הצעת חוק חינוך ממלכתי (תיקון – מטרות החינוך), התשע"ד–2013
חוק חינוך ממלכתי כפי שהוא היום, מנסה לאזן בין ערכיה השונים של המדינה. הצעת חוק זו מבקשת להטות את הכף ולחזק את החינוך ללאומיות ועלולה להתפרש בנקל כקריאה לעידוד לחינוך לאומני ולסתימת פיות של חינוך ליברלי וביקורתי.
התמונה באדיבות Shutterstock
- ביום ראשון הקרוב (9.2) אמורה לעלות לדיון בוועדת השרים לענייני חקיקה הצעת החוק שבנדון. ההצעה מבקשת להוסיף לסעיף מטרות החינוך בחוק חינוך ממלכתי את המטרה "לחנך לחיזוק הערך של מדינת ישראל כמדינת הלאום היהודי".
- לטענת מציעי החוק בדברי ההסבר, יש צורך בחיזוק הערך של מדינת ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי. כמו כן היא מסתמכת על טענה בעלמא כאילו "קיימת הסכמה ציבורית שישנו ניסיון לפגיעה בקשר המיוחד של עם ישראל לארצו, בייחודיות, בשייכות ובזיקה שיש לעם ישראל למדינת ישראל". קביעה זו לא נתמכת בשום תשתית עובדתית, וההיפך הוא הנכון: סקרים ומחקרים חוזרים ונשנים בקרב בני נוער מראים על מגמה ברורה של חיזוק הלאומיות עד כדי שהיא הופכת ללאומנות ומתבטאת בהדרת האחר והשונה; כך למשל, כמחצית מבני הנוער הישראלי תומכים באיסור על ערבים להיבחר לכנסת. האם על רקע מצב עובדתי זה, מה שצריכה מערכת החינוך הוא חיזוק נוסף לפן הלאומי שבחינוך?
- אנו סבורים שמההצעה עולה ניסיון ברור להטות את האיזון הקיים בחוק חינוך ממלכתי בין החינוך לאופייה היהודי של ישראל ובין החינוך לאופייה הדמוקרטי. ממילא, כאשר מצוין בסעיף 2 (2) "להנחיל את העקרונות שבהכרזה על הקמת מדינת ישראל ואת ערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית [...]" מובן שיש ביטוי לאופייה של ישראל כמדינת לאום יהודית – זהו עיקר מהותה של הכרזת העצמאות. קשה להעלות על הדעת עיגון מקיף, קולע ומשכנע יותר למהותה של ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי מאשר הכרזת העצמאות שלנו.
- חוק חינוך ממלכתי כפי שהוא, מבטא שורה תחתונה של עבודה רצינית שהושקעה בו וניסיון לאזן בין ערכיה השונים של המדינה. ניסיון זה, בהצעת החוק, להטות את הכף ולחזק את החינוך ללאומיות עלול להתפרש על ידי תלמידים, הורים ומורים כקריאה לעידוד לחינוך לאומני ולסתימת פיות של חינוך ליברלי וביקורתי. כפי שראינו בפרשת המורה אדם ורטה שהתפרסמה בשבועות האחרונים, כבר היום יש לא מעט גילויים של לאומנות עוינת ומדירה בקרב הלומדים, ומה שחמור מזה- קיימת תמיכה פוליטית וציבורית בגילויים כאלה. האחריות הציבורית מחייבת להעמיד לתופעה זו סכר ולא לעודד אותה.
- מבחינתנו, היותה של מדינת ישראל - מדינת הלאום של העם היהודי היא תמצית הווייתה והרציונל לקיומה. אנחנו שותפים לתפישה זו בכל נימי נפשנו. ככל שאכן ישנה תחושה שקיים חסר בחוק חינוך ממלכתי בעיגון אופייה הלאומי של המדינה, וכאמור איננו שותפים לכך – יש לעשות זאת באופן מאוזן ובלתי-מדיר. ניתן לחשוב על אחד שני האופנים הבאים: להשלים את התיקון המוצע כדלקמן - "לחנך לחיזוק הערך של מדינת ישראל כמדינת הלאום היהודי, המחויבת לקיים שוויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה, בלי הבדל דת, גזע ומין" או לאזנו באמצעות הוספת מטרה לחוק, בסוף סעיף 2(2) - "לחנך לקדימות האדם למדינה" – כמענה להיחלשות הערכים ההומניסטיים בקרב הנוער בישראל. זאת בהסתמך על רוח משנתם של ז'בוטינסקי ובגין:
"אנחנו איננו מקבלים את הדעה הרשמית למחצה, ששמענו בימי כהונתה של הכנסת השלישית, לפיה מדינה נותנת זכויות ומדינה זכאית ליטול זכויות. אנחנו מאמינים שישנן זכויות לאדם הקודמות לצורת החיים האנושית ששמה מדינה." (מנחם בגין, נאום בכנסת, 16.12.59).
"בני האדם הם בני־חורין ושווים זה לזה. אין אמת בהנחה שהאדם הוא קודם כל אזרח: להיפך, האדם הוא קודם כל משהו מעל לאזרח; הוא מלך בזכות עצמו ואין לכבלו ולכוף עליו התחייבויות מן החוץ, אלא אם כן הכרחי הדבר בהחלט לשם הגנה עליו ועל שכניו." (זאב ז'בוטינסקי, "השקפה על בעיות מדינה וחברה", עקרונות מנחים לבעיות השעה, עמ' 25)
"בראשית ברא אלוהים את היחיד. כל יחיד הוא מלך השווה לרעהו [... ] טוב שיחטא היחיד לפי הציבור משתחטא החברה ליחיד. לשם טובתם של היחידים נוצרה החברה, לא להיפך." (זאב ז'בוטינסקי, "סיפור ימי" (חלק א'), כתבים נבחרים: גולה והתבוללות, תל אביב: שלמה זלצמן, 1936, עמ' 44.)