הסדרת משילות ההשכלה הגבוהה בישראל: אתגרים והמלצות
נשלח לוועדה להסדרת המשילות של ההשכלה הגבוהה
א. מבוא
בהמשך לפנייתכם מיום ה-19 בדצמבר 2013, אנו מתכבדים להביא בפניכם נייר עמדה קצר בסוגיות שעל הפרק. הניתוח וההמלצות שלהלן הם תוצרים של תהליכי חשיבה ומחקר שנערכו במכון הישראלי לדמוקרטיה (ואשר נשענים כמובן על עבודות ומחקרים רבים שנערכו גם מחוצה לו), אך אינם מייצגים עמדה רשמית שלו, אלא את מיטב שיפוטם של הח"מ. נייר העמדה מניח שמינוי הוועדה נועד לקיים בירור עקרוני שמיועד להשקיף במבט רחב על ההשכלה הגבוהה ולעיין באתגר המשילות שלה שלא מתוך הקשר צר של משבר פלוני או משימה אלמונית. מנגד, הוא נטוע בזמן ומקום נתונים; אין כאן ניסיון למחשבה de novo על מערכת השכלה גבוהה: מערכת ההשכלה הגבוהה הישראלית היא מפוארת ועתירת-הישגים; ולמרות קלקולים בעבר ואיומים בעתיד – שמוכרים, מן הסתם, לחברי הוועדה ועל-כן לא יידונו כאן – איננו בדעה שראוי "להתחיל מהתחלה." מה שנדרש, לדעתנו, הוא בחינה מעמיקה של אתגרי המשילות של מערכת ההשכלה הגבוהה נוכח האופי המיוחד של תרומת ההשכלה הגבוהה למדינה ולחברה וניסיון להתאים את מבנה האסדרה הקיים כך שיענה באופן המיטבי לאתגרים אלה. מבנה הדיון שלנו עוקב אחרי משימה זו.
ב. תרומת ההשכלה הגבוהה
- התרומה הראשונה, והבסיסית ביותר, של השכלה גבוהה היא בקידום הידע האנושי בחיפוש ביקורתי אחר האמת, בין באמצעות מחקר הפורץ את גבולות הידע הקיים (תוך נכונות לאתגר הנחות יסוד של תחומי דעת קיימים), ובין על-ידי אינטגרציה של ידע קיים. ידע כזה (דעת לשמה) הוא טוב כשלעצמו, טוב שחשיבותו איננה מותנית בתכליות מכשירניות נוספות שאפשר שתצמחנה מהשגתו. בהקשרים רבים די בטוב האינטרינזי הזה. וגם בהקשר שלפנינו חשובה התרומה האוניברסלית של מערכת ההשכלה הגבוהה בישראל למחקר הבסיסי, אשר כפי שמראה ניסיון העבר מניבה תדירות גם תועלת ישירה. עם זאת, הקצאת המשאבים הניכרת והמאמירה של המדינות המפותחות בעולם מקופת הציבור להשכלה הגבוהה נשענת גם על שיקולים תועלתניים משמעותיים. תועלות אלה הוצגו בדרכים שונות. לענייננו, חשוב להצביע על ארבעה ראשים אלה (שסדר הצגתם איננו מעיד על חשיבותם היחסית):
- קידום הידע האנושי במוסדות ההשכלה הגבוהה בישראל מנביע החצנות חיוביות משמעותיות על כול תחומי החברה והכלכלה (בפרט בעידן כלכלת-הידע). מערכת ההשכלה הגבוהה מכשירה כוח אדם משכיל ומקצועי לשוק העבודה. מידת היצירתיות, החדשנות והמצוינות של ההשכלה הגבוהה, כמו גם איכות תפקודה כמקור סמכות ומוקד של ידע ושל תשתיות עיוניות, מהווים מנופים מרכזיים לחדשנות ולמצוינות המדעית, התרבותית, והפרופסיונלית בחברה ולהכשרת מנהיגי העתיד בכול תחומי החיים. הידע שמפיצה מערכת ההשכלה הגבוהה והקשרים הבינלאומיים שהיא יוצרת מכוח מאפייניה האוניברסליים מניבים אף הם תרומות משמעותיות לכול תחומי החיים בישראל כמו גם למעמדה של המדינה בעולם. חיזוק מערכת ההשכלה הגבוהה הוא גם האמצעי החשוב ביותר בהתמודדות עם הסכנה (שהפכה לצערנו למציאות) של זליגת מוחות.
