על מי מוטלת האחריות לפתור את מצוקתן של מסורבות הגט?

בכנס ייחודי שנערך בנושא עלה כי הן פוסקי ההלכה והן הכנסת יכולים וצריכים לעשות הרבה יותר משעשו עד היום ואין לקבל את המצב הקיים כגזירת שמיים.

המאמר פורסם ב ynet בתאריך 5.3.2014

נקודת המוצא של דיני הגירושים בהלכה היהודית תולה את הגירושים ברצונו של הבעל, ובלשון התלמוד "האיש אינו מגרש אלא לרצונו".

על רקע זה נולדה מצוקתן של העגונות, וביניהן מסורבות הגט – נשים שבעליהן מסרבים להתגרש מהן. בתי הדין הרבניים כופים על בעלים לתת גט רק במקרים נדירים, ולכן נשים אלה תלויות ברצונן הטוב של בעליהן.

יש הסבורים כי מצוקתן של מסורבות הגט הנה גזירת גורל או לפחות גזירת "ההלכה". היו רבנים שהתבטאו כי נשים מסורבות גט צריכות לשאת את עלבונן בשתיקה ובכך לקדש שם שמיים. גם המחוקקים והשופטים בישראל מושכים בדרך כלל את ידיהם מעיסוק בנושא, בטענה כי מדובר בעניין הלכתי פנימי.

ואולם, מכנס ייחודי שנערך שלשום בפקולטה למשפטים של אוניברסיטת בר-אילן בשיתוף פעולה עם המכון הישראלי לדמוקרטיה, מכון תקווה לחקר התרבות היהודית וארגוני נשים בארץ ובעולם מסתבר כי הן פוסקי ההלכה והן הכנסת יכולים וצריכים לעשות הרבה יותר משעשו עד היום.

ראשית, לצד דיינים שממשיכים במדיניות הנוקשה ואף מוסיפים החמרות מסתמנת מגמה חדשה של דיינים נמרצים שבמסגרת ההלכה מבקשים להקל ככל האפשר על מצוקתם של מסורבות הגט. למשל, בעבר אחת ההתנהגויות הנפוצות של סרבני גט הייתה להתנות את ההסכמה לגירושין בוויתור של האישה על זכויותיה הרכושיות. לאחרונה אחד הדיינים הבולטים, הרב היישריק, קבע שבמקרה כזה ניתן לכפות על הסרבן להתגרש.

שנית, כבר בתקופת הגאונים התחוללה מהפכה משמעותית בדיני הגירושים, כאשר נתקנה תקנת "המורדת" המאפשרת לאשה הטוענת שבעלה מאוס עליה לכפות עליו להתגרש. אף כי הטעם המקורי לתקנה היה החשש שנשים שלא הצליחו להשיג גט בבתי הדין היהודיים ינסו את מזלן בבתי הדין הנוכריים הרי שהרמב"ם פסק כהלכה כללית שאשה שמאסה בבעלה כופין את הבעל לגרשה. הרמב"ם מנמק את ההלכה בטיעון ליברלי אוניברסאלי לפיו אין לראות בבנות ישראל כשבויות חרב ביד בעליהן.  פתרון הלכתי נוסף מתבסס על גישה שפותחה כבר במאה ה- 19 על ידי רבי חיים  פלג'י והיא מורה כי לאחר תקופה של שנה וחצי של פירוד ניתן לכפות על הסרבן להתגרש. שתי הלכות אלה מתאימות מאד למציאות הישראלית ומן הראוי לחדש את השימוש בהן.

שלישית, כמה מלומדים וחוקרים בראשות פרופ' ברכיהו ליפשיץ הגישו הצעה לחוקק חוק שיפקיר את הכסף ששימש לנישואיו של סרבן גט ובכך יופקעו הנישואים. קבלת הצעה זו תייתר את הצורך בהשגת הסכמתו של הסרבן לגירושים.

סוג רביעי של פתרונות ממוקד בחתימה על הסכמי קדם נישואים שוללי עגינות.

על רקע מגוון הפתרונות ההלכתיים הקיימים אני סבור שאין לקבל את המצב הקיים כגזירת שמיים. על הציבור לתבוע במנהיגי ההלכה בני זמננו לפעול ביתר נחישות כדי למגר בכלים ההלכתיים העומדים לרשותם את תופעת סרבנות הגט.

אף על הרשויות הנבחרות מוטל לפעול בנושא. כך, מן הראוי למנות לבתי הדין הרבניים רק דיינים המחויבים לפעול בנחישות לפתרון מצוקתן של מסורבות הגט. אף יש לקדם בחקיקה את הפתרונות של הפקעת הנישואים וקידום הסכמי מניעת העגינות. מעורבות כזו לא תהיה נגד ההלכה, אלא תתווה את התנאים למהלך ההלכתי הנחוץ כדי לשחרר את מסורבות הגט.

חשוב להדגיש: כל ההצעות שציינתי מבוססות על ההלכה ועל המסגרת המשפטית הקיימת שבמסגרתה בתי הדין הרבניים פועלים מטעם המדינה.

בניגוד להצעות הללו, בישראל מועלים גם רעיונות המבקשים לשנות את השיטה מהיסוד. למשל, יש המבקשים להקים בית דין פרטי לגירושים שיפעל גם ללא קבלת סמכות מן המדינה להתרת נישואים של מסורבות גט. לדעתי זו הצעה בעייתית ביותר, העלולה להוליך לתקלות חמורות – הלכתיות, משפטיות ואנושיות.

יש המציעים לבטל את המונופול הדתי, ולכונן בישראל מוסד של ברית זוגיות שבין היתר יפתור את מצוקתן של מסורבות הגט. כמי שיזם את הצעת חוק ברית הזוגיות המקורית אני בוודאי תומך בהצעות הללו כשלעצמן. עם זאת, הסוברים שכינון ברית זוגיות או נישואים אזרחיים יפתרו את בעיית העגונות ומסורבות גט טועים טעות חמורה.

הלא בכל ארצות המערב יש נישואים אזרחיים, ועדיין יהודים רבים נישאים בנישואים דתיים. במקרים רבים, לאחר שבני הזוג מתגרשים בגירושים אזרחיים מסרב הבעל לשתף פעולה עם הגירושים הדתיים ובכך מותיר את האישה עגונה. אכן יש הסבורים שמשהציעה המדינה בפני בני הזוג את אופציית הנישואים האזרחיים אין היא צריכה עוד לדאוג למי שבחרו להינשא בנישואים דתיים. בעיניי עמדה זו מנוכרת ולא אנושית. יתרה מזו, ישראל אינה רק מדינת היהודים אלא גם מדינת היהדות, ואחד מתפקידיה הוא לפתח כלים להתמודדות עם בעיית סרבנות הגט שהיא אחת הבעיות הקשות ביהדות בת זמננו. כפי שפירטתי, לבעיה יש פתרונות. ללא קשר לשאלת הנישואים האזרחיים על הציבור הישראלי לדרוש מהרשויות הנבחרות והדתיות לא להניח לבעיה ולהביא לפתרונה.