האיום האמיתי על הדמוקרטיה הישראלית

היה זה הפילוסוף הצרפתי וולטר שטבע את המימרה "אינני מסכים עם מילה מדבריך, אך אלחם עד מוות על זכותך לומר אותם". ואכן, עד כה נראה היה שהערכים של חופש הביטוי, חירויות הפרט והחופש הפרלמנטרי היו ערכי ליבה מוגנים בדמוקרטיה הישראלית. מתברר כי לא עוד. שירי קרבס ומרדכי קרמניצר בוחנים את תגובות מליאת הכנסת להשתתפותה של ח"כ חנין זועבי (בל"ד) במשט הטורקי לעזה. לטענתם, לא זכויותיה של זועבי עמדו למבחן, אלא כוחה של הדמוקרטיה הישראלית לרסן את הרוב ולהגן על זכויותיו של המיעוט. תוצאות המבחן של הדמוקרטיה הישראלית מגלות מציאות עגומה.

"בוגדת", "רוצחת", "טרוריסטית", "אויבת ישראל". אלה רק אחדים מהשמות והכינויים שהטיחו חברי כנסת בחברתם, חברת הכנסת חנין זועבי ממפלגת בל"ד, לפני כחודשיים. הסיבה: השתתפותה של זועבי במשט הטורקי שביקש לפרוץ את המצור הישראלי על עזה במאי 2010. אף ששהתה על סיפונה של האנייה הטורקית "מרמרה", איש אינו טוען ברצינות כי חברת הכנסת זועבי הפעילה אלימות כלפי חיילי צה"ל שפשטו על הספינה, וחקירתה בידי המשטרה לאחר האירוע התמקדה במעשה של כניסה ללא היתר לשטח צבאי סגור.

זועבי עצמה הסבירה כי השתתפותה במשט נועדה לבטא מחאה לגיטימית ולא אלימה נגד המצור על האוכלוסייה האזרחית בעזה. ואמנם, טענתה שלא יכלה לצפות שהאירועים יתפתחו לכדי שפיכות דמים אינה מופרכת כלל, בנסיבות שבהן אפילו צה"ל לא הביא בחשבון אפשרות כזו בהיערכו לפעולה. יתרה מכך, צדקתו המוסרית ותבונתו המעשית של המצור האזרחי על רצועת עזה הן נושא ציבורי שלגיטימי להחזיק בדעות שונות בעניינו. והראיה - מדינת ישראל עצמה שינתה את מדיניותה ביחס לנחיצותו ולתועלתו של המצור בעקבות האירועים האחרונים. אם זועבי לא הפעילה אלימות ולא השתתפה באירועים האלימים שהתרחשו באנייה, אלא רק ביקשה לבטא מחאה חברתית-פוליטית - אפשר לבקר את מעשיה ואת אופן פעולתה, אבל אי-אפשר להכלילם במסגרת המעשים האסורים על פי החוק הפלילי. השתתפות במפגן סולידריות ובהעברת סיוע הומניטרי איננה כשהיא לעצמה עברה פלילית או מעשה אסור, אלא היא חלק מחופש הביטוי וההפגנה - חופש שהוא ערך מוגן בכל שיטת משטר דמוקרטית.

ואף על פי כן, בדיון שהתקיים במליאת כנסת ב-2 ביוני 2010 תקפו חברי כנסת רבים את זועבי בקולניות ובאלימות. הסבריה של זועבי לא עניינו אותם, וגם השאלה אם היא אמנם ביצעה עברה פלילית לא הטרידה אף אחד מהם. העובדה שעד כה לא מצא היועץ המשפטי לממשלה עילה להעמדתה של זועבי לדין פלילי לא נראתה רלוונטית. האפשרות שהשתתפותה במשט מצויה במסגרת חופש הביטוי הפוליטי המסור לכל אדם בישראל - ולחבר כנסת בפרט - כלל לא עלתה לדיון. במפגן כוח אנטי-דמוקרטי סירבו רבים מחברי הכנסת שנכחו במליאה לאפשר לחברת הכנסת זועבי לשאת את דבריה. "אין לה מה לדבר. היא כבר דיברה מספיק" (יעקב אדרי, קדימה); "היא לא תדבר בבית הזה" (יואל חסון, קדימה); "במדינה אחרת היו תולים אותה" (אריה ביבי, קדימה); "בוז. בוז. בוז" (זאב אלקין, ליכוד); "בושה. בושה. בוגדת. רוצחת" (אלי אפללו, קדימה).דברי הכנסת, פרוטוקול הדיון מיום 2.6.2010 הגדילה לעשות חברת הכנסת אנסטסיה מיכאלי ממפלגת ישראל ביתנו, שניסתה להוריד את זועבי מדוכן הכנסת בכוח כדי למנוע ממנה לדבר.

