צה"ל והחרדים - תמונת מצב

נכון לשנת 2013, מרבית החרדים אינם משרתים בצה"ל או בשירות האזרחי, והם דוחים את שירותם כל זמן שתורתם אומנותם. עם זאת, סוגיית אי גיוסם של בני הישיבות הפכה בעשור האחרון מסוגיה השנויה במחלוקת עתיקת יומין, לאחת הבוערות בחברה הישראלית. ברשימה קצרה זו אבקש לעמוד על הטעמים העקרוניים לפיהם נמנעת החברה החרדית מלהתגייס, ועל התמורות המתרחשות בזירה זו במהלך השנים האחרונות.

רקע היסטורי

עם הקמת המדינה נקבע כי במצב חירום יונהג גיוס חובה לצבא הגנה לישראל. מאז ועד עתה מונהג בישראל ברציפות מצב חירום, שמכוחו מגויסים כל הצעירים לצה"ל על פי צו הפוקד הצבאי. החריגים בקרב האוכלוסייה היהודית שלא גויסו, היו הגברים שלמדו בישיבות החרדיות וכלל הנשים הדתיות. על תלמידי הישיבות החרדים הוחל הסדר מנהלי שהנהיג ראש הממשלה ושר הביטחון דאז, דוד בן גוריון, שדחה את גיוסם של מאות התלמידים שהתרכזו ברובם בישוב הישן בירושלים (על מספרם המדויק של דוחי השירות קיימת מחלוקת היסטורית, והוא נע בין 267 ל-800. עם זאת, הדעה הרווחת הינה שדחיית השירות ניתנה ל-400 תלמידים). מאז ועד עתה, מרבית בני הישיבות החרדים אינם משרתים בצה"ל והם דוחים את השירות הצבאי אחת לשנה באמצעות הסדר "תורתו אומנותו". הבנות נפטרות משירות באמצעות פרוצדורה ייחודית שנקבעה בחוק שירות ביטחון, על פיה רשאית אישה להצהיר כי היא דתייה ולהיפטר משירות מ"טעמים שבמצפון או טעמים שבהכרה דתית".

עם השנים גדל בהתמדה מספרם של תלמידי הישיבות דוחי השירות. בשנת 1998, חמישים שנה לאחר קום המדינה, כשמספרם עמד על כשלושים אלף איש, קבע בג"ץ כי צה"ל אינו רשאי עוד לדחות את שירות הגברים החרדים על דעתו בלבד, ועל הכנסת לחוקק חוק המסמיך את צה"ל לדחות את שירותם של לומדי התורה (בג"ץ 3267/97). בעקבות הפסיקה מונתה בשנת 1999 ועדה לגיבוש ההסדר הראוי בנושא גיוס בחורי ישיבות לצה"ל, בראשות שופט בית המשפט העליון (בדימוס) צבי טל (ועדת טל). הוועדה התבקשה להמליץ על הסדר חוקי, ראוי וישים, במגמה לצמצם את הניכור החברתי בין חלקי האוכלוסיה הישראלית. בין חבריה היו אף נציגים חרדיים.

בשנת 2000 הגישה הוועדה את מסקנותיה, ולאחר דיון ארוך חוקקה הכנסת בשנת 2002 את חוק דחיית שירות לתלמידי ישיבות שתורתם אומנותם, המכונה גם "חוק טל". לראשונה עוגנה דחיית השירות לתלמידי הישיבות בחקיקה ראשית. החוק קבע כי חרדים שבחרו בלימוד תורה רשאים לדחות את השירות הצבאי למשך שנות הלימוד ללא הגבלת זמן, אך משבחרו לסיים את פרק הלימודים – עליהם לשרת בשירות צבאי. עוד נקבע כי תלמיד ישיבה שהגיע לגיל 22 וגיוסו נדחה לארבע שנים לפחות רשאי להתנדב לשירות האזרחי למשך שנה, במקום השירות הצבאי, אך הכרעת המועמד לפנות לשירות האזרחי מחייבת את הסכמת צה"ל. כמו כן רשאי מי שמפסיק את לימודיו לדחות את הגיוס בשנה נוספת, הנקראת "שנת הכרעה", שבה מותר לו לצאת מהישיבה כדי לעבוד או ללמוד מקצוע. בסיום השנה יהיה רשאי להחליט לחזור אל הישיבה או להתגייס לאחד מן המסלולים.

חוק טל נחקק כהוראת שעה ותוקפו נקבע לחמש שנים שבסופן הכנסת רשאית להאריכו לתקופות נוספות. מיד לאחר חקיקתו הוגשה עתירה נגד חוקתיותו של החוק. בשנת 2006 קבע בית המשפט הגבוה לצדק שהחוק פוגע בזכות החוקתית לכבוד האדם בהיותו מפלה ולא שוויוני, אך נמנע מלהכריז על בטלותו. לפי הניתוח של השופטים, לחוק טל ארבע מטרות עיקריות: לעגן בחוק את הסדר דחיית השירות; להביא ליתר שוויון בחלוקת נטל השירות (במובן זה שיותר גברים בני הקהילה החרדית ישרתו בשירות צבאי, או יתנדבו לשירות אזרחי); להגביר את השתתפות הציבור החרדי בשוק העבודה; להביא לפתרון הקשיים שהיו בהסדר דחיית השירות של תלמידי ישיבות, בדרך הדרגתית ובזהירות ועל יסוד הסכמה רחבה וללא כפיית גיוס. נכון לשנת 2006, בעת שמספרם של דוחי השירות עמד על כ-45,000 איש, קבעו השופטים כי מטרות החוק הוגשמו באופן שולי וזניח ותכליתו העיקרית והכוללת לא הוגשמה. ואולם הואיל ומדובר בסוגיה חברתית סבוכה נקבע כי יש לאפשר לחברה הישראלית בכלל, ולחברה החרדית בפרט, להפנים את הסדרי החוק ואת דרכי ההגשמה של הוראותיו (בג"ץ 6427/02).