- במדינות המחויבות לשיטת השלטון הדמוקרטית, כמו מדינת ישראל, חשוב להצביע גם על תרומת מערכת ההשכלה הגבוהה לדמוקרטיה. הייעוד הדמוקרטי של ההשכלה הגבוהה הוא כפול. ראשית, האידאל האקדמי של עיון ביקורתי חסר-פניות מהווה תשתית חשובה לאוטונומיה מחשבתית של האזרחים בחברה דמוקרטית; חינוך אקדמי יוצר, במילים אחרות, עוגן של אוריינות דמוקרטית. שנית, מחקר אקדמי עצמאי מהווה גם מקור מרכזי של ידע מקצועי חסר-פניות, אשר מהווה אמצעי חשוב בכשירות הדמוקרטית של אזרחים ושל נושאי תפקידים בחברת ההמונים המודרנית הנדרשים להתמודד בעין ביקורתית עם הצפת המידע המורעף עליהם מכיוונים שונים.
- סיבה נוספת בגינה מדינות מעוניינות בהשכלה גבוהה מצוינת בהן, ולא מסתפקות שתהא כזו במדינות אחרות, נוגעת להיבטים ולדגשים מקומיים של המחקר האקדמי. מחקר ישראלי, קרי: מחקר העוסק בסוגיות ייחודיות לישראל, ובכלל זה שימור וטיפוח התרבות, כמו גם לימוד ההיסטוריה, החברה והכלכלה שלנו (וכיוצא באלה היבטים מקומיים), הינו משימה רבת-ערך למדינה ולאזרחיה. זאת ועוד, סדר-העדיפויות הלאומי-פרטיקולרי של כול מדינה, בהינתן מאפייניה הייחודיים ואתגרי הפיתוח שהיא מציבה לעצמה, יכול להנביע דגשים מקומיים למחקר ולהוראה (כגון: שימת דגש לפיתוח תשתיות היי טק, חקלאות בתנאי מדבר, או מדינה יהודית ודמוקרטית).
- גם להפצת הידע האקדמי והנגשתו לאוכלוסיות רחבות חשיבות חברתית עצומה, המצדיקה את תמיכת המדינה המודרנית במערכת ההשכלה הגבוהה. ידע הוא טוב אנושי בסיסי, שיש בו גם אלמנטים של טובין ציבוריים, וככזה הוא משאב שחובה על המדינה לספק לאזרחיה. זאת ועוד, הנגשת ידע אקדמי לאזרחי ישראל שבפריפריה ולקבוצות אוכלוסייה מוחלשות מהווה מכשיר חשוב למוביליות חברתית וכלכלית ובכך גם כלי רב עצמה בהתמודדות עם השסעים בחברה הישראלית. הנגשת הידע האקדמי למגזרים רחבים כאמור איננה רק משימה חשובה שמוטלת על מערכת ההשכלה הגבוהה; יש בה גם כדי לשרת את חתירתה למצוינות, שכן היא מרחיבה את בסיס האוכלוסייה ממנה יצמחו חוקרי העתיד ומעשירה את נקודות המבט על מושאי המחקר האקדמי.
אתגר המשילות: עצמאות ומחויבות ציבורי
הזכרנו בקיצור רב את האופנים השונים בהם תורמת מערכת ההשכלה הגבוהה לחברה ולמדינה כדי ללמוד מהם על האתגר המורכב שבעיצוב האסדרה של השכלה גבוהה, שבמרכזו המתח שבין עצמאות לבין מחויבות ציבורית.
עצמאות הינה תנאי הכרחי להשגת התכליות הבסיסיות ביותר של ההשכלה הגבוהה. הנכונות המתמדת לבחון רעיונות חדשים ובלתי-מקובלים ולאתגר את המובן מאליו היא תנאי-בלעדיו-אין למצוינות אקדמית ולהחצנות החיוביות שהיא מנביעה. פשיטא שאי-תלות היא גם תנאי הכרחי למימוש היעודים הדמוקרטיים של האקדמיה. וגם בהקשר המקומי יש חשיבות ברורה לעצמאות האקדמית, שהרי מחקר אקדמי ישראלי משמעותי לא יכול שיהא מחקר מגויס. באחת: שמירה על עצמאות מערכת ההשכלה הגבוהה איננה נגזרת רק מהייעוד האוניברסאלי שלה; היא מהווה גם ציווי של ריסון-עצמי של כול חברה המעוניינת למצות את התרומה החברתית הייחודית של ההשכלה הגבוהה (ריסון-עצמי זה הוא אחד העוגנים המרכזיים לחופש האקדמי, קרי: למגבלות על עצם הרעיון של משילות בהשכלה הגבוהה).
