מהפכה בדיני ההמתה
המתחיל במצווה, אומרים לו גמור. הרפורמה המוצעת בעבירות ההמתה היא רק חלק קטן מהרפורמה הכללית הדרושה בכל חלק העבירות של חוק העונשין שלנו. חלק זה של החוק הינו מיושן ואינו מתאים למדינה דמוקרטית במאה ה-21. ראוי ששרת המשפטים תיזום מהלך חקיקתי כולל לרפורמה בחלק העבירות של חוק העונשין.
התמונה באדיבות shutterstock
המאמר פורסם בהארץ בתאריך 9.2.3014
המשפט הפלילי בישראל עומד בפני שינוי מהותי. הצעת חוק מטעם משרד המשפטים, המאמצת את עיקרי המלצותיה של הועדה לבחינת עבירות ההמתה, שהוקמה עוד בימי השר דניאל פרידמן, וכללה נציגים מהתביעה, הסנגוריה הציבורית ומחלקת הייעוץ והחקיקה תעלה ביום ראשון לדיון בועדת השרים לעניני חקיקה. הצעת הועדה נועדה לתקן עיוות של שנים ארוכות בדין הפלילי הישראלי, אשר למעט שינויים קלים נותר כפי שהיה עוד בימי המנדט הבריטי.
קצרה היריעה מלפרט את שלל הבעיות בדיני ההמתה בישראל. מקורן של רוב הבעיות בדין הקיים, נובע מכך שהוא כולל מבנה בסיסי של שלוש דרגות אחריות בלבד – רצח (המתה בכוונה תחילה) שבצדה מאסר עולם חובה, הריגה (המתה תוך צפייה בפועל של התוצאה הקטלנית), שדינה עד 20 שנות מאסר וגרימת מוות ברשלנות, שדינה עד שלוש שנות מאסר. כתוצאה מכך, עבירת ההריגה כוללת תחת "סל אחד", מצד אחד מקרים של המתה בכוונה ספונטאנית והמתה באדישות – מקרים בהם הנאשם צפה את האפשרות שיגרום למוות והיה שווה נפש לאפשרות זו, כלומר אפילו לא העדיף את האפשרות שהתוצאה לא תקרה, לעתים תוך הפעלת אלימות קיצונית. מצד שני, העבירה כוללת גם מקרים של המתה בתאונות, בהם הנאשם קיווה שהתוצאה לא תתרחש (קלות דעת), שאינם רחוקים מגרימת מוות ברשלנות. בכך נגרם עוול כפול – כלפי הממיתים בתאונות, ש"תיוג" המעשה שלהם מסווג יחד עם הממיתים באדישות ובכוונה ספונטנית; וכן מופחת קלונם של מי שממיתים באדישות כ"הורגים" גרידא, מונח שלא משקף נכונה את רמת האשמה באשר אליהם.
הצעת החוק מבקשת, בין השאר, לתקן עוול זה. ההצעה מפרידה בין המתה בקלות דעת ובין המתה באדישות. היא יוצרת שתי דרגות של עבירת רצח. הדרגה הבסיסית של עבירת הרצח (שעונשה יהיה עונש מאסר עולם כעונש מקסימום) תכלול גם את ההמתה באדישות, וזאת בשל האשם החמור של מי שממית כאשר הוא שווה נפש לחלוטין לאפשרות גרימת מותו של הקרבן. מעבר לכך, יוצרת ההצעה עבירת רצח מוחמרת שעונה מאסר עולם חובה, במקרים בהם ההמתה משקפת דרגה חמורה במיוחד של אשמה. זאת ככלל, כשמתקיימות נסיבות מחמירות כגון תכנון, אכזריות, מניע גזעני או טרוריסטי, והיות הקרבן חסר ישע.
כמו כן, מוצע להוסיף עבירה של המתה בהתרשלות רבתי, על מנת שניתן יהיה להחמיר במקרים בהם העושה היה רשלן ביחס לתוצאה אך בהתנהגותו יצר סיכון חמור, תוך שהוא מודע לטיב התנהגותו (למשל – עקיפה תוך חציית קו הפרדה רצוף).
באשר לעבירת הרשלנות, הועדה היתה חלוקה בין שתי גישות לתיקון המצב הקיים, אף על פי שכל חבריה הסכימו כי בתי המשפט בישראל החמירו מדי בקביעת רף האחריות ברשלנות. המודל שאומץ בהצעת החוק, המאמץ את עמדת הפרקליטות ומחלקת ייעוץ וחקיקה בועדה, מבקש לשים דגש רב יותר על היסוד העובדתי של ההתרשלות (סיכון בלתי סביר). עמדתנו ועמדת הסנגוריה הציבורית, כפי שהוצגה בדו"ח הועדה, היתה שונה. לטעמנו, יש למקד את מבטו של בית המשפט, בשעה שהוא בוחן אם התקיימה רשלנות, באדם מציאותי, בשר ודם, בדמותו של עושה העבירה ובלבד שהוא מחוייב לכיבוד החוק. זאת, במקום המבחן הנוהג כיום של "האדם הסביר" שהוא למעשה ה"שופט הסביר", שעל יסוד החכמה שבדיעבד, לאחר התרחשות התוצאה יודע-כל וצופה הכל. השימוש במבחן הקיים יוצר חשש מהרשעות במצבים בהם אין אשמה כלל. כלומר, מקרים שבהם הנאשם לא צפה בפועל את אפשרות התרחשות התוצאה וגם לא היה מסוגל בנסיבות העניין להעלות אותה על דעתו.
המתחיל במצווה, אומרים לו גמור. הרפורמה המוצעת בעבירות ההמתה היא רק חלק קטן מהרפורמה הכללית הדרושה בכל חלק העבירות של חוק העונשין שלנו. חלק זה של החוק הינו מיושן ואינו מתאים למדינה דמוקרטית במאה ה-21. ראוי ששרת המשפטים תיזום מהלך חקיקתי כולל לרפורמה בחלק העבירות של חוק העונשין.