בשנת 2007, החליטה מליאת הכנסת בהתאם להמלצת ועדת החוץ והביטחון, להאריך את תוקפו של חוק טל בחמש שנים נוספות עד ל-1 באוגוסט 2012. עם זאת, לאור הישגיו הדלים של חוק טל במהלך חמש השנים הראשונות לקיומו, קבעה ועדת החוץ והביטחון כי יש להקים ועדת משנה שתעקוב אחר יישומו של החוק. בשנת 2011 קבעה ועדת המשנה כי ישום החוק נכשל, בשל מיעוט החרדים שהתגייסו מאז כניסתו לתוקף.

לאחר הארכתו של חוק טל בשנת 2007, הוגשו שוב עתירות כנגד חוקיותו. כנגד החוק נטענו שתי טענות מרכזיות. הראשונה - הארכת החוק העמיקה את חוסר השוויון והגבירה את ההפליה בין קבוצות האוכלוסיה השונות, תוך יצירת הסדרים מקלים באופן מופלג לטובת הציבור החרדי, וזאת על חשבון יתר האוכלוסיה הנדרשת לשאת בנטל. הטענה השנייה הייתה כי יישומו של חוק טל לא צלח במבחן התוצאה והוא לא הגשים את מטרותיו העיקריות, ובמרכזן – שילובם של החרדים בשוק התעסוקה הישראלי.

בחודש פברואר 2012, קבע בית המשפט הגבוה לצדק בדעת רוב כי אין לשוב ולהאריך את חוק טל לתקופה שלישית, וזאת, בשל פגמים אינהרנטיים בחוקתיותו (בג"ץ 6298/07). פסיקת בג"ץ באה על רקע שלושה מרכיבים רבי עוצמה שהעניקו רוח גבית להחלטה. הראשון – דרישה ציבורית גוברת והולכת שקראה לשילובם של החרדים במסגרת שירות החובה ולהגדלת ה"שוויון בנטל". השני – דרישה של צה"ל מצד אחד ושל בכירי הכלכלנים בממשלה מצד שני, שחידדה את הצורך והחיוניות בדבר שילובם של החרדים בכוחות הביטחון ובכלכלה הישראלית. השלישי – היעדר רוב בכנסת להארכה נוספת של החוק, עם פקיעת תוקפו בשנת 2012.

בהיעדר הסדרה ראשית, ולאור קביעת בג"ץ משנת 1998 שלא ניתן לדחות את שירות החרדים על בסיס החלטה מנהלית בלבד, דחיית שירותם של החרדים מעתה ואילך הפכה לחסרת תוקף משפטי. בחודש מאי 2012 מינה ראש הממשלה ועדה בראשותו של חבר הכנסת יוחנן פלסנר, על מנת שתנסח חוק חלופי שיגדיל את השוויון בנטל הגיוס, ללא כפיה. הוועדה כללה נציגים ממפלגות הקואליציה ומומחים חיצוניים, אך לאחר כחודשיים ימים פוזרה על ידי ראש הממשלה עצמו בלא שפרסמה את מסקנותיה.

לאחר כינונה של הממשלה ה-33 בשנת 2013, מונתה ועדת שרים בראשותו של השר יעקב פרי לדון בסוגיה. הוועדה הגישה את מסקנותיה בחודש מאי 2013, ולפיהן יש להמשיך את הסדר דחיית השירות אך להגביל את אורכו והיקפו, תוך חתירה לשוויון עתידי בשירות בצה"ל. הוועדה והצעת החוק שבעקבותיה קבעו שלוש תקופות ייחוס: בתקופה הראשונה שתימשך עד שנת 2017, תתאפשר דחיית שירות לכל התלמידים עד לגיל 24, אז יקבלו פטור משירות צבאי. לצד זאת תפעל הממשלה להגדיל את מספרם של החרדים המשרתים בצה"ל תוך שימוש בתמריצים כלכליים. החל משנת 2017 ועד שנת 2020 ובמידה ויעדי הגיוס לא יושגו, יגויסו כל תלמידי הישיבות בגיל עשרים ואחת לצה"ל או לשירות האזרחי, למעט 1,800 מתמידים שזהותם תומלץ על ידי ועד הישיבות, שיוכלו להמשיך ולדחות את שירותם אף לאחר גיל זה. על מי שיימנע מלהתגייס ואינו ברשימת המתמידים יוטלו סנקציות פליליות משמעותיות. משנת 2020 ובמידה והציבור החרדי לא יעמוד ביעדי הגיוס שנקבעו, יחויבו כל תלמידי הישיבות בשירות צבאי (ולא אזרחי) כבר בגיל 18 ודחיית השירות תתאפשר רק ל-1,800 המתמידים בלבד.

