מי צריך לממן את חברת הלומדים

כפי שהוכח שוב במשא-ומתן להקמת הממשלה לאחר הבחירות בקדימה, ויוכח שנית מיד לאחר הבחירות הקרבות לאחר כישלון המשא-ומתן ההוא, וכפי שאנחנו למדים פעם אחר פעם – למפלגות החרדיות בישראל יש כוח. יש מי שיטען – הכוח הרב ביותר. הדבר בלט גם במאי 2008 בהעברת 'חוק נהרי', החוק המאשר מימון של ישיבות חרדיות בלא חובת לימודי ליבה, לנוכח לחץ קואליציוני, וביולי 2008 בהעברת חוק השוואת התקציבים, הקובע כי יש לממן באופן שוויוני מוסדות לימוד חרדיים. גם בבחירות הקרבות סביר שמפלגות אלו יעלו דרישות מדרישות שונות, וסביר שאחת מדרישותיהן (המופיעה ברשימת דרישותיהם של החרדים באופן מסורתי) תהיה מימון 'חברת הלומדים': מימון לימודים תורניים ותמיכה בדרך החיים החרדית הקלסית – בעל לומד ואישה עובדת. עוד בטרם הצגת טיעונינו בנושא, חשוב לציין כי רבים מדברי הכותבים החילונים בנוגע לחרדים אפופים ביותר משמץ התלהמות, עד כדי כמעט אנטישמיות. נבקש להבהיר כעת: דרך החיים החרדית אינה פסולה. במאמר זה אנו מבקשים לטעון רק כי המימון הציבורי שלה אינו ראוי. אין בכך כדי לדרוש מהחרדים לוותר על לימודיהם או לשנות מדרכם. נבקש לטעון כי המימון לדרך חיים זו צריך לבוא ממקומות אחרים, ולא מכספי הציבור הישראלי כולו.

ראשית נציג בקצרה את דרישותיהן של המפלגות הדתיות, ולאחר מכן נפרט ארבעה נימוקים מרכזיים להתנגדות למימון הציבורי: פגיעה בחירות, פגיעה ברקמת החברה הישראלית, פגיעה בשוויון ופגיעה ביעילות.

המפלגות החרדיות מבקשות לשמר ולהגדיל את תקציבי 'חברת הלומדים': לממן מוסדות לימוד יסודיים ותיכוניים, שאינם מפוקחים (ואינם מלמדים לימודי ליבה); לממן ישיבות לבוגרים; ולשמר או להגדיל את הקצבאות המאפשרות ללמוד ובה בעת לקיים משפחה, למשל להבטיח ללומדים קצבת הבטחת הכנסה.

הבקשה להשוות את המימון למוסדות היסודיים והתיכוניים הלא מפוקחים למוסדות החינוך המפוקחים (כלומר להגדיל את תקציב המוסדות הלא מפוקחים) – באופן שיעודד את פעילותם וימריץ את הציבור החרדי לשלוח את ילדיו למוסדות אלו – פוגעת בחירות הלומדים בהם. על פי נתוני עמותת 'הלל' – עמותה ליוצאים בשאלה – תלמיד ישיבה חרדי מגיע לגיל 18 עם ידע במתמטיקה של תלמיד בכיתה ד'; אין לו ידע באנגלית, במדעים, בהיסטוריה, בגאוגרפיה, בספרות, באזרחות, בביולוגיה או בכלכלה; חסרים לו הכישורים המקצועיים, האקדמיים והחברתיים הדרושים בעולם החדש במדינת ישראל המודרנית. היום לאחר קבלת חוק הפטור מלימודי ליבה (ב'חוק נהרי') התקציב של מוסד לחינוך חרדי הוא על פי חוק 60% מהתקציב של בית ספר תיכון, בלא צורך בלימודי ליבה כלל. ילדים המסיימים את לימודיהם במוסדות אלו אינם מוכשרים להתמודדות עם העולם שמעבר לכביש מהשכונה החרדית – הם נידונים למעגל העוני שהם חיים בו. מהמגוון הרחב של מסלולי החיים השונים שחירות אישית בישראל פותחת לפני אזרחיה, המסלול היחיד מבחינתם הוא לימודי המשך בישיבה, הקמת משפחה והרחבתה. בצד הפן התעסוקתי-כלכלי (ראו להלן) נפגעת חירותם של ילדים אלו לבחור את אמונתם ואת ערכי החיים שלהם. הם אינם מכירים את התרבות הישראלית, אינם יכולים לבחור להשתייך לקבוצה אחרת, ואינם נחשפים לאפשרות חיים השונה מהחיים בחברה החרדית.

