מאמר דעה

הציבור הערבי על הכוונת של הכנסת

05 באוגוסט 2010 | מאת: שירי קרבס, פרופ' מרדכי קרמניצר

לפני שבועות אחדים הונחה על שולחן הממשלה הצעה להאריך את הוראת השעה לחוק האזרחות. ההצעה קובעת שכל אדם המבקש לקבל אזרחות יחויב להישבע אמונים למדינת ישראל כ"מדינה יהודית ודמוקרטית" (ולא רק "מדינת ישראל"). הצעה זו מצטרפת להצעות חקיקה אחרות שתכליתן לפגוע במיעוט הישראלי, כמו למשל חוק הנכבה. מרדכי קרמניצר ושירי קרבס עומדים על הסכנות הטמונות בהצעות מסוג זה וקוראים לאזרחי ישראל להשמיע את קולם נגד הניסיונות החוזרים ונשנים לערער את יסודותיה הדמוקרטיים והיהודיים של מדינת ישראל.

לפני שבועות אחדים הונחה על שולחן הממשלה הצעה להאריך את הוראת השעה לחוק האזרחות, הוראה המונעת באופן גורף איחוד משפחות של ערביי ישראל עם תושבי השטחים. בכך אין חדש. "הוראת שעה" זמנית זו חולשת על חיי המשפחה של בני המיעוט הערבי בישראל ומגבילה את זכותם לקיים חיי משפחה בישראל עם בנות ובני זוג פלסטינים כבר שנים רבות, אף שבעבר ניצלה מפסילה של בית המשפט על יסוד ההנחה שהיא עומדת לפוג בקרוב. מתברר שאצלנו אורחת "לשעה" נוטה להשתכן ולהפוך למציאות נורמטיבית קבועה. בהצעה החדשה מצוי בין השורות חידוש מעניין: לפי ההצעה כל אדם המבקש לקבל אזרחות במדינת ישראל יחויב מעתה להישבע אמונים למדינת ישראל "כמדינה יהודית ודמוקרטית" (ולא רק "למדינת ישראל", כמו שהיה עד עתה). השינוי האמור, תמים למראה, נועד לזרות מלח על פצעיו של המיעוט הערבי במדינה, שהורגל שהצירוף "מדינה יהודית" הוא שם קוד להצדקת קיפוחו והפלייתו השיטתית לרעה. ההצעה אינה באה להתמודד עם בעיה של ממש או עם צורך חברתי, וכל תכליתה, כך נראה, להכתים את הציבור הערבי בחוסר נאמנות למדינה ולהביא לידי הדרתו משותפות במדינה, ולו כמיעוט.

הצעת החלטה זו אינה עומדת לבדה. ברוח דומה הוגשו בחודשים האחרונים כמה הצעות חקיקה שתכליתן לפגוע במיעוט הערבי במדינת ישראל. כך למשל ב-17 במרס 2010 הונחה על שולחן הכנסת הצעת חוק הקולנוע (תיקון - הצהרת נאמנות), התש"ע-2010, הקובעת כי "מתן תמיכה לסרט לא ייעשה אלא אם כן עורכי הסרט, מפיקיו, הבמאים שלו, והשחקנים המשתתפים בסרט, יחתמו על הצהרת נאמנות למדינת ישראל, לסמליה ולערכיה היהודים והדמוקרטיים". לכול ברור שהצעה זו נועדה להדיר מהמרחב החברתי והתרבותי בישראל יוצרים ערבים שללא ספק יתקשו מאוד לחתום על הצהרה שאחדים מתכניה מתנכרים לציבור הערבי-פלסטיני. עוד הצעת חוק ברוח זו, גם היא מ-17 במרס 2010, קובעת כי אין לאשר "השתתפות של שחקן או ספורטאי שהוא אזרח ישראלי כל עוד לא שירת בצבא ההגנה לישראל לפי חוק שירות ביטחון, התשמ"ו-1986". גם הצעה זו נועדה להדיר מהמרחב הציבורי את בני המיעוט הערבי, הפטורים משירות צבאי, ולדחוק את רגליהם מייצוגה של המדינה בפורומים שונים ובתחרויות בין-לאומיות. מתבקש לשאול כבר עתה: איזו תועלת תצמח למדינה מהדרה זו? האם אין כאן הזמנה מצד המציעים להחרים בתגובה יוצרים וספורטאים ישראלים-יהודים?