על הצעה זו חלקו מומחים רבים, שכן היא איימה על החרדים בנשק יום הדין. היא קבעה כי משנת 2017 יוטלו סנקציות פליליות הכוללות עונשי מאסר, על בחורי הישיבות שירצו להמשיך וללמוד תורה. האם מדינה יהודית רוצה ומסוגלת לאסור אדם רק מפני שנפשו חשקה בתורה? ברור אפוא, כי חקיקה המאיימת כנגד קבוצה שלמה בסנקציה פלילית, תוביל לאחת משתי אפשרויות גרועות: הראשונה, מלחמת אחים בין הציבור החילוני והחרדי שתתרחש בשנת 2017 על רקע הוצאת התלמידים מהישיבות והשלכתם לכלא הצבאי. השניה, החקיקה לא תמומש ותהפוך ל"אות מתה" וכך יושם החוק ללעג ולקלס. עוד נטען, כי אין כל אפשרות מעשית לקבוע מראש רשימה פרטנית של מתמידים כפי שדורשת הצעת החוק, ובוודאי שאין להפריט את סמכות הפוקד הצבאי תוך הפקדתו בידי גורם חיצוני ("ועד הישיבות"). לדעת מומחים אלו יש לעודד את גיוס החרדים באופן שימנע קרע בין חלקי העם שקשה יהיה לאחותו, מתוך הבנה שכפיית הגיוס על קבוצת אוכלוסייה שלמה איננה יעילה בכל מקרה.
בשעת כתיבת שורות אלו עמלה הכנסת על תיקונו של הסדר הגיוס העתידי, הסדר שיהיה בעל משמעות רבה בעיצוב החוזה החברתי של הדור הבא בישראל.

האידיאולוגיה החרדית

מדוע נמנעים החרדים מלשרת? מה מקורה של ההשקפה החרדית להתנגד לצה"ל, אף שלאורך כל תקופות הריבונות, החזיק עם ישראל צבא עצמאי? כאן יש להבחין בין הבנים והבנות.

מלכתחילה עמד שירות הנשים על שנים עשר חודשים, ובשנת 1950 הוכפל אורכו וכך הוא נותר עד היום. בדברי ההסבר לחוק עלה כי השנה הראשונה של שירות האישה תוקדש להכשרה חקלאית ותפקידי השנה השניה יקבעו בתקנות. על פי יוזמי החוק, המטרה הייתה כי הנשים תועסקנה בשירותים טכניים למיניהם, אך מלבד אימוני היסוד לא תוכשרנה לתפקידים קרביים. הפטור לנשים דתיות עוגן כבר בגרסתו הראשונה של החוק, אחר שהנציגים הדתיים (שהיוו חלק נכבד מן הקואליציה הראשונה במסגרת ה"חזית הדתית המאוחדת" שלה היו שישה-עשר נציגים בכנסת) התנגדו נמרצות לגיוס הנשים הדתיות. הפשרה שהושגה אז עם ראש הממשלה ושר הביטחון, דוד בן גוריון, כללה ארבע עילות לפטור משירות לנשים: דת, נישואים, הריון, או ילדים.

עם השנים ומגמת השוויון המגדרי, הלכו ונפתחו תפקידים קרביים בפני נשים. פסק הדין בעניינה של אליס מילר (בג"ץ 4541/94), אחד מפסקי הדין החשובים ביותר של בית המשפט הגבוה לצדק, אפשר לראשונה את שירותן של הנשים כטייסות בחיל האוויר, אחרי שקבע כי אין לפוסלן מקורס טיס רק בשל מינן. המתח בין שירות הנשים במגוון התפקידים מחד, ושירותם של דתיים מאידך, יצר קשיים עבור החיילים הדתיים, שבעקבותיו נוסחה בשנת 2002 פקודת השילוב הראוי, שביקשה לקבוע כללים שיאפשרו "לכל חייל וחיילת שירות משמעותי, בהתאם לחוק, ומבלי שייפגעו ערכיו, אמונתו ואורח חייו, של כל אחד מהם". שינוי נוסף שמתרחש בעשורים האחרונים, הינו הצטרפותן של נשים דתיות (לא חרדיות) אל השירות הצה"לי, במגוון תפקידים, אף שמרביתן אינן משרתות כלוחמות.

מדוע התנגדו החרדים לשירות החובה לבנותיהם? הייתה לכך סיבה דתית ותרבותית. דתית, העמדה הרווחת בין גדולי התורה הייתה כי אין מקומה של בת ישראל בצבא. שירותם המשותף של נערים ונערות נראה היה כפתח להתנהגויות ומעשים שאינם תואמים את רוח החינוך החרדי. אף שבעבר דובר על שירות נפרד, הרי שהיה ברור מראש כי ההפרדה איננה מוחלטת, ואמנם ברבות השנים הלכה ההפרדה וטושטשה. סיבה דתית נוספת הייתה נעוצה באימונים הבסיסיים שעברו החיילות, שכללו אף אימון בנשק. השמת "כלי גבר" על אישה, נחשב כאיסור מן התורה, ובוודאי שכלי נשק נחשב לגברי. לכך יש לצרף את התפיסה הצה"לית של כור ההיתוך, שרווחה בשנותיה הראשונות של המדינה, ושמטרתה הייתה לעצב מחדש את זהותם של הצעירים הישראליים. היה ברור אפוא, שהפקדתן של הבנות בידי צה"ל תגרור את דרדורן הרוחני.