מעבר לכך, על ידי השארת הלומדים החרדים במוסדות לימוד אלו ותמיכה (כלכלית, ומתוך כך משתמעת גם תמיכה חברתית אחרת) בהם אנו שוללים מהם ומאתנו את הסיכוי ליצור חברה מאוחדת או לפחות סובלנית, משום שסובלנות בנויה על הכרה באחר. אנו גוזרים על החברה הישראלית פירוק לגורמים, והדבר עלול לסכל את לכידותה ולפגוע בעמידותה. ראוי לאפשר לקבוצות תרבות שונות להוסיף ללימודי הליבה תכנים משלהן, אך כדי ליצור חברה המסוגלת לתפקד יש להחליט על בסיס משותף, המורכב מתוכני הליבה כפי שהם מוגדרים אצל הרוב. ייקח הרוצה את לימודי הליבה ויוסיף עליהם כאוות נפשו, אך עליו לעשות זאת במימונו האישי, ולא על חשבון משלם המסים החילוני.

הבקשה לשמר או להגדיל את תקציבי הלימוד הדתי-חרדי פוגעת גם בשוויון. הסטודנטים הישראלים, הנאבקים כדי לשלם את שכר הלימוד שלהם ולהמשיך לחיות בכבוד, אינם מקבלים (למעט חריגים) סיוע ממשלתי. יטען הטוען כי ללימוד התורני, בניגוד ללימודים באוניברסיטות בכל העולם, ערך חשוב: הוא ששמר את העם היהודי בגלות במשך אלפיים שנים, הוא המסד שעליו נבנה העם היהודי, והרבה מהתרבות הישראלית החדשה מבוססת על מסד זה. על כך נשיב: לא הלימוד התורני לבדו מהווה את ארון הספרים הישראלי-יהודי. התרבות הישראלית מורכבת מספרות ישראלית – החל בביאליק וי"ל גורדון, עבור בברנר ובאלתרמן, בעגנון ובא"ב יהושע, וכלה בדויד גרוסמן ובאתגר קרת. היא מורכבת משירה, מפילוסופיה, מהיסטוריה ומארכאולוגיה. היא מכילה את השאיפה לידע – מדעי, פילוסופי ואחר. אם ניקח מהתרבות הישראלית את כל אלו נישאר עם תרבות ה'אינסטנט' האמריקנית, ואכן נוכל לעבור ללמוד תורה בברוקלין. לפיכך יש להשוות את המימון לחברת הלומדים עם התשלום לתלמידי ההשכלה הגבוהה בכללותה: לימודים תורניים כמו לימודי פילוסופיה וספרות עברית, כמו לימודי פיזיקה ומשפטים. אין סטודנט חשוב יותר, נחשב יותר, מחברו. אפשר, כמובן, להקים מסגרות תמיכה למצוינות – הן בלימודי קודש הן בלימודי חול – וכך לשמר את העידית האינטלקטואלית של מדינת ישראל, אך אם שמיכת התקציב קטנה מדי, אין לכסות בה אוכלוסייה שלמה על חשבון השארת אוכלוסייה אחרת, הלומדים החילונים, כמעט בלא שום תמיכה.

בהקשר זה אפשר לטעון כנגד מימון 'חברת הלומדים' מזווית אחרת – יעילות כלכלית. ה'השקעה' בלימודים התורניים מייצרת עוד ועוד עוני – הילדים, שכאמור גם להם אין כלים לצאת לעולם ולעבוד, נידונים לעוני ונשארים ללמוד בחברת הלומדים. התמיכה הכלכלית (הקצבאות להבטחת ההכנסה) מאפשרת להם ללמוד בלי לרעוב, ולפיכך אין תמריץ מספק ליציאה לשוק העבודה. מחובתה של המדינה להימנע מיצירת מעגלי עוני מתרחבים כאלה, השואבים לתוכם כוח עבודה במקום ליצור כוח כזה, הגורעים באופן משמעותי מהכוח היצרני והיצירתי של החברה.

כפי שציינו, סגנון החיים הזה לגיטימי. אך כמו במדינות אחרות בעולם, הוא צריך להיות ממומן באופן פרטי – על ידי המשפחה או הקהילה, ולא על ידי המדינה. אתגרים גדולים – ביטחוניים, כלכליים, חברתיים ותרבותיים – רובצים לפתחה של ישראל. אסור שהמדינה תשקיע משאבים כה רבים בהנצחת העוני ובהרחבת מעגל העניים. לכן חייבים להחזיר את חברת הלומדים לפרופורצייה; ולתת לחברה החרדית, וגם לאזרחים לא חרדים ולמדינה, הזדמנות. בפרפרזה על משפטו המפורסם של המשורר לנגסטון יוז: תנו לישראל להיות ישראל שוב, הארץ שמעולם לא הייתה, אבל חייבת להיות.