בכך לא היה די. חברי הכנסת לא הסתפקו בהשתקתה של חברת הכנסת זועבי במליאת הכנסת, ולפני ימים אחדים, ב-13 ביולי 2010, אישרה המליאה ברוב גדול את המלצת ועדת הכנסת לשלול שלוש מזכויותיה הפרלמנטריות: את הזכות להחזיק בדרכון דיפלומטי, את הזכות לקבל מימון לסיוע משפטי, ואת הזכות לצאת למקומות בחו"ל שכניסתם של אזרחים ישראלים אליהם נאסרה. זו לא הפעם הראשונה שמליאת הכנסת שוללת מחברי כנסת מכהנים זכויות. ואולם עד כה הופעלה סמכות זו בצמצום רב, כדי למנוע סכנה עתידית מוחשית, ולא כעונש. באחד המקרים היחידים שבהם החליטה מליאת הכנסת לשלול את הזכות לחופש תנועה של חבר כנסת - מוחמד מיעארי - פסל בית המשפט העליון את ההחלטה בדעת רוב וקבע כי שלילת חסינותו של חבר כנסת - ובתוך כך גם את זכויות היתר הנלוות לתפקיד זה - היא מעשה מניעתי בלבד, שאפשר להשתמש בו רק כאשר יש חשש אמתי לעתיד, שאפשר להוכיחו באמצעות תשתית ראייתית רחבה ומבוססת.בג"ץ 620/85 ח"כ מוחמד מיעארי נ' יו"ר הכנסת, פ"ד מא(4) 169 (1987).

ההחלטה על הפגיעה בזכויותיו של חבר הכנסת מיעארי התקבלה בשנת 1985, לאחר שהלה השתתף בעצרת לזכרו של אחד מבכירי אש"ף, ואף נשא נאום הזדהות עם דרכו. בפסק הדין שבו בוטלה החלטתה של מליאת הכנסת הדגיש הנשיא דאז מאיר שמגר כי קיימת חשיבות רבה "לזהירות היתר ולריסון הרב שבהם יש לנהוג לגבי הסרתה של החסינות בעקבות התבטאויות מדיניות", וכי "שלילת חופש הפעולה של חבר כנסת בעתיד, כתולדה מהתבטאות שלו בעבר, היא מעשה מרחיק לכת ביותר, אשר רק המהות הבהירה והקיצונית של תוכן דבריו יכולה לשמש להם יסוד".שם, בעמ' 211-212. מאז פסק הדין בעניין מיעארי שלוש פעמים בלבד השתמשה מליאת הכנסת בסמכותה לשלול זכויות מחברי כנסת מכהנים: בשנת 1987 נשללה מחבר הכנסת מאיר כהנא זכותו למשלוח דואר ללא תשלום לאחר שניצל זכות זו למשלוח מכתבים פוגעניים לאזרחים ערבים; בשנת 1993 נשללה מחבר הכנסת האשם מחאמיד זכותו לחופש תנועה לתקופה של שלושה חודשים בשל השתתפותו בכנס הזדהות בעזה עם פעילי חמאס שגורשו ללבנון; ובשנת 2002 נשללה לזמן קצר מחבר הכנסת אחמד טיבי הזכות לחופש תנועה, לאחר שמליאת הכנסת שוכנעה, על בסיס ראיות שהוצגו לה, כי הוא עלול לנצל זכות זו לעימותים עם חיילי צה"ל במהלך מבצע "חומת מגן".