הסיבה התרבותית נעוצה בעיצוב החברה החרדית בשנותיה הראשונות של המדינה. אז נעשו הצעדים הראשונים לבנייתה של "חברת לומדים" שתפצה על החסר התורני בעקבות שואת יהודי אירופה. הבנות החרדיות יועדו להתחתן עם בני תורה, כשעליהן יונח הנטל הכלכלי, מה שיאפשר לבעליהן להמשיך וללמוד תורה. גיל הנישואים עמד אז וגם היום על כשמונה עשרה, והוא היה אקורד הסיום של הסמינר [התיכון לבנות] החרדי בו צרבו בבנות את ההשקפה החרדית המהפכנית. גיוסן של הבנות לצבא היה עלול לשנות את התמונה התרבותית, הן בגיל הנישואים הן בשאיפותיהן הרוחניות של הצעירות החרדיות.

אף שמתן הפטור לבנות החרדיות היה מקובל כמעט על הכל, הרי שמחלוקת התגלתה בנוגע לחובת השירות הלאומי החליפי, אותו קיבלה הציונות הדתית על אף ההתנגדות החרדית. בשנת 1953 נחקק חוק שירות לאומי שקבע כי מי שאינה משרתת בצה"ל, חייבת לשרת בשירות לאומי. מנהיגי החרדים הקימו קול זעקה כנגד החוק, והחזון איש שלח מכתב מיוחד לדוד בן גוריון ובו ביקש למנוע את החלת החוק על הבנות החרדיות, אחרי שקבע כי שירות לאומי לבנות הינו "יהרג ואל יעבור", כינוי לשלושת העבירות החמורות ביותר בתורה. חששו של החזון איש היה כי הפקדתן של צעירות חרדיות במסגרות החילוניות והלא מוּסרניות (בהשקפה החרדית) שבהן התבצע השירות הלאומי, עלולה לדרדר את מצבן הרוחני. גם כאן, הסכנה הרוחנית נראתה לגדולי התורה כגדולה מדי וכתקדים המוציא את בנותיהן משליטת הקהילה בשלב שבו טרם עוצבה אישיותן, תהליך שסיומו רק בנישואים. אף שניתן היה לשלוט על אופי השירות בדרכים שונות, הרי שלא ניתן היה להבטיח זאת לדורות הבאים, ומכאן נבעה ההתנגדות החריפה.

ראש הממשלה התרצה ובפועל החוק לא יושם כחובה. בשנת 1979 נוסף לחוק סעיף הקובע כי ביצועו הכופֶה של החוק יחל רק לאחר שהממשלה תכריז על כך. מאז, לא הכריזה הממשלה על תחילת תוקפו של החוק, והשירות הלאומי לנשים דתיות נותר התנדבותי בלבד. לעומת בנות הציונות-הדתית המתנדבות לשירות הלאומי, בנות הציבור החרדי נמנעות מלהתנדב במסגרת זו.

על כל האמור עד עתה, הנכון בשינויים המחויבים גם לגבי שירות הגברים, נוספים שני נדבכים מרכזיים: הראשון, תפקידם של הגברים החרדים ללמוד תורה, המחייב פניוּת מוחלטת מנושאים אחרים (היבט פרטיקולארי). השני, חובת ההגנה הרוחנית על ארץ ישראל המופקדת בידי לומדי התורה (היבט אוניברסאלי).

התפקיד אליו יועד הגבר החרדי, בעיקר הליטאי, הינו העברת לפיד התורה שבעל פה אל הדורות הבאים, זאת באמצעות לימוד תורני סזיפי ומייגע שיימשך כל חייו. כל דבר אחר נחשב כ"ביטול תורה" ומוזז הצידה במטרה לפנות את ראשו וזמנו של הצעיר החרדי ללימוד התורה. ההשקפה החרדית נתמכת במשנה הקובעת כי "כל המקבל עליו עול תורה, מעבירים ממנו עול מלכות ועול דרך ארץ" (אבות ג'). כלומר, קבלת עול התורה באורח חיי היומיום, הינה אידיאה מרוממת המצדיקה את הפטרתם של הלומדים מכל חובותיהם הציבוריות האחרות. בכך נחלקה הגישה החרדית עם הציונות הדתית, שסברה כי יש לשלב "ספרא וסייפא", מה שהוליד את ישיבות ההסדר המוכרות של הציונות הדתית.