ציווי העצמאות נגזר גם מאופיין ארוך-הטווח של פעילויות מערכת ההשכלה הגבוהה ומהתנובה ארוכת-הטווח של החלטות ראויות בה, אשר מחייבים קביעת יעדים ארוכי-טווח והתוויית מדיניות ארוכת-טווח. מבנה שיבטיח מבט ארוך-טווח כזה – הרבה מעבר לתקופת כהונה פוליטית אחת של ארבע שנים – מחייב מידה משמעותית של בידוד המערכת משלטון ומהון, כפי שעולה מניתוח הקלקולים שקרו במערכת שחלק משמעותי מהם נגרם עקב לחצים פוליטיים וכלכליים קצרי-טווח. הצורך בהבניה מוסדית שתיערך להתמודדות עם לחצים כאלה מתחדד במיוחד נוכח סכנת הפוליטיזציה הגוברת והולכת מתחילת שנות ה-2000 מזה, והכניסה (המבורכת כשלעצמה) של גורמים פרטיים לשוק ההשכלה הגבוהה מזה.
מבלי לסייג קביעות חשובות אלה ראוי להכיר בקשיים שמעלה ציווי העצמאות. קושי אחד, ברור מאליו, נובע מכך שאת יעדי ההשכלה הגבוהה נושאים בני-אדם בשר-ודם, ומכיוון שהגשמת היעדים הללו מחייבת הקצאה של ממון רב מהקופה הציבורית ראוי לוודא שהשימוש שנעשה בו אכן משיג, ובאופן המיטבי, את תכליותיו. קושי שני נובע מריבוי התכליות שצוינו לעיל ובפרט מהרכיבים הציבוריים של תכליות 4 ו-5: הגם שראוי שמנהיגי האקדמיה עצמם ייתנו את המשקל המתבקש למחקר הישראלי ולהנגשת הידע האקדמי, קיים חשש שתכליות אלה יזכו למשקל-חסר בהינתן מנגנוני התמרוץ הגלובאליים של מערכת אקדמית שוחרת מצוינות.
לסיכום: על אף קשיי המשילות של גופי הרגולציה של מערכת ההשכלה הגבוהה בישראל במבנה הקיים, חשוב להדגיש שלא כול שינוי הוא שיפור. שינוי לטובה – מתווה מוסדי ראוי – חייב לענות לאתגר המרכזי שזה עתה הצגנו: הבטחת עצמאות המערכת תוך כדי התמודדות עם הקשיים שעצמאות כזו עלולה ליצור. זוהי תכלית ההמלצות שלהלן, המתייחסות למרבית הנושאים שבטיפול הוועדה.
ד. המלצות
- חלוקת סמכויות ברורה מל"ג-ות"ת: במבט-על ניתן לומר שתכליתם של המל"ג והות"ת הינה להוות גוף ציבורי, א-פוליטי, בלתי תלוי, מקצועי ומאוזן שיעמוד בין הממשלה לבין המוסדות להשכלה גבוהה, ויעסוק בכל ענייני ההשכלה הגבוהה בישראל לרבות קביעת מדיניות בנושאים עקרוניים, תוך הבטחת עצמאותה של המערכת האקדמית, פיתוחה לטווח הארוך ושמירה על איכותה. תכלית זו משתקפת באופן ברור במיוחד בהחלטה 666 של ממשלת ישראל, אשר מכוחה הוקמה הות"ת, בה היא קיבלה את הסמכות הייחודית לקביעת ההקצאה הפנימית של כספי המדינה להשכלה הגבוהה בישראל ולכן גם של סדרי העדיפויות בהתוויית מדיניות הפיתוח האקדמי של ההשכלה הגבוהה. סמכויות נרחבות אלה, כמו גם דפוסי הפעולה שנוצקו במהלך השנים (כגון: השוני בהיקפן ובתדירות התכנסותן של הות"ת והמל"ג), קיבעו את מעמד הות"ת כזרוע הביצוע המרכזית בניהול העניינים הלאומיים של ההשכלה הגבוהה, הן כלפי פנים (המל"ג והמוסדות האקדמיים) והן כלפי חוץ (משרדי הממשלה, הכנסת ומוסדות ציבור אחרים). עם זאת, קיימת אי-בהירות בהגדרת הסמכויות ותחומי האחריות של הות"ת והמל"ג, שהרי – למרות האמור לעיל – חלק מהסמכויות הביצועיות מצוי דווקא בידי המל"ג, ואולי גם משום שהות"ת מוגדרת כוועדת-משנה של המל"ג.
