שעתה היפה או הרעה של הפוליטיקה

האם הקמתה של ממשלת האחדות באישון לילה היא שעתה היפה של הפוליטיקה או שעתה הרעה? תלוי כמובן את מי שואלים – את מי שמשך בחוטים או את מי שצפה בהצגה בלי לדעת מה מתרחש מאחורי הקלעים. מצד אחד יש שיאמרו שהמהלך המפתיע הוא הפוליטיקה במיטבה, מצד אחר יש שיראו במהלך "מכירת חיסול". מכל מקום מהלך זה יגדיר מחדש את האסור, את המותר ואת הכדאי בפוליטיקה הישראלית.

"עושים כל בני האדם כל מה שהם עושים כדי להשיג מה שנראה להם כטוב"

(אריסטו, פוליטיקה, פרק א, 1)

מבוא

מי שעצם את עיניו ביום שני בערב , 7 במאי 2012, בעודו מתלבט במי לבחור בבחירות הקרבות ובאות, התעורר בבוקר יום שלישי, 8 במאי, וגילה שהוא יכול לדחות את הקץ. הבחירות, שריחן העז כבר נישא באוויר בתחילת השבוע, התפוגגו במטה קסם פוליטי: הצטרפותה של קדימה בראשות שאול מופז לממשלת נתניהו ויצירת ממשלת אחדות מתוך הסכמה קואליציונית עמומה על כמה סוגיות מפתח כמו חוק טל ושיטת הבחירות.

האם הקמתה של ממשלת האחדות באישון לילה היא שעתה היפה של הפוליטיקה או שעתה הרעה? תלוי כמובן את מי שואלים - את מי שמשך בחוטים או את מי שצפה בהצגה בלי לדעת מה מתרחש מאחורי הקלעים. מצד אחד יש שיאמרו שהמהלך המפתיע הוא הפוליטיקה במיטבה: היכולת למצוא פתרון יצירתי ולגבש הסכמות כדי לקדם מטרות משותפות. מצד אחר יש שיראו במהלך "מכירת נשמה לשטן", "מכירת חיסול" ועוד ביטויים שהמשותף להם הוא התחושה שמדובר בחריגה מכללי המשחק הפוליטי.

אמנות השלטון או שרלטנות?

הפוליטיקה היא אמנות השלטון. בעיני אריסטו נחשבה הפוליטיקה מדע פרקטי שתכליתו חתירה למימוש הטוב בשביל האזרחים. בקרב מדעני מדינה למילה פוליטיקה כמה הגדרות, אך המשותף להן שמדובר בפעולות שתכליתן קידום מטרות משותפות מתוך שילוב ופשרה בין אינטרסים שונים. אבל כששואלים את הציבור מה עולה בראשו כשהוא שומע את המילה פוליטיקה, כמעט תמיד האסוציאציות הן שליליות: שחיתות, קידום אינטרסים אישיים, צביעות. פוליטיקה ופוליטיקאים נעשו מילות גנאי ( הרמן, לבל וצבן, 2008).

האם ייתכן שהפוליטיקה והפוליטיקאים "חפים מפשע" במובן זה שמעשיהם והתנהגותם הם ליבת הפוליטיקה, כלומר ההאשמות המוטחות בהם אינן מוצדקות משום שבעצם הם משחקים את המשחק הפוליטי על פי כלליו ולצורך השגת תכליותיו? שכן מוסכם שכדי להשיג מטרות משותפות ולהתמודד עם הבעיות הרובצות לפתחה של המערכת הפוליטית, על הפוליטיקאים לבנות קואליציות, לגייס תמיכה, לנהל משא ומתן, להגיע לפשרות, לדחות הכרעות ולאזן בין טובת הציבור ובין האינטרסים השונים והמנוגדים בחברה. ואולם אמצעים פוליטיים אלה, החיוניים לעיצוב מדיניות וביצועה, הם גם אלה שבגינם תדמיתה של הפוליטיקה שלילית כל כך בעיני הציבור (גל-נור ובלאנדר, טרם פורסם).

מצבים פוליטיים מורכבים דורשים פתרונות יצירתיים או מעודדים תהליכים העשויים להיראות תמוהים, מפתיעים או אפילו בלתי-אפשריים. ההיסטוריה של הפוליטיקה בישראל רצופה רגעים כאלה: הסכם הרוטציה שנחתם בין הליכוד לעבודה לאחר בחירות 1984, הקמת קדימה מתוך שילוב כוחות של חברי הליכוד והעבודה, שיצר צימוד שנדמה היה בלתי אפשרי טרם המפץ הגדול (שאולי הפך בינתיים למפץ הקטן) והושיבה זה לצד זה את אריאל שרון ושמעון פרס, חיים רמון וצחי הנגבי. חיבורים אלה מוכיחים שהפוליטיקה היא אמנות הבלתי אפשרי.

אחיזת עיניים

ואולם מהו קו הגבול בין פתרונות פוליטיים יצירתיים ובין הליך לא הוגן ולא מוסרי? מדוע המהלך של הצטרפות קדימה בראשות מופז לממשלה זכה לקיתונות של ביקורת? האם אין מדובר במהלך לגיטימי?