המחלוקת בין הגישות נבעה ממחלוקת אידיאולוגית באשר למשמעות המדינה היהודית. הגישה הציונית-דתית ראתה במדינה אידיאה רוחנית "יסוד כיסא ה' בעולם" (הרב אברהם יצחק הכהן קוק, אורות ישראל ו', ז'), ומובן אפוא מדוע צה"ל נחשב כלוחם "מלחמת מצווה", מלחמה אליה יוצא גם חתן מחופתו. הצעירים הציוניים-דתיים, הוכוונו לשלב את שתי האידיאות גם יחד: הלימודית, באמצעות הישיבה; והציונית, באמצעות הצבא. מנגד, התפיסה החרדית איננה ציונית, והיא סבורה כי אין כל קדושה במדינה. מלחמותיה, אינן מלחמות מצווה ולמעשיה אין היבט רוחני. משכך, ברור אפוא, מדוע מתנגדת החרדיות לשילוב ההסדרי של ישיבה וצבא. לכך יש להוסיף את המחלוקת ההלכתית בין פוסקי הדורות האחרונים, האם לומדי התורה יוצאים למלחמת מצווה או שהם הוחרגו מן החובה.
הסיבה השניה הינה רוחנית ואוניברסאלית במהותה, ולפיה ההגנה על העם והארץ כוללת שני רבדים: רובד גשמי ורובד רוחני. חשיבות הלימוד איננה רק על מנת להפיץ את אור התורה ולמנוע את ירידתו הרוחנית של הפרט. לומדי התורה הם ה"נטורי קרתא" [שומרי העיר] האמיתיים והם אלו המספקים שכבת הגנה רוחנית לעם ישראל ולעולם כולו, שכן "תורה, בזמן שעוסק בה, מגנא ומצלא [מגינה ומצילה]" (בבלי, סוטה כ"א). על פי ההשקפה הדתית, בעוד ויש המגנים על הגוף בכלי מלחמה, לומדי התורה מגנים על הרוח ועל מגני הגוף באמצעות לימודם, פשוטו כמשמעו. אף הצבאות היהודיים ההיסטוריים נחלקו למגני הרוח ומגני הגוף. בתיאור מלחמת משה במדין, כותבת התורה כי משה שלח "אֶלֶף לַמַטֶה אֶלֶף לַמַטֶה", ועל פסוק זה מבואר במדרש (רבה, במדבר ל') כי כל שבט שלח שלושת אלפים חיילים: אלף שנלחמו; אלף ששמרו על הכלים (תומכי לחימה); ואלף שהתפללו להצלחת המלחמה. על כך כותבת הגמרא כי ההצלחה במלחמה שזורה ותלויה בלימוד התורה: "מהו שכתוב "עומדות היו רגלינו בשעריך ירושלים"? מי גרם לרגלינו שיעמדו במלחמה? שערי ירושלים שהיו עוסקים בתורה" (בבלי, מכות י').

התפיסה הפוליטית, החברתית והמשפטית הדוחקת בשילובם של החרדים בצה"ל תוך פגיעה בלימוד התורה ובעולם הישיבות, מעלה בקרב החרדים חשש כן ואמיתי לגורלה של המדינה, שכן בהיעדר השמירה התורנית, נחלש כוחה הפיזי של המדינה. אין פלא אפוא, שבמדד הדמוקרטיה משנת 2012, שיעור החרדים המפקפקים בכך שישראל תצליח בעתיד לשמור על בטחונה, גבוה בהרבה משאר הקבוצות (כשלושים אחוזים, מול אחוזים בודדים בלבד בשאר הקבוצות) (הרמן ואחרים, 2012). בשל כך, הציטוט הרווח כנגד הגישה החרדית בסוגיה זו "האחיכם יבואו למלחמה ואתם תשבו פה" (במדבר ל"ב) איננו רלוונטי, משום שבעוד ותוכחת משה מכוונת כנגד המשתמטים מהמערכה, הרי שהחרדים רואים עצמם כחלק אינטגראלי במערך המלחמתי, תוך שהם ממלאים את תפקידם בחוזה החברתי שבין המדינה ואזרחיה, בהגנה על הארץ. כשם שמפעיל המזל"טים יושב בחדר ממוזג ואף אחד איננו טוען כי הוא איננו מחרף את נפשו או לא משתתף במאמץ המלחמתי, כך מפעילים תלמידי הישיבות מזל"טים רוחניים שהשפעתם על המלחמה ועל ההגנה – מכרעת את המערכה.

כמובן שהזדהות עם טעם זה דורשת הסכמה על בסיסי ההשקפה הדתית, שלהם לא שותף כלל העם. מדוע אם כן, הסכים בן גוריון מראש, לדחיית שירותם של הגברים החרדים? אפשר להצביע על שני גורמים עיקריים לכך.

הגורם הראשון – שימור האחדות הישראלית: עמדתם הנחרצת של מנהיגיה הרוחניים והפוליטיים של היהדות החרדית בימים שטרם קום המדינה ולאחר מכן, חייבה את בן גוריון לבצע מספר פשרות כדי להתגבר על התנגדותם להקמת המדינה. באותה העת, נמנו רוב בני הישיבות עם היישוב הישן בירושלים, והתנגדותם של אלה לממשלה הציונית הייתה עלולה להחליש את מעמדה של הממשלה החדשה בירושלים בזירה הבינלאומית (פרידמן, 1990). סיבה זו, יחד עם הסיבה הפוליטית המאוחרת יותר בדמותה של הממשלה הראשונה שהדתיים היוו ציר מרכזי בה, הן שהובילו להתגמשות בסוגיית גיוסם של בני הישיבות, שהיו אז מתי מעט. על החשש הממשי מקרע בעם, ניתן לעמוד ממכתבו של הרב הראשי לישראל דאז, יצחק הרצוג, לראשי מרכז המפקד לשירות העם, ימים ספורים לפני הקמת המדינה: "זאת עלי להגיד לכם שבמקרה של כשלון סופי, חס ושלום, אם תדונו את הקבועים באוהלה של תורה, נשמת ישראל יסוד נצחיותה, כמשתמטים סתם ותכריתו אוכל מפיהם, יהיו נימוקיכם מה שיהיו, אני אצא נגדכם במחאה גלויה, חריפה, לעיני כל ישראל. אין לכם רשות להשתמש באמצעי של כפייה דרסטי כזה נגד שארית הפליטה של מקיימי תורתנו הקדושה בירושלים עיר קדשנו, תיבנה ותיכונן, אשר מהם תצא תורה לארץ ישראל ולכל ישראל (מכתב הרב יצחק אייזיק הלוי הרצוג אל האדונים טשרנוביץ וכו', כ"ח בניסן תש"ח).