התמיכה הניתנת בכנסת השמונה עשרה לדברי חקיקה הפוגעים במיעוט הערבי אינה נעצרת במרחב הציבורי, החברתי והתרבותי בלבד. חברי מפלגות הימין הקיצוני פועלים ללא לאות להשלמתם של תהליכי דה-לגיטימציה, דמוניזציה ודה-הומניזציה של המיעוט הערבי. חברי כנסת מכנים מעל בימת הכנסת את כלל הציבור הערבי "אויבי המדינה"למשל קריאתו של חבר הכנסת אריה אלדד, האיחוד הלאומי, דברי הכנסת, 2.6.1010 וקוראים לחיסול "המעוז הקדמי של האויב בכנסת".חבר הכנסת מיכאל בן-ארי, האיחוד הלאומי, דברי הכנסת, 13.7.10. לצד הצגת המיעוט הערבי כמקשה אחת כ"אויב המדינה", חברי כנסת פועלים להצגת הנרטיב של הציבור הערבי וכן רעיונות ועמדות המתנגשים עם עמדת הרוב היהודי כרעיונות הרסניים ובלתי לגיטימיים, שיש למנוע את עצם הצגתם. הדרך הפשוטה והקלה ביותר לעשות כן היא כמובן באמצעות שלילת חופש הביטוי וחופש ההפגנה של המיעוט.

הצעת חוק מהחודשים האחרונים הממחישה היטב תהליכים אנטי-דמוקרטיים אלה היא הצעת חוק יסודות התקציב (תיקון מס' 39) (הפחתת תקציב או תמיכה בשל פעילות נגד עקרונות המדינה), התש"ע-2010 (להלן: הצעת חוק יסודות התקציב). תחת שם תמים זה מסתתרת הצעת חוק הידועה בכינויה "חוק הנכבה", שמטרתה להקנות לשר האוצר את הסמכות לשלול תמיכה כספית מגופים ומארגונים "הפועלים נגד עקרונות המדינה". הצעת החוק מתיימרת "ליצור הרמוניה חקיקתית" עם חוקים נוספים המגבילים את השיח החברתי והפוליטי במדינת ישראל כגון סעיף 7א לחוק יסוד: הכנסת, הקובע כי "רשימת מועמדים לא תשתתף בבחירות לכנסת ולא יהיה אדם מועמד בבחירות לכנסת, אם יש במטרותיה או במעשיה של הרשימה או במעשיו של האדם, לפי העניין, במפורש או במשתמע, אחד מאלה: (1) שלילת קיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית; (2) הסתה לגזענות; (3) תמיכה במאבק מזוין, של מדינת אויב או של ארגון טרור, נגד מדינת ישראל".

ואולם הצעת חוק יסודות התקציב הולכת רחוק הרבה יותר. בכלל הפעולות החותרות לפיה נגד עקרונות המדינה - ולצד הסתה לגזענות ותמיכה במעשי טרור נגד המדינה - היא מונה גם את ציון יום הקמת המדינה כיום אבל. באופן זה מערבבת ההצעה מין בשאינו מינו וכורכת בכריכה אחת מעשים שאין ביניהם כל קשר: הסתה לגזענות ותמיכה במעשי טרור מכאן וציון יום הקמת המדינה כיום אבל מכאן. קשה להבין מה בדיוק עוקץ את המציעים. האם הם מסרבים להכיר בעובדה שהמאבק על הקמת המדינה - מאבק צודק ומוצלח מבחינתנו - היה כרוך בחורבן ובהרס של היישוב הפלסטיני בארץ ישראל? האם הם מעלים בדעתם שבאמצעי כפייה אפשר לשנות את העבר או את התודעה ההיסטורית של הפלסטינים? האם הם שוללים את זכותם של הערבים-הפלסטינים לרגשות אבל על אסונם או שמא "רק" את זכותם לבטא רגשות אלה בכל דרך שהם מוצאים לנכון במסגרת חופש הביטוי, הראוי להגנה? ובעיקר, מה היו אומרים חברי כנסת אלה לנוכח הצעה כזו לו היו הם עצמם במקומם של האזרחים הפלסטינים?

