הכרה בשינויים ההיסטוריים

השאלה "מיהו יהודי" – מי יוגדר "בפנים", כחבר במשפחה היהודית המורחבת, ומי יישאר בחוץ – לא יורדת מסדר היום הישראלי, במיוחד מאז החל גל העלייה מברה"מ לשעבר, במהלכו עלו לישראל כ-350 אלף איש. רובם המכריע מזדהה ותופס את עצמו כיהודים, אך הם אינם מוכרים ככאלה על-ידי ההלכה, ולפיכך גם לא על-ידי המדינה.

בישראל יש לשאלת "מיהו יהודי" משמעות מעשית מיוחדת, בשל הזכות המיידית להשתקעות והתאזרחות שמעניקה המדינה למי שמוכרים כיהודים. אבל למעשה, הדילמה הישראלית בעניין זה היא עוד נדבך בויכוח היהודי הגדול שנפתח מאז נשברה בעידן המודרני החפיפה בין זהות יהודית לשמירת מצוות. עם השבירה הזו נוצרו כמה שאלות יסוד: האם יהודי חילוני, שלא לומר אתאיסט, יכול להיחשב כיהודי? האם אדם שרק אביו יהודי יוכל להיחשב כיהודי? ואם יהודי חילוני אכן יכול להיחשב כיהודי – כפי שגם ההלכה האורתודוקסית מקבלת – מדוע שלא תתאפשר הצטרפות לעם היהודי שאינה על בסיס הליך גיור דתי, אלא כהצטרפות לאומית-חילונית?

כל אלה שאלות נכבדות, שלא ניתן יהיה לפתור ביריעה קצרה זו. אסתפק בהצעת מפתח יסודי אחד למכלול השאלות הללו – עצם הצורך בהכרה במשמעות המעשית, גם מבחינה הלכתית, של השינוי הדרמטי שהתרחש בעם היהודי, היינו ביטול החפיפה בין יהדות ושמירת מצוות, וכן הצורך בהכרה בהבדל היסודי שבין תנאי הגלות ותנאי הריבונות.

העם היהודי שרד גלות נוראה וארוכה בגלל הזהות הכפולה שלו, הלאומית והדתית. הפן הלאומי שימר את הגעגוע למולדת ההיסטורית, אבל הפן הדתי, ובמיוחד ההלכה, היה הגורם המכריע בשימור הזהות הייחודית של היהודים בקרב העמים שבתוכם חיו. החזרה לריבונות מחייבת היפוך הפירמידה, בדיוק כפי שהיתה הזהות היהודית לפני היציאה לגלות: הפן הלאומי צריך להיות המרכזי, כשם שבכל ימי בית ראשון הזהות הדתית של בני ישראל היתה מאוד מעורפלת, ואפילו התנ"ך עצמו מעיד על עבודת אלילים אינטנסיבית – אבל זה לא הפריע להם לשמר זהות לאומית חזקה כעם ישראל. אם אפילו עבודת אלילים לא הפריעה לאבותינו להיקרא בשם ישראל וליהנות מתחושת זהות לאומית משותפת, קל-וחומר בימינו, כשמדובר בזהות חילונית שכמעט תמיד מחוברת לתרבות היהודית, לחגי ישראל, ועוד מרכיבי מסורת.

המשמעות המעשית של הקביעה הזו היא שלכל הפחות מוצדקת אבחנה בסוגיית גבולות הזהות היהודית בין ישראל לתפוצות: היהודים החיים במדינת לאום יהודית ישמרו זהות יהודית גם אם לא יעשו שום מעשה אקטיבי שימחיש זאת. אדרבה, הם יצטרכו להתאמץ ולעשות מעשה אקטיבי כדי להתבולל. לכן, לפחות לגביהם מתבקשת הגדרת זהות שיסודה לאומי, וזו גם הגדרת הזהות שצריכה להכריע בחוקי המדינה, כמו חוק השבות.

לעומת זאת, למערכת הדתית, בארץ ובתפוצות, יש זכות מלאה להמשיך להגדיר את הזהות היהודית באופן דתי, אבל ראוי שגם ההגדרה ההלכתית הזו תכיר במשמעות השינוי שעבר העם היהודי – הן בתהליך החילון, והן בהקמת המדינה, ותאמץ אותם. על הדרכים המדויקות למימוש העקרונות הללו צריך כמובן לדון. חשוב שנסכים קודם כל על הקביעה העקרונית.

בתאריך 1.12.2016 יתקיים במכון כנס בנושא גבולות הזהות היהודי. לחצו כאן לפרטים ולהרשמה