הגורם השני – שיקום עולם התורה: חורבנה המוחלט של יהדות אירופה בעקבות השואה הביאה להתמעטותו של העולם התורני שמנה לפני מלחמת העולם אלפי בני ישיבות. דחיית השירות הונהגה על ידי בן גוריון במטרה להציל את עולם התורה, שנתפס בעיני רבים כבעל חשיבות תרבותית והיסטורית לחברה היהודית. בן גוריון עצמו הזכיר זאת באחד מנאומיו בכנסת: "עם הקמת המדינה דיברו איתי על בחורי הישיבה אחד מגדולי היהדות בימינו הרב מימון וגם הרב יצחק מאיר לוין. הם אמרו היות ונחרבו כל מקומות התורה בגולה וזו הארץ היחידה בה נשארו ישיבות והלומדים מעטים, יש לשחררם משירות צבאי. דבריהם נתקבלו על דעתי. נדמה היה לי כי הם צודקים ונתתי הוראה לשחרר בחורי ישיבה" (דברי הכנסת, 13.10.1958).

עם זאת נראה כי עם הזמן, חזר בו בן גוריון מהדחייה הגורפת לכלל החרדים: "ואשר לבחורי הישיבה, הדבר, נדמה לי, אינו כה פשוט. כשפטרתי לפני עשר שנים בחורי הישיבה משרות בצבא היה מספרם מועט וגם, כפי שנאמר לי אז, היתה זו הארץ היחידה, שבה נשארו לומדי תורה לשמה... המצב מאז נשתנה... במשך הזמן רבו בחורי הישיבה, ומספרם הגיע לאלפים. בארצות נכר אין הגויים נזקקים למגיני ישראל. פה כולנו יהודים, ובטחוננו תלוי אך ורק בנו; וזוהי קודם כל שאלה מוסרית גדולה אם ראוי הדבר, שבן אמא פלונית ייהרג להגנת המולדת, ובן אמא אלמונית ישב בחדרו ולומד בבטחה, כשרוב צעירי ישראל מחרפים נפשם למות" (מכתב לרב הראשי הרצוג, 10.11.1958).

תמורות בין-דוריות

לאחר פטירתו של מנהיג היהדות החרדית בדור השני למדינה, הרב אלעזר מנחם שך, שהוביל קו תקיף נגד הגיוס, ובעקבות חקיקתו של חוק טל עליו הורחב לעיל, ניתן היה לחוש בניצני שינוי בתוככי החברה החרדית. בתחילה היה זה הנח"ל החרדי שהוחיה מחדש בשנת 1999 עבור החרדים הנושרים. אחריו באו השירות האזרחי והשירות הצבאי במסלולי השח"ר [שירות חרדים במקצועות תומכי לחימה], שהותאמו לחרדים הנשואים והקנו להם סביבת שירות נוחה, משכורת סבירה ובמקרים רבים אף הכשרה מקצועית.

בשקט בשקט, ובמקביל לסערה המשפטית על מעמדם של תלמידי הישיבות, גדל בהתמדה שיעורם של החרדים המתגייסים לצה"ל ולשירות האזרחי. עשרות המתגייסים הפכו למאות, והמאות לאלפים. בשנת 2011 ו-2012 עמד מספרם של המתגייסים לכלל המסלולים (צבאי ואזרחי) על כ-2,400 צעירים מדי שנה. בין המתגייסים ניתן להצביע על שני מסלולים עיקריים.

הראשון – מסלול הרווקים: אלו צעירים מן המגזר החרדי, מרביתם נוער נושר, המתגייסים לשירות קרבי בנח"ל החרדי. גדוד "נצח יהודה" עוסק בפעילות מבצעית וזוכה לשבחים רבים על פעילותו. אחרים מתגייסים לשירות טכני במסגרת מסלול "שוחר טוב" שמפעיל צה"ל יחד עם המכללות המקצועיות. אף שחלק מצעירים אלו נשרו מהדרך החרדית ואינם חרדים עוד, הרי שהם מגיעים מרקע חרדי, ושירותם הצבאי מסייע לכל: לצה"ל, להם ולחברה החרדית.

