בין הלב והליבה

לאחרונה הוגשה לבית המשפט הגבוה לצדק עתירה שבה נדרש בית המשפט להורות על הפסקת תקצוב המוסדות שאינם מלמדים את לימודי הליבה. העתירה הוגשה בשל חקיקתו של חוק עוקף בג"ץ משנת 2008 שמאפשר למוסדות החרדיים לפעול ללא פיקוח של משרד החינוך על התוכן הנלמד. לדעת העותרים, חוק זה אינו חוקתי בשל פגיעתו בזכויות האדם של הציבור החרדי, ועל בית המשפט להכריז על בטלותו.

העתירה לבית המשפט משרתת שתי תכליות נפרדות. התכלית האחת - ישירה: הכרזה על ביטולו של החוק, שתביא לידי הפסקת תקצובם של מרבית מוסדות החינוך החרדיים; התכלית האחרת - עקיפה: אילוץ הציבור החרדי להקנות את לימודי הליבה בבתי הספר היסודיים ובישיבות הקטנות, המיועדות לנערים החרדים.

היציאה למלחמה על הטמעת תכנית הליבה במוסדות החינוך החרדיים אינה חדשה. זהו סיבוב נוסף במאבק הכוחות ההיסטורי המתחולל מאז ימי בן גוריון בין המחנות הציוניים לחרדיים. כל צד מתבצר בעמדתו, כל צד אטום לזולתו.

הגשת העתירה לא תשרת אף לא אחת משתי התכליות המוזכרות.

מהפן העובדתי,קשה להניח שהתקציבים יקוצצו. הפוליטיקאים החרדים, בהם פרלמנטרים מנוסים ומי שמחזיקים בתפקידי מפתח קואליציוניים, ימצאו את הדרך החוקית, המנהלית או החוזית להעברת התקציבים מהקופה הציבורית. בל נשכח שבקונסטלציה הפוליטית הקיימת, וכמעט בכל קונסטלציה פוליטית היסטורית וכנראה גם עתידית, מדובר באינטרס קואליציוני מובהק.

מהפן האידיאולוגי, מדובר באיוולת של ממש. מי שחושב שדרך זו, המכה בכיסם של המוסדות החרדיים, תביא לידי שינוי תפיסתי בחינוך החרדי, טועה.

גם אם נניח שאכן יקוצצו תקציבי המוסדות הפרטיים בשיעור כלשהו, זה לא ישנה דבר. החרדים יתבצרו בעמדתם ויתרחקו עוד מהקונסנזוס, והנטל הכספי של בתי הספר ייפול על כתפי ההורים, ויהפוך את העניים כבר היום, לעניים יותר.

מלחמה על שליטה בתוכני הלימוד במוסדות החינוך החרדיים היא מלחמה על לב עצמאותה של ההנהגה החרדית. זו מלחמה שתאחד ותלכד את החרדים סביב אויב משותף, המנסה - על פי השקפתם - לכרסם בדתם. מלחמת הליבה תהיה למלחמת דת, מלחמת אור וחושך.

ראוי להבהיר: מוסדות החינוך הם ציפור נפשו של הציבור החרדי. חינוך הילדים הוא נשמת אפה של המשפחה החרדית. יהיה זה בלתי אפשרי לקבוע תכתיבים בשיטת "זבנג וגמרנו", גם אם בית המשפט העליון בהרכב מורחב יעשה זאת. פרשת עמנואל הוכיחה זאת.

העתירה לבית המשפט העליון היא איוולת פופוליסטית שתקצור כותרות, אך לא תוכל להוביל לאינטגרציה.

אין מחלוקת על חשיבות הקניית ערכי הליבה לילדי הציבור החרדי. החרדים, אף הקיצוניים שבהם, אינם מתנגדים עקרונית ללימודי מתמטיקה וגאוגרפיה. במוסדות החינוך לבנות, היסודיים והתיכוניים, לומדות הבנות לימודים המקבילים ללימודי הליבה הכלליים. מרביתן אף מסיימות את בית הספר התיכון עם תעודה מקצועית.

המחלוקת היא על העיקרון. על עצמאות החינוך העצמאי. הציבור החרדי לא יקבל תכתיב הנוגע לתוכן הלימודים, שיפגע בעצמאותו. המלחמה איננה על לימודי ההיסטוריה, אלא על הבית. זהו פחד מאיבוד העצמאות וממה שעלול לבוא בעקבותיו.

אינטגרציה של הציבור החרדי בישראליוּת המודרנית לא תתאפשר בכיפופי ידיים. מדובר במלאכה עדינה, ארוכה, שדורשת תהליכי שינוי פנימי עמוקים שנובטים מלמטה, מהציבור, מבוגרי הישיבות. לפני עשור רק שתי ישיבות חרדיות הצעידו את תלמידיהן לבחינות הבגרות לצד לימוד לימודי קודש. כיום יש עשרה מוסדות כאלה, והם אינם יכולים להכיל את כל המבקשים להצטרף לספסליהם. זהו סממן אחד בשורה של שינויים המציגים את המגמה ההולכת וגוברת של התערות בציבוריות הישראלית.

אם העתירה לבית המשפט נועדה להשגת התכלית הישירה - קיצוץ התקציבים - אפשר שתשרת את מטרתה, אם כי הסבירות לכך נמוכה. אך העותרים והתומכים בעתירה מאמצים שיח של אכפתיות (אלעזר שטרן, "עתירה לבג"ץ", ynet, 16.5.10) ושל דאגה לזכויות הילד החרדי במקום שיח על כשל ההנהגה החרדית בייצוג הציבור שלה (מרדכי קרמניצר, "איך לא ללמד דמוקרטיה", הארץ, 28.5.10). תהליכים כוחניים לא יחזקו מגמה זו .

עו"ד חיים זיכרמן הוא מרצה למשפטים בקריה האקדמית אונו וחוקר במכון הישראלי לדמוקרטיה.