לענייננו, בניגוד מוחלט לפסיקת בג"ץ בעניין מיעארי, הליך שלילת זכויותיה של חברת הכנסת זועבי היה הליך עונשי לכל דבר ועניין, שספק רב בעינינו אם המוטיבציה שביסודו הייתה החשש מסיכון עתידי העלול להתממש לולא שלילת הזכויות. קשה להעלות על הדעת שמישהו מהמשתתפים בהצבעה חשב כי שלילת זכותה של חברת הכנסת זועבי לדרכון דיפלומטי נחוצה לשם הגנה על מדינת ישראל ומניעת סיכון עתידי הרה גורל, כשם שאיש לא העלה על דעתו כי שלילת זכאותה למימון של סיוע משפטי תגן על הדמוקרטיה הישראלית מפני סכנה חמורה. ההפך הוא הנכון: חברי הכנסת שהשתתפו בהצבעה הדגישו במשך כל הישיבה כי מדובר בסנקציה עונשית, שננקטת כלפי חברת הכנסת זועבי רק בשל אי-יכולתם לנקוט את הצעד הרצוי מבחינתם - סילוקה של זועבי מהכנסת כליל. וכך נאמר למשל בדיון במליאה ב-13 ביולי: "היא הוציאה את עצמה מהמועדון הלגיטימי של כנסת ישראל, ולכן היא צריכה, לדעתי, להיענש על כך" (יואל חסון, קדימה); "חברת הכנסת זועבי תיאלץ לשלם על פעילותה" (גילה גמליאל, ליכוד); "אומר לחברת הכנסת זועבי את דעתי באופן הברור ביותר: אין לך מקום בכנסת ישראל, אינך ראויה להחזיק בתעודת זהות ישראלית" (יריב לוין, יושב ראש ועדת הכנסת, ליכוד); "אפעל לפסילתו של חבר הכנסת טיבי, וגם לפסילתה של רשימת חד"ש ותע"ל ורע"מ וכל הרשימות הללו" (אופיר אקוניס, ליכוד); "העונשים שאנחנו אמורים להצביע היום עליהם הם בגדר בדיחה, עבור מה שאת עשית. אם יש מישהו שיש להאשים אותו זה את עצמנו. אנחנו, שלא יודעים לטפל במקרים כמו שלך כמו שצריך, שאין לנו מספיק הכלים, האומץ, לשלוח אותך מפה בצורה מסודרת" (כרמל שאמה, ליכוד); "מה שאנחנו עושים היום זה אקט סמלי... המהות צריכה להיות שאנחנו צריכים להיות דמוקרטיה מתגוננת שתאפשר לנו לפעול גם נגד חברי כנסת שחוצים את הקווים" (דני דנון, ליכוד); "אני לא יודעת מה הכנסת תחליט היום, אדוני היושב ראש. האם תבחר לשלול את זכויות היתר של חברת הכנסת חנין זועבי? האם תשלול ממנה הזכות לדרכון דיפלומטי? האם תשלול ממנה את הזכות לחופש תנועה? אינני יודעת. זאת לא השאלה, זוהי שטות. השאלה הגדולה, חבריי חברי הכנסת, מדוע, מדוע חברת הכנסת חנין זועבי עדיין חברת כנסת בישראל?" (יוליה שמאלוב-ברקוביץ, קדימה).דברי הכנסת, פרוטוקול הדיון מיום 13.7.2010

חשוב להדגיש: הדרך למניעת כהונתו של אדם כחבר כנסת נסללה זה מכבר, באמצעות הוראות סעיף 7א לחוק יסוד: הכנסת. סעיף זה קובע כי "רשימת מועמדים לא תשתתף בבחירות לכנסת ולא יהיה אדם מועמד בבחירות לכנסת, אם יש במטרותיה או במעשיה של הרשימה או במעשיו של האדם, לפי העניין, במפורש או במשתמע, אחד מאלה: (1) שלילת קיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית; (2) הסתה לגזענות; (3) תמיכה במאבק מזוין, של מדינת אויב או של ארגון טרור, נגד מדינת ישראל". סעיף זה מגדיר את האיזון בין הזכות החוקתית לבחור ולהיבחר ובין שמירה על צביונה של המדינה ועל ערכיה כמדינה יהודית ודמוקרטית. ואולם כל עוד הסף המוגדר בסעיף לא נחצה - האיומים ב"סילוק" חברי מפלגות המיעוט מהכנסת הם מסוכנים ואנטי-דמוקרטיים.

גם עם חבר כנסת מכהן שביצע עברה פלילית הדמוקרטיה הישראלית יודעת להתמודד: היועץ המשפטי לממשלה מוסמך לאשר הגשת כתב אישום נגד חבר הכנסת. כך, היועץ המשפטי לממשלה הוא המוסמך לקבוע אם אמירה שאמר חבר הכנסת עשויה להיות הסתה, והאם מעשה שעשה חבר הכנסת עשוי להקים עברה של בגידה או עברה אחרת. מליאת הכנסת אינה הגוף המוסמך לקבוע מהו האיזון הנכון בין אמירות ומעשים המהווים עברות פליליות של בגידה והסתה ובין אמירות ומעשים המצויים במסגרת השיח הציבורי הלגיטימי. ואמנם, בדיוני מליאת הכנסת המילים "בגידה" ו"הסתה" נשלפות כבקרב סכינים שכונתי, מתוך זילות מוחלטת של משמעותן הפלילית החמורה. גם המונח "דמוקרטיה מתגוננת", שאותו טבע בית המשפט העליון בפרשת ירדור בשנת 1965, נשלף השכם והערב ככלי להצדקת כל פגיעה בזכויות המיעוט.

