האם נחוצה תביעה משטרתית?

כפיפות התביעה המשטרתית לגוף החוקר מעוררת נטיית יתר להשגת הרשעות – כמו במקרה הזה – על חשבון תפקידה האמיתי של התביעה: לייצג את האינטרס הציבורי. התערבות מאוחרת של היועץ המשפטי היא יחסית נדירה, ואין בה כדי לתקן את העוול שנגרם למי שהואשמו ונאלצו לחיות תחת צילה של אשמה שמלכתחילה לא היה לה מקום.

המאמר פורסם ב"הארץ" בתאריך 10.2.2014

הפרסום היום (יום חמישי) אודות הוראתו של היועץ המשפטי לממשלה להפסיק את ההליכים הפליליים נגד דפני ליף ופעילים נוספים במחאה החברתית – הוא קריאת השכמה. ראשית, יש לברך את היועץ המשפטי לממשלה על כך שתיקן את העיוות שנגרם עקב כך שהתביעה המשטרתית הגישה את האישומים האלה וניהלה אותם. היועץ המשפטי לממשלה מילא בכך את תפקידו לעמוד בראשות התביעה ולשמור על הגינותה. כפי שפסקה לאחרונה שופטת בית המשפט העליון דפנה ברק-ארז, "חובת ההגינות המוטלת על רשויות התביעה, כמו על כל רשות מינהלית, מחייבת אותה לבחון את עמדתה בנוגע לכתב אישום שהגישה, ובמקרה המתאים לחזור בה ממנו, כולו או חלקו... אין מקום לגרוס שרשויות התביעה צריכות לדבוק בעמדה 'תביעתית' ויהי מה. התובע מייצג את האינטרס הציבורי, ואל לו לפעול למען השגתה של הרשעה 'בכל מחיר', אלא לחתור רק להרשעת האשם ולחשיפת האמת".

אולם שנית, יש מקום להרהר מדוע היה בכלל צורך בכך שהיועץ המשפטי לממשלה יתערב כדי להשיב את התביעה לדרך הישר. מדוע התביעה המשטרתית לא הבינה בעצמה שיש להפסיק את ההליכים? מדוע מלכתחילה ניהלה התביעה הליכים פליליים בעקבות גילויי מחאה לגיטימיים? מדוע מלכתחילה התעקשה התביעה המשטרתית לנהל הליכים פליליים ולהציג ראיות שהשופט שמאי בקר תמה על הרלוונטיות שלהן (הארץ, 26.1.2014)? מדוע דרשה בזמנו התביעה המשטרתית לעצור עד תום ההליכים 14 פעילי מחאה, בקשה שעליה כתב השופט צחי עוזיאל בזמנו, כי "היה על המשטרה להורות על שחרורם בתנאים או שלא בתנאים, בתחנת המשטרה ולא להביאם לבית המשפט יחד עם בקשה למעצרם עד לתום ההליכים"?

חטיבת התביעות של המשטרה, התביעה המשטרתית, מגישה כ-87% מן התביעות הפליליות בישראל. מאז ימיה הראשונים של המדינה היו שהטילו ספק בצורך בתביעה המשטרתית, שנותרה כמורשת מימי המנדט הבריטי. כפי שציין בביקורת חבר הכנסת (לימים השופט) ד"ר יוסף מיכאל-לם בדיון בכנסת בשנת 1950, המסורת האנגלית העדיפה שהמשטרה תנהל הליכים פליליים "בשביל הילידים". גם בישראל וגם באנגליה (שם בוטלה התביעה המשטרתית לפני כשלושה עשורים) הבינו מאז שאין מקום לכך שהתביעה הפלילית תנוהל על ידי הגוף החוקר – המשטרה. ועדות ציבוריות ומקצועיות, כמו גם מבקר המדינה, חזרו והמליצו מאז שלהי שנות התשעים על הפרדת התביעה המשטרתית מהמשטרה, ועל איחודה עם הפרקליטות. גם הממשלה החליטה, עוד בשנת 2001, על איחוד התביעה המשטרתית והפרקליטות. זאת, גם לטובתה של המשטרה שאמורה להתמקד בתפקיד החשוב לאין ערוך שמופקד בידיה- ניהול החקירות. למרות כל זאת, התביעה המשטרתית ממשיכה להגיש את רוב התביעות הפליליות בישראל.

המקרה הנוכחי ממחיש את הבעייתיות העקרונית בעצם קיומה של מערכת תביעה פלילית הכפופה למשטרה. כפיפות התביעה המשטרתית לגוף החוקר מעוררת נטיית יתר להשגת הרשעות – כמו במקרה הזה – על חשבון תפקידה האמיתי של התביעה: לייצג את האינטרס הציבורי. התערבות מאוחרת של היועץ המשפטי היא יחסית נדירה, ואין בה כדי לתקן את העוול שנגרם למי שהואשמו ונאלצו לחיות תחת צילה של אשמה שמלכתחילה לא היה לה מקום. אין בהתערבות זו גם כדי לתקן את הנזק הקשה לאמון הציבור במשטרה שנגרם כאן. ללא אמון כזה, אין המשטרה יכולה למלא כהלכה את תפקידה בתחום החקירות. המקרה הזה צריך לעורר את היועץ המשפטי לממשלה ואת פרקליט המדינה החדש – ואת רשויות השלטון כולן – לפעולה דחופה ורחבת היקף. לא  תיקון נקודתי דרוש כאן, אלא טיפול שורש - רפורמה מערכתית. לישראל דרושה תביעה שתפעל לטובת אזרחיה. מתבקש להעמיד דברים על מכונם ולהפריד בין הדבקים: המשטרה חוקרת והפרקליטות מופקדת על הגשת אישומים.