שירות אזרחי – הזכות להשתייך או החובה לשרת?

בימים אלה מגובשת הצעת חוק שירות אזרחי לאומי, חוק שיעגן בחקיקה ראשית את הנהלים והתקנות שהסדירו את התחום עד היום. זוהי הזדמנות לדון בצורך להרחיב את האפשרות לשרת שירות לאומי ולהחיל זאת על כלל אזרחי ישראל.

על פי החלטת ממשלה משנת 1971, נשים הפטורות משירות ביטחון מטעמי דת ומצפון יכולות לשרת שירות לאומי בהתנדבות. בתקנות הביטוח הלאומי התשס"ב-2002 (בנות בשירות לאומי בהתנדבות), שירות לאומי מוגדר כ"שירות לתועלת הציבור בתחום הביטחון, למעט צה"ל, בתחום ביטחון הפנים, החינוך, התרבות, קליטת העלייה, הבריאות, הרווחה החברתית, הפיתוח הקהילתי, ההתיישבות, איכות הסביבה ובתחום אחר שאישר השר לעניין תקנות אלו". בימים אלה מגובשת הצעת חוק שירות אזרחי לאומי, חוק שיעגן בחקיקה ראשית את הנהלים והתקנות שהסדירו את התחום עד היום. העלאת החוק לדיון בכנסת במטרה לעגנו בחקיקה ראשית – גם אם אינו מחדש דבר מבחינה תוכנית, אלא רק "מעלה" את הנהלים לרמת חוק – היא לטעמי הזדמנות לדון בצורך להרחיב את האפשרות לשרת שירות לאומי ולהחיל זאת על כלל אזרחי ישראל. ראשית אבקש מכאן ולהבא להחליף את שמו של השירות כאמור ל"שירות אזרחי", שכן הלאום הישראלי נתפס בעיני רבים כזהה ללאום היהודי. מהסיבות שאפרט להלן, יש לדעתי להפוך את השירות לנחלת כלל אזרחי המדינה – יהודים וערבים כאחד.

אבקש לטעון כי שירות אזרחי הוא זכות הנמנעת כיום מחלק מאזרחי המדינה. בדיוני הוועדה לקראת חקיקת החוק של שירות לאומי בהתנדבות – שהכניסה ב"שערי" ההסדר של השירות הלאומי גם גברים שאינם יכולים לשרת או שלא נקראו לשרת – טענו הדוברים כולם בזכות השירות האזרחי המאפשר לאנשים עם מוגבלויות, לבני מיעוטים, לנשים ועוד לתרום את חלקם למדינה. כפי שמצוין בהצעת החוק החדש, השירות מחזק את הקשר בין המתנדב למדינה ולקהילה. הוא מאפשר לפרט "להחזיר" מעט ממה שקיבל ללא תמורה במהלך 18 שנים ויוצר קהילות תומכות, אכפתיות. היציאה מגבולות הקהילה הקטנה שבה גדל אדם מאפשרת לו לראות מעט "ישראל אחרת", להשפיע על הסביבה החדשה ולחוש בהשפעתה ולהיות בכך חלק מהקהילה הישראלית המורחבת על כל רבדיה. לצד האפשרות הזו – לראות קהילות שונות ולהרגיש חלק מהן – השירות האזרחי מאפשר לפרט להרגיש שהוא חלק מהמדינה שלו, מהקהילה הגדולה והמורחבת שהיא ישראל; תחושת סולידריות הנעוצה בתרומה משותפת, תחושה שכולנו יחד בונים מדינה ואיננו מונעים מחלקים באוכלוסייה להשתתף באמצעות בניהם. מעבר לתרומה זו לפרט, השירות הוא זכות ברמה הפרקטית – משרתי השירות האזרחי זוכים להטבות וליחס מועדף בתחומים שונים ומגוונים, על בסיס ההנחה שהם מעכבים בשנים מספר את עשייתם למען עצמם כדי לעשות למען הכלל. אמנם יש להיטיב עם מי שדחה את הלימודים, את הקריירה או את ההנאה האישית למשך שנתיים או שלוש ו"התגייס" – גם אם לא לצבא, אלא למדינה. עם זאת יש לאפשר לכלל הנכנסים בשערי האזרחות הבוגרת לקבל הטבות אלו על בסיס תרומה למדינה – גם אם התרומה איננה צבאית.

השירות האזרחי אינו רק זכות, אלא הוא צריך להיות גם חובה – כמו השירות הצבאי – המוטלת על כלל אזרחי המדינה שמסיבה זו או אחרת אינם יכולים לשרת בצה"ל. מי שמקבל שירותים מהמדינה צריך לגמול לה – לפחות במהלך שנה או שנתיים. גם מי שאינו חש שחובה זו היא זכות – כפי שתיארתי אותה לעיל – חייב בה, ועל המדינה לדרוש מאזרחיה להירתם לטובת פעולה קהילתית גם אם אינם יכולים לשרת בצבאה.