כפי שעולה מכתב המינוי של הוועדה, חשוב לייצב את חלוקת התפקידים בין הגופים הללו. ברוח זו, אנו סבורים שיש לחדד את ההבחנה שנוצרה בפועל, לחלק באופן ברור את סמכויות הות"ת והמל"ג, ולעצב בהתאם את אופיים של הגופים הללו. להבחנה החדה המוצעת להלן יתרונות מנהליים ברורים. אך היתרון המרכזי שלה נעוץ בממד העקרוני, קרי: המענה שהיא מציעה לאתגר המשילות המרכזי של מערכת ההשכלה הגבוהה.
אנו מציעים שהות"ת – שתמשיך להיות גוף קטן בהיקפו (בסדר גודל דומה או זהה לגודלה כיום) ומקצועי, המורכב מבכירי אנשי האקדמיה בישראל – תשמש כגורם שירכז תחתיו את כול סמכויות הביצוע: הן תכנון והתוויית המדיניות, ותקצוב המוסדות השונים, והן ההכרה במוסדות ובתארים, אישור תוכניות, ופיקוח (סמכויות המצויות כיום בידי המל"ג). שינוי מבני כזה יחייב העברה של חלק מכוח-האדם המקצועי שבמל"ג לות"ת ואולי גם הפעלה אד-הוקית על-ידי הות"ת של אנשי אקדמיה בכירים. העצמה זו של הות"ת ועיגון מעמדה המקצועי והבלתי-תלוי (כמפורט בס' 2 להלן) נועדו להבטיח את עצמאות המערכת, עצמאות שהינה המפתח להצלחתה.
כדי להתמודד עם הקשיים המובנים הנגזרים מעצמאות זו, אותם הזכרנו לעיל, נדרשים שיפורים באופן פעולת גורמי אסדרת ההשכלה הגבוהה בישראל ובאלו עוסקות המלצות 3-5. אך אין די בהן. על-מנת לחזק את האחריותיות (accountability) של גורמי הביצוע ראוי להבנות את המל"ג כגורם הייצוגי המרכזי במערכת ולמקד את פעילותה בפיקוח על הות"ת. על המל"ג להיות גוף שהינו רחב יותר בהרכבו ומקיף יותר בנקודות המבט שהוא מייצג באופן המבטיח פרספקטיבה רחבה הכוללת הן את הליבה האקדמית והן את נקודות המבט הציבוריות שציינו לעיל. כך תוכל המל"ג לוודא לא רק שהות"ת מבצעת את מדיניותה כנדרש ושמדיניות זו משיגה את יעדיה, אלא גם שהמדיניות הזו נותנת משקל ראוי למחקר הישראלי ולהנגשת הידע האקדמי. כדי לעמוד במשימות חשובות אלה יש לקבוע חובות דיווח תקופתיות נרחבות של הות"ת למל"ג. ראוי גם לקבוע חובת היוועצות מדעיקרא של הות"ת במל"ג ביחס לתוכנית העבודה השנתית ותוכניות עקרוניות דומות (להבדיל מהחלטות פרטניות) אותן מקדמת הות"ת. - הרכב ודרכי מינוי: התוויית חלוקת הסמכויות כאמור מצביעה על האופן בו ראוי לעצב את ההרכב ואת אופן הבחירה והמינוי של הגופים הללו ושל בעלי התפקידים בהם.
