הפיתוי הסורי
אין עוררין על כך שאיום הטילים מסוריה הוא חמור, ושאי-היציבות הנוכחית בלבנון עלולה להדרדר לכדי מלחמה כוללת בין ישראל לסוריה, בה צפוי העורף הישראלי לשלם מחיר חסר תקדים. אבל מניעת התרחיש הזה כרוכה בהגברת הלחץ על סוריה, לא בהיתפסות לתקוות שווא של שלום. רק אם יבינו היושבים בדמשק שהתקפה על ישראל פירושה הקץ לשלטונם, תקטן סכנת המלחמה וייפתח אולי גם צהר לשלום.
התמונה באדיבות Shutterstock
בכל פעם שהתהליך המדיני עם הפלסטינים נקלע למבוי סתום, שבים ועולים הקולות המוכרים: "סוריה תחילה!" התזה הרוווחת בקרב חלקים מן האליטה הישראלית היא שהסכם שלום עם סוריה נמצא בהישג יד, ושאי-הליכה במתווה הסורי טומנת בחובה סכנות גדולות לביטחון מדינת ישראל. המחיר ברור, אומרים לנו, וברורה גם התמורה. בתמורה לנסיגה ישראלית מרמת הגולן, כך אומרת התזה, יסכים המשטר הסורי לנתק את קשריו עם איראן, להפסיק את תמיכתו בטרור, ולאפשר לכולנו לקפוץ לנגב חומוס בדמשק. אם לא ניאות לשלם את המחיר הנקוב, ממשיכה התזה ואומרת, נחזור על טעותה של גולדה מאיר בשנים שקדמו למלחמת יום הכיפורים. סופנו שניקלע שוב למלחמה קשה ומיותרת, ועבור השלום נשלם בסופו של דבר את אותו המחיר בתוספת אלפי הרוגים ופצועים.
התזה מסתמכת על שלוש הנחות בסיס: האחת, שהמשטר הסורי אכן מבקש שלום עם ישראל, או לפחות שם לעצמו כיעד עליון להחזיר את השטחים שנכבשו ע"י ישראל ב-1967. ההנחה השניה היא שהמשטר פתוח לזניחת הברית עם טהראן בעבור שלל ההטבות הכרוכות בהצטרפות למחנה השלום האמריקאי. ההנחה השלישית היא שהסכם שלום עם סוריה יביא לקץ האיום על ישראל מצד חיזבאללה בלבנון.
ההנחה הראשונה מתעלמת מעובדת יסוד הקשורה במבנה המשטר הסורי: שושלת אסד, השולטת בסוריה כבר 40 שנה, מבוססת על מיעוט המהווה כ-11% מן האוכלוסיה, ושואבת את מעט הלגיטימציה להמשך שלטונה משמירה קפדנית על תדמית לוחמנית כלפי ישראל וארה"ב. האינטרס העליון של המשטר אינו פיתוח כלכלי, או רווחה חברתית, או הגברת האושר המצרפי של תושבי סוריה, אלא שרידותו של המשטר עצמו. בהיעדר לגיטימציה, אין למשטר רצון אמיתי לשלם את המחיר העצום הכרוך בסיום מצב המלחמה עם האויב הציוני. גם רמת הגולן, על נופיה ויקביה, אינה מהווה פיצוי מספיק על אובדן השלטון.
ההנחה השניה מסתמכת על התקדים המצרי. אם סאדאת היה מוכן לזנוח את הברית עם ברית המועצות על מנת לזכות בסיוע אמריקאי במסגרת תהליך השלום עם ישראל, מדוע לא ילך אסד הבן בעקבותיו? ואמנם אפשר לשאול: מדוע לא הלכה סוריה בעקבות מצרים במשך שלושים שנה? הסיבה לכך נעוצה שוב בגירעון הלגיטימציה של המשטר הסורי. התקדים המצרי ממחיש את המחיר הכבד שמשלמת מדינה ערבית על סיום הסכסוך עם ישראל: אובדן השפעה בזירה הבין-ערבית וסכנה מוחשית לחייו של החתום על שטר הכניעה. חנות הממתקים האמריקאית אינה מושכת את מי שחושש מהרעלה. דווקא הזיקה לאיראן, שנחשבת לכוח העולה במזרח התיכון אל מול ארה"ב הנחלשת והנסוגה, משרתת היטב את אסטרטגית ההישרדות הסורית בעת הנוכחית.
ההנחה השלישית היא בעייתית לא פחות. אלה המציעים את הגולן תמורת הסכם שלום עם סוריה מצניעים את העובדה שהאינטרס השני בחשיבותו עבור הסורים—אחר שרידות המשטר—אינו השבת השטחים המוחזקים ע"י ישראל אלא הנצחת השליטה הסורית בלבנון. בלבנון נמצאים הנכסים האסטרטגיים, הפוליטיים והכלכליים הגדולים של המשטר בדמשק. לכך יש להוסיף את התפישה ההיסטורית הסורית, על פיה לבנון היא חלק בלתי נפרד ''מסוריה הגדולה''. בכל עסקה עם ישראל, וכנראה אף בתמורה לעצם הכניסה למו"מ, יתבעו הסורים הסכמה ישראלית להשבת החילות הסוריים ללבנון. ישראל, מצידה, תתבע את פירוק חיזבאללה מנשקו. לא ברור עד כמה מסוגלים הסורים לנטרל את המיליציה השיעית, הנסמכת על סיוע מסיבי מאיראן, אם כי עצם חסימת המעבר היבשתי מאיראן ללבנון תהווה צעד משמעותי להחלשת הארגון. אבל חשוב שנשאל את עצמנו האם השבת המרות הסורית ללבנון היא רצויה מבחינתנו. לצד המחיר המוסרי הכרוך בחיסול ניצני הדמוקרטיה שהחלו להופיע בלבנון בעקבות רצח רפיק אל-חרירי ונסיגת הכוחות הסוריים מלבנון, ישנו גם מחיר ביטחוני אפשרי. האמנם השבת משטר הדיכוי הסורי ללבנון תבטיח שקט לתושבי הצפון? או שאולי עדיף לנו הישראלים לשמר את עצמאותה של שכנתנו מצפון, ואת הפלורליזם הדתי והעדתי המזכיר ולו במעט אותנו?
אין עוררין על כך שאיום הטילים מסוריה הוא חמור, ושאי-היציבות הנוכחית בלבנון עלולה להדרדר לכדי מלחמה כוללת בין ישראל לסוריה, בה צפוי העורף הישראלי לשלם מחיר חסר תקדים. אבל מניעת התרחיש הזה כרוכה בהגברת הלחץ על סוריה, לא בהיתפסות לתקוות שווא של שלום. רק אם יבינו היושבים בדמשק שהתקפה על ישראל פירושה הקץ לשלטונם, תקטן סכנת המלחמה וייפתח אולי גם צהר לשלום.
ד"ר ישי (ג'סי) פרס הוא הסטוריון המשמש כסגן נשיא לאסטרטגיה במכון הישראלי לדמוקרטיה.