גבולות מדינת הרווחה

הפסיקה של בג"ץ לפיה יש להפסיק את גמלת הבטחת הכנסה לאברכי כוללים היא לבנה חשובה בהגנה על מדינת הרווחה בישראל. פסיקה זו צריכה לשמח את כל אותם ישראלים שחפצים בהגדלת נדיבות הסיוע לחלש בישראל.

תוכניות הסיוע לאוכלוסייה החלשה נועדו לסייע לאנשים שהכנסתה הכספית נמוכה מאוד אבל בתנאי שהיא אינה תוצאה של בחירה. אדם ראוי לסיוע אם הכנסתו הכספית הנמוכה נכפתה עליו בשל אבטלה מאונס או בשל כישורי השתכרות נמוכים במיוחד. זאת הסיבה שחוק הבטחת הכנסה, שנכנס לתוקף ב-1982, הוציא במפורש מכלל הזכאים את הסטודנטים ותלמידי הישיבה שכן הכנסתם הכספית הנמוכה היא פרי בחירתם. אבל המנהיגים הפוליטיים של האוכלוסייה החרדית הצליחו למצוא מסלולים שעקפו את התנאי היסודי הזה.

"הצלחה" זו ערערה אצל הישראלים את הלגיטימציה של מדינת הרווחה. זהו מצב בלתי נסבל שקבוצה מסוימת של אזרחים, שהכנסתם הנמוכה היא בבירור תולדה ישירה של בחירתם (להקדיש את מרב זמנם ללימוד התורה), נהנית מתמיכה כספית מן המדינה. השחיקה בלגיטימציה של הסיוע לחלשים בישראל ניזונה גם מ"הצלחות" אחרות של המנהיגות החרדית. השימוש במנגנוני מדינת הרווחה כדי להגדיל את ההכנסה הכספית של האוכלוסייה החרדית נעשה גם דרך קצבאות הילדים. גולת הכותרת של מאמץ זה היה החוק של חבר הכנסת שמואל הלפרט מיהדות התורה שהגדיל בשנת 2000 את קצבת הילדים למשפחות גדולות במיוחד. בעקבות חוק הלפרט, סר חינה של קצבת הילדים גם בקרב חלק מתומכיה המובהקים ביותר של מדינת הרווחה.

פטור משירות צבאי ואי עבודה כתנאי לקבלת הפטור היו שתי צלעות מרכזיות ביכולת להבטיח כי חלק גדול מהאוכלוסייה החרדית יוכל להקדיש את עיקר זמנו ללימוד תורה. ואולם שתי צלעות אלו אינן מספיקות ללא הכנסה מינימלית לקיום. השימוש במנגנוני מדינת רווחה כמו קצבת ילדים או דמוי מדינת רווחה כמו גמלת הבטחת הכנסה לאברכים היה הצלע השלישית בעיצוב פני האוכלוסייה החרדית וגודלה הנוכחיים.

ככל שגברה תופעת אי העבודה והעוני באוכלוסייה החרדית המתרחבת נדרשו יותר ויותר מקורות מימון חיצוניים כדי להבטיח קיום מינימלי. אין די בגמילות חסדים מקומית ובתרומות מחו"ל כאשר המשפחה החרדית הטיפוסית מתרחבת משלושה ילדים בממוצע בשנות החמישים והשישים ליותר משישה ילדים בממוצע בעשור האחרון, ושני ההורים נעדרים משוק העבודה לפרק זמן ארוך.

בהדרגה איבדו מנהיגי החרדים את החשש לפתח תלות כספית במדינה  ואימצו, כאמור, את השימוש במנגנוני מדינת הרווחה כדי להשיג מקורות מימון נוספים שיאפשרו לחלק נכבד של האוכלוסייה החרדית להקדיש את עיקר זמנה ללימוד התורה.

מבחינת משלמי המסים בישראל, התפתחויות אלו היו הפרות חוזה מהותית מצידה של מדינת הרווחה שפגעו בנכונותם לסייע לחלשים ביותר. שופטי בג"ץ עשו שירות חשוב בכך שצבעו מחדש את הגבולות המטושטשים של מדינת הרווחה. הפסיקה בעניין הגמלה לאברכים מבהירה כי הכנסה כספית נמוכה אינה עילה לקבל תמיכה מן המדינה אם היא נובעת מבחירה להיעדר משוק העבודה. שרטוט גבולות ברורים אלה הוא חיוני להגברת הלגיטימציה של הסיוע לחלשים בישראל.

ד"ר מומי דהן הוא מרצה בכיר לכלכלה בבית הספר למדיניות ציבורית באוניברסיטה העברית ועמית במכון הישראלי לדמוקרטיה.

המאמר פורסם לראשונה באתר ynet בתאריך 16.6.201