.

גם במשפט דמיאניוק השאלה היא עובדתית: האם זהו איוון האיום? השופטת דורנר, שבשבתה בבית המשפט המחוזי כרכה חבל סביב צווארו של הנאשם, סבורה גם היום שדמיאניוק הוא איוון. אף על פי כן, לדעתה, צדק בית המשפט העליון כשזיכה אותו על בסיס ראיות חדשות שהובאו לפניו. ליבה אומר לה שהראיות "בושלו", אך אין בידה להוכיח זאת. לפיכך, למרות הוודאות האישית של השופטת המנוסה בדבר זהותו של האיש, היא תומכת בזיכוי. במדינת חוק יורשע אדם - אף אם ברור שהוא איוון רוצח היהודים - רק אם דיני הראיות מאפשרים זאת. הצדק לא נעשה.

לפנינו שני מודלים להתמודדות עם קוצר ידו של המשפט האנושי: מודל יצירתי, של שלמה המלך, שחותר להשיג צדק גם מחוץ למשפט מול מודל פורמאלי של דליה דורנר וחבריה שגודר את עצמו בתוך ארבע אמות של משפט, גם במחיר פגיעה בצדק. המודל היצירתי מפתה, כמובן, אך מסוכן מאין כמוהו: הוא סובייקטיבי, מניפולטיבי ומציב את החברה כולה על מדרון חלקלק. שופט שיפסוק על פי הצדק, בניגוד למשפט הנוהג, מסוכן לחברה. השגת צדק היא יעד מבורך, אך לעיתים מימושו אפשרי רק בעולם אידילי, שבו השופט מקבל הבטחה שמימית שהוא בעל "לב שומע לשפוט". בעולם ריאלי, על שופטים לגדור את עצמם על פי חוק ובמסגרת החוק.

בצד ההחמצה על התחמקותו של דמיאניוק מעונש, אני חש גאווה גדולה: במשפט דמיאניוק הוכח כי ישראל היא מדינת משפט במובן העמוק של המלה. רחשי הלב של הישראלים, דעת הקהל העולמית, הניסיון והאינטואיציה הברורים של השופטים ותחושת הצדק ההיסטורי דחפו, חד-משמעית, להרשעה. מולם עמדו, לבדם, דיני הראיות היבשושיים. צדק מול משפט. שלמה המלך ידע ליישב בין השניים. שופטים "רגילים" לא תמיד מסוגלים לכך. השופטים בחרו במשפט ולא בצדק. בכך, פרדוקסלית, הם הגביהו את קומתנו המוסרית.

המאמר התפרסם ב 19.3.2012 ב"ידיעות אחרונות"