רקוויאם לכנסת השמונה עשרה

הכנסת היוצאת תיזכר כאחת שהעניקה אמון לאחת הממשלות היציבות ביותר שידעה מדינת ישראל אך גם ככזו שנשחקו בה עד דק הסובלנות למיעוט, הכבוד לכללי המשחק וקוד ההתנהגות הפרלמנטרי.

אתמול (יום שלישי, 9 באוקטובר 2012) הודיע ראש הממשלה בנימין נתניהו על הקדמת הבחירות לכנסת התשע שערה. הבחירות, שמועדן המקורי היה באוקטובר 2013, ייערכו כבר בראשית השנה האזרחית. זמן טוב לסיכום ולתהייה: כיצד תשפוט ההיסטוריה את הכנסת השמונה עשרה?

כפי הנראה, ההיסטוריה תשפוט את הכנסת הזו ברגשות מעורבים. אלה שיבחרו להתמקד בממד החשוב של היציבות פוליטית יראו בוודאי את הכנסת היוצאת באופן חיובי ביותר. על אף הקדמת הבחירות הכנסת תשלים ארבע שנים, ובכך היא זוקפת לזכותה את הכהונה הארוכה ביותר זה שני עשורים.

זאת ועוד, היא תיזכר גם ככנסת אשר העניקה תמיכה לאחת הממשלות היציבות ביותר בהיסטוריה של מדינת ישראל. מלבד פיצולה של מפלגת העבודה בראשית 2011 והצטרפותה קצרת המועד של קדימה באביב 2012 – שני אירועים שלא זעזעו יתר על המידה את הרכב השרים – נותר הבסיס הקואליציוני של הממשלה יציב ואיתן, ללא איום ממשי. משברים קואליציוניים מהותיים כמעט שלא נרשמו, וכמעט כל השרים ישלימו תקופות כהונה רצופות של ארבע שנים במשרדי הממשלה. מאפיין זה של רציפות נתפס בספרות המחקר כבעל תרומה ליכולת משילות וליכולתם של מקבלי ההחלטות לצבור ניסיון וידע בתחומי אחריותם. לבסוף, האדם העומד בראש המערכת, בנימין נתניהו, יהפוך בעוד שלושה שבועות לראש הממשלה בעל תקופת הכהונה המצטברת השנייה באורכה בתפקיד, אחרי שיחלוף על פני יצחק שמיר ז"ל.

לעומת זאת, אלה שיבחרו להרחיב את העדשה ולהתמקד בהיבטים של עבודת הכנסת והתנהלותה עלולים לגבש חוות דעת שונה בתכלית על הכנסת השמונה עשרה. הם יצביעו, למשל, על אבדן שיווי המשקל העדין והחשוב בין הרשות המבצעת לרשות המחוקקת: מצד אחד ממשלה שכללה בשורותיה שליש מחברי הכנסת והותירה את האחרונה בעלת יכולת פיקוח מוחלשת, ומצד אחר כנסת שאיבדה את רסן החקיקה שלה והציפה את המערכת בהצעות חוק פרטיות.

עוד הם יצביעו על הכרסום בכללי המשחק ובהִלכות הבית. בכנסת השמונה עשרה נשבה רוח של בוז כלפי האופוזיציה ושל זלזול בה. אלה התבטאו, למשל, במינוי מעורר המחלוקת של אורי אריאל (להלכה – נציג אופוזיציה ולמעשה תומך בקו הממשלתי) לוועדה לבחירת שופטים ומאוחר יותר ליושב ראש הוועדה לביקורת המדינה. מינויים אלה הפרו את אחד הנוהגים החשובים ביותר בכנסת. דוגמה נוספת היא חקיקתו של תקציב דו-שנתי במהלך הכנסת, אשר עיקר את אחד הכלים החשובים של הכנסת בכלל ושל האופוזיציה בפרט -  פיקוח על גיבוש תקציב המדינה. גם הניסיון לבטל בדיעבד את בחירת נציגי לשכת עורכי הדין בוועדה לבחירת שופטים הוא דוגמה לאי-כיבוד כללי המשחק. הכנסת השמונה עשרה גם ידעה כמה אירועים שלא הוסיפו כבוד לשיח הפרלמנטרי ושהגיעו לכלל אלימות, פיזית ומילולית: חברת כנסת ששפכה כוס מים לעבר פניו של עמיתהּ; נאצות, גידופים ושימוש בשפה רדודה ודברי עלבון בעלי הקשרים מיניים ומשפילים מעל במת מליאת הכנסת.