כדי להבטיח את מעמדה המקצועי והבלתי-תלוי של הות"ת על יו"ר הות"ת וחבריה להיבחר לתקופת כהונה קצובה וחד-פעמית על-ידי וועדת איתור מקצועית (ייתכן שלגבי חבר שאיננו יו"ר יש מקום לשקול אפשרות של תקופת כהונה שניה). יו"ר הות"ת, אשר עומד בראש הזרוע הביצועית, צריך להיות בעל כשירויות אקדמיות מובהקות ומוניטין בינלאומי משמעותי, וגם – ולא פחות חשוב – הישגי ניהול מוכחים, ויהיה עליו כמובן להציג בפני הוועדה גם את החזון המקצועי שהוא מבקש להביא למערכת ואת המדיניות הנגזרת ממנו. שאר חברי הות"ת צריכים אף הם להיות חוקרים וחוקרות בכירים במינוי אוניברסיטאי מלא שהינם בעלי מוניטין והישגים מדעיים מרשימים ברמה העולמית; וראוי שחלק לא מבוטל מהם יגיע לכהונה זו כשגם באמתחתם הישגי ניהול מוכחים. יש אף לוודא שהרכב הות"ת יביא לכלל ביטוי את תחומי-הדעת העיקריים נשואי ההשכלה הגבוהה וכמובן שלא יהיה הומוגני מידי מבחינה מוסדית, מגדרית, או אחרת. לבסוף, ראוי לשקול תגמול של חברי הות"ת באופן שיאפשר הטלת מגבלות על תעסוקה נוספת שלהם.
קשה להפריז בחשיבות הבטחת אי-התלות הפוליטית והאישית של חברי וועדת האיתור לות"ת. לכן, אנו מציעים שבנוסף לחבר וועדה כזה שייבחר על-ידי הממשלה על-פי המלצת שר החינוך, ייבחרו שאר החברים על-ידי גורמים בלתי-תלויים, ושחלקם יהיו מומחים זרים בעלי-שם. כך, ניתן לחשוב על שופט בית-משפט עליון בדימוס אותו ימנה נשיא בית-המשפט העליון ועל חבר נוסף שימונה על-ידי כלות וחתני פרס נובל; את מינוי שני המומחים הזרים (בהנחה שוועדת האיתור תמנה חמישה חברים) ניתן להטיל על האקדמיה הלאומית למדעים.
המל"ג צריך להיות, כפי שציינו, גוף ייצוגי, ועל-כן ראוי שחבריו – שחשוב שמספרם יהיה סופי וקבוע מראש (ההרכב המוצע מיד מניח 27 חברים) – ייבחרו באופן שיבטיח מבט רחב הכולל הן את הליבה האקדמית והן את הפרספקטיבות הציבוריות שציינו. הקביעה בחוק הנוכחי לפיה לפחות שני שליש מחברי המועצה יהיו "בעלי מעמד בשדה ההשכלה הגבוהה" ראויה; אך נוסח החוק הנוכחי מוטלא, ויש לקבוע תחתיו הסדרי ייצוגיות ברורים יותר ולהבטיח את אי-התלות הפוליטית של כול חברי המל"ג. כך, צריכים לדעתנו חברי המל"ג מקרב האקדמיה להיבחר על-ידי גורמי האקדמיה ולא על-ידי השר. למשל, ניתן לקבוע ששליש מבין החברים הללו ייבחרו על-ידי האקדמיה הלאומית למדע, שליש – על-ידי ועד ראשי האוניברסיטאות, ושליש –על-ידי ראשי המכללות. בדומה, חשוב גם לקבוע את מיהות נציגי הציבור, בדומה לאופן שהדבר קבוע בחוקים לא-מעטים המכוננים גופים רגולטוריים (וגם בחוק המל"ג לגבי יו"ר ההתאחדות ויו"ר הארגון). כך, ניתן וראוי לקבוע, למשל, שבמל"ג יהיו איש רוח מובהק (שימונה על-פי המלצת אגודת הסופרים העבריים), נציגים של עיירות הפיתוח ושכונות המצוקה ושל המיעוטים בישראל (שימונו, בהתאמה, על-סמך המלצותיהם של מנכ"ל המוסד לביטוח לאומי ושל וועד ראשי הרשויות הערביות), נציגים של משרד האוצר ושל היועץ המשפטי לממשלה, חבר בעל מעמד בכיר בתחומי הכלכלה והתעשייה בישראל (עליו תמליץ התאחדות התעשיינים), וחבר שתפקידו לייצג את דורות הבאים (שאותו יכול לאתר נגיד בנק ישראל). ראוי לדעתנו שתקופת המינוי של חברי המל"ג לא תחפוף בעיקרון את הבחירות לכנסת, וגם בהקשר זה נראה לנו מוצלח להפעיל כלל של תקופת כהונה אחת. על יו"ר המל"ג, כמי שעומד בראש הגוף הייצוגי של מערכת ההשכלה הגבוהה בישראל, להיות בעל כשירויות אקדמיות מובהקות; אנו מציעים כי הוא ייבחר בבחירות חשאיות מקרב חברי המל"ג עצמה.