נדמה שבמקרה זה יש להבחין בין המה והאיך. הצטרפות של מפלגה לקואליציה והקמת ממשלת אחדות היא הליך מקובל בפוליטיקה הישראלית, ויש האומרים שבדרך כלל הציבור הישראלי כמהָּ לאחדות, גם אם היא מדומיינת או משתקת. אם כך, במקרה זה מקורה של הביקורת ככל הנראה באופן שנרקמה מזימת ההצטרפות לקואליציה יותר מבעצם המעשה. נראה ששני היבטים של התהליך הותירו בציבור תחושה שהוא מרומה: הסתירה בין הצהרות מוקדמות של שני האישים ובין המהלך; וחשאיות המהלך תחת פעולת ההסחה של העלאת הצעת חוק לפיזור הכנסת והקדמת הבחירות. 

אחת הטענות הביקורתיות שנשמעו הייתה שמדובר בהתנהגות לא עקבית של שני האישים: שאול מופז ובנימין נתניהו. הראשון מתואר כמזגזג והשני כשקרן. טענות אלה מעלות את התהייה בדבר ערכה של העקביות בפוליטיקה. מונטין, הפילוסוף הצרפתי, אמר שהדבר העקבי ביותר בבני האדם הוא חוסר העקביות שלנו. ואמנם מכיוון שהזירה הפוליטית דינמית ומורכבת, יש מקום לערער על ההנחה שעקביות צריכה להיות ערך עליון בפוליטיקה, שכן לעתים היא עומדת בניגוד לגמישות, ליכולת אלתור, ליצירתיות, לכושר הסתגלות ולפיכך עלולה להיות לא יעילה בהתמודדות עם מצבים דינמיים. שינוי עמדות אינו בהכרח דבר שלילי לפוליטיקאי, אבל הציבור מגיב לשינוי כזה טוב יותר אם הוא מתרחש לאורך זמן ולנוכח נסיבות משתנות כמו למשל השינוי בעמדותיו של אריאל שרון עם השנים בסוגיית פתרון הסכסוך הישראלי-פלסטיני. 

ואולם עם זאת, ככלל בני אדם מצפים מבני אדם אחרים להיות עקביים, קל וחומר כשמדובר במנהיגים האמורים לשמש דגם לחיקוי. הציבור מצפה מפוליטיקאים להיות עקביים בהצהרותיהם וכן שתהיה התאמה בין פיהם, לבם ומעשיהם. הפוליטיקאי מתחבר לנבחריו באמצעות המילה - זו שטר הערבות שלו. הצהרות סותרות או סתירה בין הצהרות ומעשים מרוקנת אפוא את המילה מכוחה, והפוליטיקאי נותר אילם. מילותיו ריקות מתוכן, הצהרותיו נידפות ברוח, ובציבור אין אמון כלפיו. עם זאת  המציאות רוויית אירועים, וזיכרונו של הציבור קצר. השבוע אמנם צוטטו דבריו של מופז מעמוד הפייסבוק שלו שבהם טען בתוקף שלא יצטרף לממשלת נתניהו, אך די באירוע פוליטי אחד כדי להשכיח "שקרים" אלה מלבו של הציבור (למשל אירוע ביטחוני מוצלח שייזקף לזכותו).      

ככל הנראה גם אפקט ההפתעה אינו מקובל על הקהל הפוליטי. בניגוד לעבר, אז היה הדימוי של הפוליטיקה כאילו היא מתרחשת בחדרים אפלים אפופי עשן, כיום נדמה לציבור שהפוליטיקה מתחוללת לנגד עיניו הבוחנות. התקשורת יוצרת את האשליה שהציבור מעורה בנעשה מאחורי הקלעים, והרשתות החברתיות והאינטרנט לכאורה מבטלים את המרחק בין הפוליטיקאי לקהל הבוחרים. כולם חברים בפייסבוק, ו"האמת הפוליטית" היא סטטוס ברשת החברתית.

ולכן מקרה שהציבור מופתע מעורר בקרבו שוב את התחושה שהפוליטיקה מתנהלת מאחורי גבו כשידיו קשורות. אף שרבים לא ששו אלי בחירות, עדיין התחושה שהולכו שולל נוטעת בהם את תחושת האי-נחת ומעוררת זעם כלפי המערכת הפוליטית. את התחושה הזאת מעצימה העובדה שגם התקשורת לא הייתה בסוד העניין וגם אנשי התקשורת חשים שנפלו קורבן למתיחה טלוויזיונית. התברר שגם הם שבויים באשליה שמסתרי הפוליטיקה גלויים לפניהם.

מכל מקום, בספרי ההיסטוריה של הפוליטיקה הישראלית יירשם מהלך זה לצד "התרגיל המסריח" (ראו: קניג, 2010) ויגדיר מחדש את האסור, את המותר ואת הכדאי בפוליטיקה הישראלית. בהשאלה מהכדורגל אפשר לומר שנתניהו ומופז הבקיעו גול בדקה ה-91, כשהקהל וגם חברי הקבוצה היריבה כבר דימו לשמוע את שריקת הסיום, אלא שהשער שהבקיעו היה ב"נבדל". כעת נותר לראות כיצד יכריע השופט, הציבור. את זאת נדע רק בבחירות הבאות.

מקורות

גל-נור, יצחק ודנה בלאנדר, טרם פורסם. המערכת הפוליטית בישראל. עם עובד והמכון הישראלי לדמוקרטיה.

הרמן, תמר, יובל לבל והילה צבן, 2008. אנטי פוליטיקה. אתר המכון הישראלי לדמוקרטיה.

קניג, עופר, 2010. עשרים שנה אחרי: התרגיל המסריח בראי הזמן. אתר המכון הישראלי לדמוקרטיה.