השני – מסלול הנשואים: במסגרת זו מתגייסים חרדים רבים לצה"ל במסגרת ייחודית הנקראת "שח"ר" [שירות חרדים], והמופעלת במספר חילות בצה"ל, לרבות חיל האוויר, חיל הים, חיל המודיעין, פיקוד העורף ועוד. במסגרת השירות מקפיד צה"ל על הענקת תנאים ייחודיים למשרתים החרדים: הן תנאים רוחניים מתאימים לרוח הקהילה (כך למשל מציין צה"ל כי הוא מספק ארוחות בכשרות מהודרת) הן תשלומי משפחה גבוהים הנובעים ממעמדם המשפחתי של המשרתים. לצד זאת, מתנדבים חרדים רבים לשירות האזרחי, במגוון תחומים ביטחוניים ואזרחיים מחוץ לקהילה החרדית ובתוכה.

מה המוטיבציה של החרדים להתגייס או להתנדב לשירות? ראשית, שכר והשכלה. רבים מן החרדים אינם מעוניינים להמשיך וללמוד בכולל מחד, אך הם חסרי השכלה ומקצוע, מאידך. כיצד אם כן הם יוכלו למצוא עבודה ולפרנס את ביתם? האפשרות של השירות הצבאי או האזרחי, נראית מתאימה. החרדים הנשואים עם ילדים, מקבלים שכר של כ-4,000 ש"ח לחודש בגין שירותם, ורבים מהם רוכשים מיומנות מקצועית שתסייע להם לאחר מכן להשתלב בשוק העבודה. ואמנם מחקרים מגלים כי מרבית המשרתים החרדים במסלול השח"ר, משתלבים בתעסוקה לאחר תום השירות (מלחי, 2013). שנית, חובה חוקית. החרדים היוצאים מן הכולל בגיל צעיר, אינם רשאים לפנות אל שוק העבודה מבלי שיסדירו את מעמדם הצבאי. ואולם, גיל הפטור נכון לשנת 2012 היה 28. בשל כך, נדרשים חרדים אלו להשתלב באחת ממסגרות השירות האמורות.

ואמנם, החל משנת 2007, אז החלו לפעול מגוון מסלולי הגיוס והשירות האזרחי, נרשמה עלייה תלולה במספר המתגייסים (עלייה שכאמור לא סיפקה את בית המשפט הגבוה לצדק, שקבע כי יש לבטל את חוק טל). בשנים 2010-2012, התגייסו בכל שנה למגוון המסלולים למעלה מאלפיים חרדים ממגוון הקהילות: חסידים, ליטאים וספרדים. ההליכה במדים ברחובות הקהילה החרדית הפכה לדבר שבשגרה, ובכל מניין שחרית בבתי הכנסת בבני ברק ניתן לראות חייל חרדי מתפלל, כשציציותיו משתלשלות החוצה ממדי הזית. בקיץ 2013, פתח צה"ל לראשונה גדוד נוסף, שני, לנח"ל החרדי. למרות זאת, יש לציין כי רבים מהמתגייסים לגדודים אלו אינם חרדים כיום, וחלקם אף אינם נערים שנשרו ממסגרות חרדיות, אלא בעלי רקע ציוני-דתי.

ואולם, שאלת גיוס בני הישיבות הועמדה שוב במרכז הזירה הציבורית, מאז שההסדר בוטל על ידי בג"ץ בפברואר 2012, משנקבע כי הוא איננו שוויוני. ההשקפה החרדית בדבר ההגנה הרוחנית אותה נושאים לומדי התורה על כתפיהם איננה מקובלת על הרוב החילוני הדורש שוויון ב"מבחן הדמים". סקר המכון הישראלי לדמוקרטיה מצא כי 87% מהחילונים רואים פסול בהימנעות בני הישיבות מגיוס (וולטר, 2012). בקיץ 2013, נדרשה הכנסת להכריע מחדש באחת הסוגיות הטעונות ביותר בחברה הישראלית, בהכרעה שעשויה להפוך לקו פרשת מים ביחסי החילונים והחרדים בישראל של הדור השלישי.

המחלוקת הפנים-חרדית

דרישת הרוב החילוני לגיוסם של החרדים, מהווה מקור למחלוקת רחבה בתוך הציבור החרדי. יש הסבורים כי הרפורמה בסוגית בני הישיבות מבטאת דרישה לשילוב מואץ של רבים מהצעירים בכלכלה הישראלית, שתחילתה בנשיאה, אפילו סמלית, בנטל השירות. החרדים המצדדים בפרשנות זו אינם תומכים כמובן בהצעות לשינוי, אך הם מסוגלים לחיות עימן עד לגבול מסוים, זאת בין השאר על רקע ההבנה שלא כל הצעירים החרדים ראויים ויכולים להמית עצמם באוהלה של תורה כל חייהם, ויש לפעול ליצירת איזון כלכלי בתוך החברה החרדית פנימה.