על-פניה, הבניה כזו של המל"ג מעלה (או מחריפה) את החשש של ניגוד עניינים, קרי: החשש שחברי המל"ג משמשים למעשה כמייצגי אינטרסים צרים של הגופים מהם הם מגיעים. התשובה שלנו לקושי זה משולשת: ראשית, נראה לנו שהבהרת הזיקה המוסדית ובעיקר הבטחת הריבוי והגיוון של הזיקות האלה יכולה דווקא למתן את הקושי ביחס למצב הקיים; שנית, ראוי לשמר את הנוהג הקיים לפיו המינוי למל"ג הוא אישי; שלישית ובעיקר, במבנה המוצע המל"ג לא יהיה גוף ביצועי אלא גוף מבקר ומפקח, ובהקשר לגוף כזה פוחת החשש של קבוצות אינטרס שפעולתן נוגסת בטובת הציבור ובולט היתרון של גיוון הפרספקטיבות מהן נבחנת פעולת הרשות המופקדת על התוויית המדיניות וביצועה. - הבניית תהליכי קבלת ההחלטות: דברים אחרונים אלה יכולים, על פני הדברים, להצביע על קושי מובנה בהצעתנו לפיה בות"ת יכהנו רק אנשי אקדמיה בכירים. איננו מקלים ראש בקושי זה, אך, כפי שציינו, בהינתן החשיבות העצומה (הטבועה והמכשירית) בהבטחת עצמאות המערכת, אסור לדעתנו "לשפוך את התינוק עם מי האמבט," כלומר: יש להימנע מהפתרון שנראה קל – פגיעה בעצמאות הניהולית – ולהתמודד עם הקשיים שעצמאות כזו עלולה ליצור. שני אמצעים להתמודדות כזו כבר הובאו לעיל: הליך בחירה קפדני של חברי הות"ת ובפרט יו"ר הות"ת שאמור להגיע עם מוניטין בינלאומי מוכח, אשר (יש לקוות) יוצר אינטרס-עצמי חזק יחסית של מחויבות לערכי ההשכלה הגבוהה, ועיצוב המל"ג כגוף ייצוגי בעל סמכויות פיקוח נרחבות. אלו אמצעים חשובים, אך אין די בהם. בנוסף, ראוי להבנות את תהליך קבלת ההחלטות של הות"ת על-מנת להבטיח את פעולתה התקינה.
בהחלטות עקרוניות, הנוגעות להתוויית מדיניות ההשכלה הגבוהה ובקביעת סדרי העדיפויות שלה – מן הראוי שהות"ת תנקוט בהליכים של שיתוף הציבור (ברוח הקול-הקורא אליו אנו מגיבים כעת); בהחלטות פרטניות – יש לוודא שקיפות על-ידי מתן הזדמנות לטעון וכמובן חובת הנמקה מפורטת. באלה ובאלה ראוי לקבוע מפורשות רשימה סגורה (אם כי, מטבע הדברים, כללית, ברוח האמור בסעיף ב' לעיל) של שיקולים שהות"ת חייבת לשקול (בדומה למצב בחוקים מסמיכים רבים המפרטים את מטרות הגוף המסדיר ולא רק את סמכויותיו). קביעה כזו איננה רק הצהרה ערכית. צריכות ויכולות להיות לה השלכות מעשיות חשובות כאשר היא מצטרפת לחובות דיווח קפדניות למל"ג מזה וחובת הנמקה לבעלי העניין מזה, מכוחן תידרש הות"ת להביא את התשתית העובדתית להחלטותיה ולהבהיר את האופן בו החלת השיקולים שעליה לשקול על העובדות הרלוונטיות מחייבת, או למצער מצדיקה, את החלטתה. - מדיניות ביזור והעצמה מושכלת: כפי שציינו, תכנון מערכת ההשכלה הגבוהה, על מרכיביה השונים, תקצובה והמעקב השוטף אחרי הגשמת תכליותיה המורכבות והשתפרותה המתמדת מצריכים מבט-על ארוך-טווח שמחייב גורם מסדיר מרכזי ועצמאי. אך ריכוזיות-יתר ועודף אסדרה (עד כדי התערבות במיקרו-ניהול), אשר מאפיינים במידת-מה גם את המצב הנוכחי, הם בעייתיים לפחות משלוש סיבות: חוסר יעילות (הליכים בירוקרטיים יקרים, עיכובים, וכיו"ב); פגיעה בפלורליזם ובניסיונות האקדמיים (שפוגעת בחדשנות, בגיוון, ובתחרות בין המוסדות); והחשש שריכוז-יתר של כוח בידי גוף בודד מסדיר "מזמין" לחצים (סכנת capture) שעלולים לפגוע בעצמאות מערכת ההשכלה הגבוהה או מוסדותיה.