הצעת חוק זו - שהחליפה הצעה קיצונית הרבה יותר - המסתפקת בסנקציות כלכליות (ולא פליליות) על ציון יום הנכבה, הועמדה להצבעה במליאת הכנסת ב-16 במרס 2010 ועברה בקריאה ראשונה ברוב של 15 חברי כנסת אל מול 8 מתנגדים. העובדה שהצעת חוק זו, הפוגעת קשות במרקם העדין של יחסי רוב ומיעוט במדינת ישראל, עברה קריאה ראשונה במליאת הכנסת בדרכה להיעשות דבר חקיקה תקף במדינת ישראל, מצביעה על חוסר ביטחון בצדקתה המוסרית של הציונות או על כוונה להתסיס את ציבור האזרחים הערבים באמצעות חקיקה מתגרה ומתנכלת. זאת ועוד, היא מעידה על חוסר הפנמה מהותי בקרב חברי הכנסת של עקרונות הליבה של משטר דמוקרטי: פלורליזם, ריבוי דעות ורעיונות, הגנה על חופש הביטוי וחירויות הפרט ושמירה על זכויות המיעוט מפני עריצות הרוב. צעד אחר צעד פועלת קבוצה של חברי כנסת כדי להשכיח מאתנו - הרוב הדומם - את האמת הפשוטה, שלפיה קיומה של דמוקרטיה תלוי בקיומן של דעות שונות ובלגיטימציה לבטא אותן ללא חשש, גם כאשר הן אינן עולות בקנה אחד עם עמדת הרוב.

היום ברור שמבחנה האמתי של דמוקרטיה איננו בקיומן של בחירות חופשיות והכרעות רוב. על פי קנה המידה הזה גם איראן היא מדינה דמוקרטית. אך מי חפץ בדמוקרטיה כזו? מבחנה העליון של הדמוקרטיה הישראלית הוא ביחסה לציבור הערבי שבתוכה. כך גם מתחייב מהיותה של ישראל מדינת לאום של העם היהודי - עם שסבל במשך ההיסטוריה סבל רב כמיעוט מקופח, נרדף וכמעט מושמד. במבחן זה ישראל אינה עומדת בכבוד. המשמעות של קבלת ההצעות הללו היא כישלון חרוץ ומחפיר של המדינה במבחן האמור. מציעי ההצעות, התומכים בהן ומי שאינם נרתמים לסכלן חותרים תחת נכס אסטרטגי ראשון במעלה של מדינת ישראל - אופייה הדמוקרטי. במעשה ובמחדל הם מסייעים לאויבי ישראל במסע הדה-לגיטימציה של המדינה. הם מספקים לאויבי ישראל תחמושת שלא ניתן יהיה להדוף, משום שהטענות כלפי מה שיהפוך להיות הדמוקרטיה המפוקפקת של ישראל יהיו טענות אמת.

לנוכח הסכנות הללו אסור להישאר אדישים. זו שעת מבחן אישית לכל אחד מחברות וחברי הכנסת. מתחייבת התפקדות של המחנה המחויב, ולו גם במידה מזערית, לישראל כמדינה דמוקרטית ולישראל כמדינה יהודית המחויבת ליחס צודק והוגן כלפי הלא-יהודים שבתוכה, לסיכול ההצעות האמורות ודומותיהן. מדובר באחריות אישית במלוא מובנו של הביטוי. אם יעברו ההצעות האלה, לא יינקו מאחריות גם מי שלא התייצבו במליאת הכנסת להצביע נגדן. גם האזרחיות והאזרחים חייבים להשמיע קול ברור ורם של התנגדות למאמץ לערער את יסודותיה הדמוקרטיים והיהודיים של מדינת ישראל.

פרופ' מרדכי קרמניצר הוא סגן נשיא לחקר הדמוקרטיה במכון הישראלי לדמוקרטיה.

עו"ד שירי קרבס היא עוזרת מחקר במכון הישראלי לדמוקרטיה ומתמחה במשפט בין-לאומי באוניברסיטת סטנפורד בארצות הברית.