לעומתם, חרדים רבים סבורים כי המטרה האמיתית של יוזמות הגיוס השונות הינה לשנות את פני החברה החרדית, תוך שאיפה להפוך את הצעירים ל"ישראלים" יותר ולחרדים פחות. בהקשר זה מוזכר צה"ל כמי שהיה אמון על "כור ההיתוך" הישראלי בעשורים הקודמים, תפיסה שהובילה לחילונם של רבים מהעולים החדשים. לפי המצדדים בפרשנות זו, המאבק על גיוס החרדים מהווה מקור ל"גזירת שְמָד" ומלחמת דת, פשוטה כמשמעה, שיש להתנגד לה בכל תוקף. על פי ההלכה הידועה, אף שבמרבית המקרים יש לעבור עבירה ולא למסור את הנפש להריגה, הרי שבשעת השמד יש לכל שינוי של הלכה או מנהג דין של "יהרג ואל יעבור" ואפילו "עַרְקתא דמסאנא" [אופן קשירת שרוך הנעל] (בבלי, סנהדרין ע"ד). ההכרזה על "גזירת שמד" מהווה נשק יום הדין של ציבור החרדים, והיא בעלת משמעות מעשית מיידית.

הרוח הממשלתית הנושבת בשנת 2013 כנגד הציבור החרדי, הובילה להקצנת המהלכים נגד הממשלה ונגד השתלבות החרדים בחברה הישראלית. ביטול חוק טל וחקיקתו של חוק קשיח יותר כנגד הציבור החרדי, המאיים הן בסנקציות פליליות והן בקיצוץ חד של תקציבי הישיבות, מכונה ברחוב החרדי כ"גזירת הגיוס". ואמנם, מספר עצרות כבר אורגנו במחאה כנגד "הגזירה הנוראה", ובעת קבלת החוק בכנסת (בקריאה ראשונה) קרעו חברי הכנסת החרדים בפומבי את בגדיהם כאות אבל. הטרמינולוגיה החרדית הולכת ומחריפה, ומלחמת התרבות מאיימת להפוך למלחמת דת. הדרך מכאן למלחמת אחים – עלולה להתגלות כקצרה.

אחד הביטויים של החרפת השיח הוא מה שכונה כ"קמפיין החרד"קים". החרד"קים הוא כינוי ל"חרדים קלי דעת", המכוון לחרדים שבחרו להתגייס לצה"ל. כנגד חרדים אלו מופעלת אלימות מילולית ופיסית על ידי קבוצות קיצונים. אלימות זו אינה מגונה מצד מנהיגי החרדים, ובמקרה אחד אף קרא הרב מרדכי בלוי, יו"ר "משמרת הקודש והחינוך" ועסקן חרדי בולט, לחיילים החרדים שלא להסתובב במדים בשכונות החרדיות, בדיוק כפי שפועלי הזבל לא מסתובבים עם בגדי העבודה. צה"ל מצידו, אינו מאפשר לחיילים החרדים לפשוט את המדים בטרם יצאו מהבסיס וקמפיין החרד"קים מתפשט.

בין שתי האסכולות החרדיות קיים ויכוח ער, שנכון לכתיבת שורות אלו טרם הוכרע. תוכנו של החוק ומעשיהם של הרשויות האמונות על ביצועו, הם שיכריעו את עמדת הרוב החרדי כלפי הסוגיה. הכרעה כגישה הראשונה, תציג שורה של מחאות סמליות שכן "פטור בלא כלום אי אפשר", אך בכך יבוא לסיומו הדיון הציבורי. הכרעת הרוב החרדי כאסכולה השניה תגרור מאבק עיקש שיכלול הפגנות ענק, מלחמה במתגייסים והוקעתם מהקהילה וקרע עמוק בין החברה החרדית והחילונית בישראל.

אני סבור כי הדרך היחידה שתגדיל את גיוס החרדים, הן בהקשר הכמותי והן בהקשר האיכותי, עוברת דרך הידברות, שיתוף פעולה וחיזוק המכנה המשותף היהודי, תוך הדגשת הדומה על פני השונה. בהיעדר כשלי שוק המונעים את היציאה ובהתקיים אקלים תרבותי מתאים, היד הנעלמה תפעל את פעולתה, וחלק גדול מן הציבור החרדי, אלו שאינם רואים את תורתם כאומנותם הבלעדית, ישתלב בעולם המעשה ויחזיר את הדיווידנד הן לציבור החרדי פנימה – בהחזקת לומדי התורה, והן לכלל הציבור הישראלי, בהשתלבות בעולם המעשה היצרני.

ביבליוגרפיה

בג"ץ 4541/94 מילר נ' שר הביטחון, פ"ד מט (4) 94 (1995)

בג"ץ 3267/97 רובינשטיין נ' שר הביטחון, פ"ד נה (2) 255 (2000)

בג"ץ 6427/02 התנועה לאיכות השלטון בישראל נ' הכנסת, פ"ד סא (1) 619 (2006)

בג"ץ 6298/07 רסלר נ' כנסת ישראל (פורסם באתר בתי המשפט, 21.2.2012)

תמר הרמן ואחרים, מדד הדמוקרטיה הישראלית 2012 (המכון הישראלי לדמוקרטיה, 2012)

דרור וולטר וחנן כהן, עמדות הציבור בסוגיית גיוס בני הישיבות (אתר המכון הישראלי לדמוקרטיה, 26.8.2012)

אסף מלחי, גברים חרדים בשירות צבאי טכנולוגי (מינהל מחקר וכלכלה משרד הכלכלה, 2013)

מנחם פרידמן, ואלה תולדות הסטטוס-קוו: דת ומדינה בישראל, המעבר מישוב למדינה 1947-1949 (אוניברסיטת חיפה, 1990) 64-4 

---

המאמר