סיבות אלה מצדיקות לאמץ מבנה של גמישות אסדרתית, שתסיר חסמים בהקשרים בהם ביזור סמכויות והעצמת מוסדות צפויים להניב תוצאות ראויות, ותבטיח הפניית משאבי אסדרה לחזיתות פעולה בהן יש חשש לכשלים. המפתח לגמישות כזו הוא התווייה של אמות-מידה אובייקטיביות להבחנה בין מוסדות חזקים אקדמית לבין שאר מוסדות ההשכלה הגבוהה. בהינתן אמות-מידה כאלה (שהעיסוק בהן חורג ממסגרת הדיון הנוכחי), ראוי לתת למוסדות חזקים כאמור אוטונומיה רחבה יחסית: להאציל אליהם סמכויות רחבות ואחריות משמעותית, ומנגד לפשט ולקצר את תהליכי מתן ההיתרים האקדמיים (להבדיל מבחינת ההיבטים התקציביים) לפתיחת תכניות לימוד חדשות בהם, ולהעביר את הדגש משלב אישור התכניות לבקרה שוטפת. מדיניות כזו של ביזור והעצמה יכולה לפנות זמן ומשאבים הן לטיפול בסוגיות ארוכות-הטווח של המערכת והן לליווי צמוד ותומך של המוסדות הצעירים יותר או החלשים יותר בהם לא גובשה עדיין מסורת אקדמית רבת-שנים. - טיפול בשדלנות (לוביזם): שדלנות של גורמים מעוניינים (במישרין או באמצעות מי שעיסוקם בכך) היא לגיטימית, בלתי-נמנעת, וכשהיא מתנהלת כהלכה היא אפילו רצויה בהיותה מקור חשוב של מידע חיוני למקבלי ההחלטות. אך עלולות להיות לה גם תוצאות שליליות בפרט עם כניסת שחקנים שוקיים לשדה ההשכלה הגבוהה: היא עלולה לתת בידיהם של בעלי עוצמה כלכלית או פוליטית השפעה מוגזמת, לספק למקבלי ההחלטות מידע מגמתי ואף מוטעה, לפגוע בשקיפות, ולערער את אמון הציבור בתהליכי קבלת ההחלטות. הטיפול בשדלנות בישראל, אשר נמצא בחיתוליו, זכה לאחרונה לתנופה בהקשר לפעולתם של שדלנים בכנסת. טיפול מקיף באתגר המשילות של מערכת ההשכלה הגבוהה מחייב מהלך מקביל של אסדרת פעולתם של בעלי-עניין – בפרט כלכלי – אל מול הות"ת והמל"ג.
סיכום
אסדרה ראויה של מערכת ההשכלה הגבוהה בישראל מחייבת לחזק את עצמאות המערכת ובה בעת לענות על הקשיים שחיזוק כזה מעורר. בנייר עמדה זה עמדנו על שורה של צעדים שיש בהם כדי להתמודד עם אתגר מורכב זה. את חלק מההמלצות דלעיל – אלו העוסקות בהבניית תהליכי קבלת ההחלטות, הביזור וההעצמה המושכלים, והטיפול בשדלנות – ניתן ליישם בהנחיות פנימיות. מנגד, יישום ההמלצות הנוגעות לחלוקת הסמכויות ולהרכב ודרכי המינוי צריך מן הסתם להיעשות בחקיקה.
נשמח כמובן לעמוד לרשותכם להבהרות ותוספות, ככול שתידרשנה, מנייר עמדה זה.