הכנסת תיזכר ככזו שחוקקה כמה חוקים פרסונליים, שנועדו להשפיע נקודתית על מינוי מסוים או על כניסת שחקנים חדשים לזירה הפוליטית. חוק מופז, חוק גרוניס, חוק (יאיר) לפיד הם כמה דוגמאות לחוקים המעוררים אי-נחת בשל המטרות קצרות הטווח שעמדו מאחוריהם. ייאמר כי הכנסת השמונה עשרה לא החלה בנוהג הפסול הזה אלא רק המשיכה אותו. גם תמרונים פוליטיים ו"תרגילים מסריחים" – דוגמת פרישתו של אהוד ברק ממפלגת העבודה; ניסיונותיה של לשכת ראש הממשלה לפלג את קדימה; חוק פיזור כנסת שעבר קריאה ראשונה ונגנז בדקה התשעים באישון לילה; הקמתה ופירוקה הנמהר של ועדת פלסנר – הם אינם תופעות שהומצאו בכנסת הזו. אולם העובדה שגם כנסות קודמות ידעו תופעות מסוג אלה אינה אמורה לזַכות את הכנסת היוצאת בנקודות.

אולם אולי יותר מכול תיזכר הכנסת השמונה עשרה ככזו שנשבה בה רוח של דורסנות ושל חוסר סבלנות. הביטוי לכך היה מבול של הצעות חוק שנועדו להגביל את הביקורת על השלטון והמדינה, להצר את חופש הביטוי ולפגוע במיעוט הערבי. יוזמות חקיקה (חלקן גם עברו) כמו חוק העמותות, חוק החרם, חוק הנכּבה, חוק ועדות הקבלה, חוק הנאמנות, חוק המואזין, וחוק שנועד לאסור על שימוש בסמלי הנאצים או השואה הן כמה דוגמאות לגל ששטף את מסדרונות הכנסת ואשר שיקף תפיסה צרה ופרוצדורלית של הדמוקרטיה, ולפיה שלטון הרוב הוא חזות הכול.

לבסוף, אי-אפשר לסכם את הכנסת השמונה עשרה בלי להעריך כיצד היא הגיבה לאירועים או לתהליכים שהתרחשו בעת תקופת כהונתה. נציין שלושה בולטים מהם: תהליך השלום עם הפלסטינים; המשבר הכלכלי הגלובלי; והמחאה החברתית של קיץ 2011. לגבי תהליך השלום דומה שאפשר לטעון כי היו אלה הכנסת והממשלה שיזמו הכי מעט בעניין הסוגיה הפלסטינית זה שני עשורים. לפרקים נדמה היה שהסכסוך הישראלי-פלסטיני ירד מהפרק וכלל אינו מטריד את מקבלי ההחלטות, למעט ההסלמות העונתיות בדרום הארץ. התגובה למשבר הכלכלי העולמי היא עניין לפרשנות – יש המשבחים ויש המקוננים – אם כי נראה כי בזירה זו גילו הממשלה והכנסת אחריות והותירו את משק המדינה במצב סביר לכל הפחות. המחאה החברתית הביאה אמנם להקמת ועדת טרכטנברג ולכמה הטבות שנועדו להקל על מעמד הביניים את יוקר המחייה. בכך אפשר להחמיא לכנסת בתור כזו שהגיבה לרחשי הציבור. אולם רבים חשים עדיין שלא נעשה די. לא ציינתי כאן את סוגיית האיום האיראני. אף שזו מילאה לפרקים את סדר היום הציבורי, העיסוק בה חרג ברובו מעבודתה השוטפת של הכנסת.

הערה לסיום: הכנסת השמונה עשרה היא הראשונה זה כמה כנסות שלא נערך בה שום דיון מהותי בתהליך החוקתי. הכנסת, כרשות מכוננת היא המוסד שעליו מוטל התפקיד החשוב של כינון חוקה. דומה שנחיצותה של חוקה, לאור כמה מהתופעות ומהתהליכים שליוו את הכנסת היוצאת, מעולם לא הייתה דחופה יותר.