לאן אצה הדרך?

בעיקרון אין פסול בהעלאת אחוז החסימה, אך הקפצתו לרמה גבוהה בפעימה אחת תזיק מאוד.

המאמר פורסם באתר וואלה! ב 11.3.2014

הכּנסת עומדת לאשר את העלאתו של אחוז החסימה לרמה של 3.25%. במעשה זה היא מקשיחה מאוד את רף הכניסה שעל מפלגה לעבור כדי להיכנס לכנסת. בנתונים של תוצאות הבחירות האחרונות היה על רשימת מועמדים לקבל יותר מ-123,000 קולות כדי לעבור את אחוז החסימה. זהו סף מאתגר לכל הדֵעות.

בעיקרון אין בהעלאה מידתית של אחוז החסימה פסול. הזעקות באשר לפגיעה אנושה בדמוקרטיה ובעקרון הייצוגיות מופרזות. דמוקרטיות מודרניות רבות מציבות חסמי כניסה לבתי המחוקקים שלהם, אם באמצעות אחוז חסימה פורמלי ואם בכלים אחרים. אחוז חסימה גבוה מרמתו הנוכחית יגביר את הסיכוי לייצירתן של מפלגות ובריתות מפלגתיות גדולות ויקטין את מספר המפלגות המיוצגות בכנסת. יש אמנם דעות לכאן ולכאן אם "פחות מפלגות משמעו יכולת משילוּת משופרת", אך הקטנת מספר המפלגות בפרלמנט עשויה לתרום לייצוב המערכת הפרלמנטרית, להפשטת החלופות הפוליטיות לפני הבוחרים ואף למיתון השיח הקיצוני.

יש המוצאים טעם לפגם באחוז חסימה גבוה שייצור לחץ מלאכותי על מפלגות לחבור ולהתאגד. כך למשל נשמעו לאחרונה קולות שזעקו נגד המהלך שיאלץ את המפלגות הערביות להתאגד, אף שהן מייצגות זרמים אידאולוגיים שונים בתכלית. אבחנה זו נכונה כמובן, אך ההיסטוריה הפוליטית שלנו עשירה במפלגות שנאלצו להתאגד גם אם לעתים היו ביניהן הבדלים מהותיים. מרצ, בראשית דרכה, כינסה במסגרת פוליטית אחת סוציאליסטים לצד חסידי השוק החופשי; רשימת האיחוד הלאומי כינסה תחת כנפיה גוונים שונים בתכלית של הימין הלאומי – תנועות חילוניות לצד גוונים של הציונות הדתית; והבדלים קיימים אפילו בין מפלגת תע"ל, מפלגתו של ח"כ אחמד טיבי, ובין הרשימה הערבית המאוחדת (רע"מ), ולמרות זאת הן מתמודדות יחד כבר שלוש מערכות בחירות רצופות.

חשוב להדגיש שהבדלים בהשקפות העולם אינם חייבים להתבטא בהקמת מפלגות רבות. באף תאוריה דמוקרטית לא נטען שלכל גוון אידאולוגי חייבת להיות מפלגה משלו. אדרבה, דמוקרטיות רבות נשכרות מכך שהמחלוקות הרעיוניות מלובּנות במסגרת פנים-מפלגתית ולא באמצעות תחרות בין-מפלגתית, הנוטה לייצר שיח רדיקלי יותר. כך הוויכוחים בין המתונים לאקטיביסטים שיקפו שני זרמים שפעלו בתוך מפא"י בשנות החמישים; בליכוד של היום נמצא מקום לזרמים לאומניים לצד זרמים ליברליים; ותהום אידאולוגית פעורה אפילו בין נפתלי בנט ואיילת שקד ובין אורי אריאל ואורית סטרוק, חבריהם לסיעה.

העלאה של אחוז החסימה לא צריכה אפוא להישלל על הסף. במציאות של כנסת מפוצלת ושל היחלשות המפלגות הגדולות יש בה אף להועיל. אולם גם אם הכיוון נכון, המהלך העומד להסתיים השבוע צריך להדליק נורות אדומות משני טעמים. ראשית, כלל לא ברור מדוע אצה לקואליציה השעה להתעקש על העלאה גדולה כל כך של אחוז החסימה ב"פעימה" אחת. מה הבהילות? מה החיפזון? בפעמים הקודמות הועלה אחוז החסימה בזהירות ובמתינות, בחצי אחוז לכל היותר. העלאה חריפה כל כך מ-2% ל-3.25% היא צעד לא אחראי שבטווח הקצר עלול להביא לידי הדרה של מפלגות המיעוטים מהכנסת. מקדמי היוזמה היו חייבים לנקוט הדרגתיות כדי לאפשר למפלגות ולבוחריהן זמן הסתגלות לכללי המשחק החדשים ויכולת להגיב אליהם.

שנית, דומה שאת מהלך החקיקה הזה (במסגרת "חוק המשילות") אפיין סגנון כוחני ודורסני של סיעות הרוב. אמנם אי אפשר לטעון כי מדובר במחטף. ועדת החוקה חוק ומשפט הקדישה למהלך דיונים רבים, שבמהלכם ניתנה במה למגוון דֵעות וחוות דעת; אך בסופו של דבר הכריעו בסוגיה ראש הממשלה בנימין נתניהו ושר החוץ אביגדור ליברמן. הדיונים הממושכים בוועדת החוקה היו במידה רבה מראית עין של ליבון משותף של מהלך, אף שלאמיתו של דבר העניינים נסגרו מחוץ לאולם הוועדה. לתחושה החמצמצה הזאת מוסיף המספר המוזר שעליו סיכמו ביניהם ראש הממשלה ושר החוץ – 3.25%. זה מספר המשקף אקראיות, תולדה של פשרה סתמית של "אמצע הדרך" בין אחוז חסימה של 4% (ככתוב בהצעת החוק המקורית) ובין אחוז חסימה של 2.5%, רמה מתונה ומידתית שראוי היה כי תתקבל.

טוב יעשו חברי הכנסת אם יצביעו בעד אחת ההסתייגויות המצורפות לנוסח הצעת החוק, זו הקוראת להציב את אחוז החסימה על רמה של 2.5% מהקולות הכשרים.