היה זה הפילוסוף הצרפתי וולטייר שטבע את המימרה "אינני מסכים עם מילה מדבריך, אך אלחם עד מוות על זכותך לומר אותם". עד כה נראה היה שערכים אלה - של חופש הביטוי, של חירויות הפרט ושל החופש הפרלמנטרי - היו ערכי ליבה מוגנים גם בדמוקרטיה הישראלית. לא עוד. עוצמתה וכוחה של הזכות לחופש הביטוי נמדדים ביחס שזוכים לו ביטויים מרגיזים, פוגעניים, קיצוניים. זועבי, שביקשה לממש את זכותה לחופש ביטוי - פוגע, מרגיז ומתגרה ככל שיהיה - הושתקה בתוקפנות פעמיים. בפעם הראשונה כאשר הותקפה במליאת הכנסת בגין עצם השתתפותה במשט, השתתפות שכאמור לעיל - בפני עצמה, וכל עוד לא לוותה באלימות - חוסה תחת כנפי חופש הביטוי. ובפעם השנייה כאשר הותקפה במליאה כשביקשה לספק הסברים ולבטא את דעותיה מעל בימת הכנסת.

השתקה זו חמורה במיוחד שעה שהיא נעשית במליאת הכנסת, המקום שבו חופש הביטוי הפוליטי אמור להתממש בצורתו המלאה ביותר. החלטתה של מליאת הכנסת לשלול את זכויותיה של חברת הכנסת זועבי התקבלה ברוב של 34 חברי כנסת אל מול 16 מתנגדים. 50 חברי כנסת בלבד - פחות ממחצית החברים בפרלמנט הישראלי - טרחו להגיע לדיון משפטי וחשוב זה, שעסק בגבולות השיח הפרלמנטרי, בכלים שבאמצעותם אפשר להגביל שיח זה ובעוצמת החופש הפרלמנטרי להביע דעות שונות ולקדם עמדות שאינן מקובלות על ידי הרוב. לא עוצמת זכויותיה של חברת הכנסת זועבי עמדה למבחן, אלא עוצמתה של הדמוקרטיה הישראלית ויכולתה לרסן את הרוב ולהגן על זכויותיו של המיעוט.

תוצאות המבחן גילו מציאות עגומה, שבה הסכנה האמתית לדמוקרטיה הישראלית איננה נשקפת מהמיעוט הערבי או מחברת הכנסת זועבי, אלא מהרוב היהודי: מ-34 חברי הכנסת שהחליטו לשלול את זכויותיה של חברת הכנסת זועבי כמעשה עונשי מובהק וכצעד ראשון בטיהור הכנסת מ"אויביה". עוד בטרם ההצבעה איים יוזם ההחלטה, חבר הכנסת מיכאל בן-ארי ממפלגת האיחוד הלאומי, כי "מי שחוצה קווים לטובת האויב, מי שעומד מול מדינת ישראל, ידע. השלב הזה אמנם הוא שלב מועט, שלב של אזהרה, או ברוח הימים האלה - כרטיס צהוב. אבל שאר השלבים בדרך. אנחנו נמצה את האפשרויות הדמוקרטיות העומדות לרשותנו ואנחנו נגרום לכך שהמעוז הקדמי של האויב בכנסת יחוסל, ומוטב שעה אחת קודם".שם.

ואולי יותר מכול נשקף האיום האמתי לדמוקרטיה הישראלית מהרוב הדומם: משבעים חברי הכנסת שעצמו את עיניהם, שאפשרו לקבוצה קטנה של חברי כנסת מתלהמים להגדיר מחדש את חופש הביטוי ואת החופש הפרלמנטרי, ובחרו שלא לבלום את הרוב השרירותי הזה, בציירו כללי משחק חדשים לדמוקרטיה שלנו.

פרופ' מרדכי קרמניצר הוא סגן נשיא לחקר הדמוקרטיה במכון הישראלי לדמוקרטיה.

עו"ד שירי קרבס היא עוזרת מחקר במכון הישראלי לדמוקרטיה ומתמחה בתחום המשפט הבין-לאומי באוניברסיטה העברית.