לפיכך יש לדעתי להפוך את חוק השירות הלאומי בהתנדבות לחוק שירות אזרחי חובה. יש לחייב כל מי שאינו כשיר לשרת בצבא – מטעמי בריאות, ביטחון, דת או מצפון – לתרום את חלקו במהלך פרק זמן דומה לשירות הצבאי של רעיו.
דווקא היום, עם התרחבות הקרע בין אזרחי המדינה הערבים והיהודים ועם סיסמאות בחירות ספק גזעניות המופיעות חדשים לבקרים, יש מקום לאפשר גם לאזרחים הערבים לחוות את הקשר הנוצר בין האזרח למדינה באמצעות תרומה ושירות. יש מקום לאפשר לצעירים בני כל המגזרים בישראל נגישות לרקמה האנושית הישראלית. דווקא בעת הזו יש מקום להטיל גם על אזרחי ישראל הערבים את החובה לתרום למדינה – שכן היא דואגת גם לצורכיהם – ואולי להשיב להם בכך את תחושת השייכות למדינה והמחויבות כלפיה.

מעבר לכך, חיוב כלל האזרחים בשירות אזרחי יפתור בעיות אפליה הנוצרות כעת, כאשר נהלים שנועדו לתגמל את המשרתים והתורמים למדינה יוצרים פגיעה באוכלוסייה מוגדרת מראש – היא האוכלוסייה הערבית. כך נקבע בפסקי דין רבים שאין להבחין בין מי ששירתו בצבא למי שלא שירתו בזכותם לגור במעונות או לקבל שירותים.

הפיכת שירות אזרחי לחובה תיצור ערוץ השתייכות נוסף לחברה הישראלית. צעירים החשים היום צורך להתנדב כדי לתרום וכדי להרגיש שאינם שונים מחבריהם, יוכלו לתרום ולמצות באמת ובתמים את היכולות שלהם ואת כישרונותיהם. הצבא יוכל להתייעל ולשחרר משירות צעירים המגויסים היום רק כדי לא לגרום לאחרים להרגיש מופלים לרעה. לצד הטענה שהפיכת שירות אזרחי לשירות חובה כרוכה בעלות גבוהה, אפשר יהיה אולי להוביל להתייעלות וחיסכון בצה"ל – דווקא משום שלא יהיה הכרח לגייס את כל מועמדי הגיוס ולמצוא להם תפקידים.

גם משום שספק אם המדינה מסוגלת להתמודד עם פרויקט כזה וגם משום שחלק מההצדקות לחיוב בשירות אזרחי הוא יצירת השתייכות לקהילה – נראה שיש להטיל את המשימה על השלטון המקומי והאזורי על בסיס קהילתי ואזורי. כך נוודא שהאזורים החלשים לא "יאבדו" את היכולת להיעזר בבני הנוער המקומיים כדי לטפח ולקדם את האזור. במגזר הערבי יש להשקיע מאמץ בשכנוע, ויש לתאם את הנושא עם המנהיגות הערבית המקומית.

כמובן, אפשר לטעון שחיוב כלל האזרחים לשרת שירות אזרחי כלשהו תעניק לגיטימציה להשתמטות משירות בצה"ל. לטעמי אין ממש בטענה זו. אם הצבא בוחר במשרתים והבחירה אינה בידי מועמדי הגיוס, אין חשש שפחות צעירים "יחליטו" להתגייס. רק מי שמראש אינו יכול להתגייס או מי שהצבא משחררו משירות (מטעמי בריאות, דת, מצפון או מכל טעם אחר), יעבור למסלול השירות האזרחי. אפשר לטעון בכיוון ההפוך – שדווקא החובה לשרת שירות אזרחי תפחית את המוטיבציה להשתמט אצל אותם צעירים המשתמטים ללא הצדקה, כדי לקדם קריירה או כדי ליהנות מטובות הנאה אישיות אחרות. מי שלא יוכל לשרת גם במסלול השירות האזרחי אפילו לאור היותו גמיש יותר – הפרדה בין נשים לגברים, קרבה למקום מגורים, הקלה על הסובלים ממגוון בעיות בריאות וכו' – יוכל כמובן להשתחרר גם משירות זה. אך הוא כמובן לא יזכה להטבות המגיעות למשרתים. דווקא אם נחייב את כלל האזרחים להתנדב, נוכל להטיל סנקציות על המשתמטים ללא אישור ופטור – ולו בדמות מענקים ותגמולים למשרתים. הטבות אלה יוענקו למי שלא התחמק משירותו למען המדינה – בדרך כלשהי שהמדינה מאפשרת לו – והן לא יהפכו לאמצעי שיפלה לרעה את אזרחיה הערבים של מדינת ישראל.