רק עניין של פוליטיקה

ככל ששוק התקשורת המסחרית יהיה משוכלל יותר, כך יהיה תפקיד התקשורת הציבורית מהודק יותר וברור יותר מבחינת הצרכים שהוא בא לספק. לשם כך יש צורך בתקשורת ציבורית עצמאית ובלתי תלויה בשלטון, עד כמה שהדבר אפשרי כשמדובר בכספי ציבור. חוק תאגיד השידור הציבורי משקף איזון סביר מהסוג הזה.

הזיג-זג הפוליטי שאנחנו חוזים בו בעניין תאגיד השידור הציבורי ורשות השידור איננו משקף ויכוח על עצם הצורך בשידור ציבורי. הוויכוח הוא האם להוציא 700 מיליון ש"ח בשנה על התאגיד החדש כגוף מנותק יותר (כמובן שלא לגמרי) מהפוליטיקה, אך כזה שחלוקת התקציב שלו מפוקחת על ידי האוצר, עם חזון בשל יותר איך עושים תקשורת במאה העשרים ואחת, עם מודל הפעלה רזה ויעיל יותר, עם יותר גיוון פנימי (הן בתפקידי הגשה הן בתפקידי עריכה והפקה) - או על רשות השידור כגוף שוועדות ציבוריות, דוחות של מבקרי מדינה לדורותיהם, מאמרים אקדמיים ותחקירים עיתונאיים לרוב, קבעו שהוא לא יעיל על גבול המושחת, שפוליטיזציה אכלה בו כל חלקה טובה, ושנוצרו בו תרבות ארגונית קשה וטלוויזיה לא מספיק טובה.

נניח שהכסף אותו כסף, לא יותר ולא פחות, השאלה היא לאן הוא ילך. נתניהו בוחר באפשרות השניה. מדוע נתניהו בוחר באפשרות השניה אם הוא עצמו התגאה ברפורמת הסגירה-פתיחה בתשדירי הבחירות של הליכוד בבחירות האחרונות? הרי דבר לא השתנה מאז הבחירות בעניין התאגיד. מי שטוען אחרת, פשוט משקר. מנהלי התאגיד אינם אנשי שוברים שתיקה. בהתאם לחוק מונתה וועדת איתור (שלמען היושר, היו בה יותר אנשי ימין ודתיים מאשר אחרים), שניסתה לבחור אנשי מקצוע טובים. גם רשות השידור הישנה לא התייעלה בינתיים. היא תחת הליך הפירוק ומנוהלת על ידי כונס הנכסים הרשמי בהתאם להוראות בית המשפט. כל רשות ציבורית שהיתה מנוהלת בדרך הזאת היתה הופכת ליעילה יותר. השאלה היא מה יקרה ביום שבו הכנ"ר יעזוב וההנהלה הפוליטית תחזור.

נתניהו בוחר באפשרות השניה, של החייאת רשות השידור, מפני שחוק תאגיד השידור טוב מידי. כי לפי החוק הזה אין לו שליטה ישירה במינויים ובתאגיד. ונתניהו לא רוצה לוותר על האפשרות לשלוט בצורה חודרנית ופרסונלית בשידור הציבורי. אחת הראיות הטובות לכך היא שבהצעת החוק של ח"כ דוד ביטן, בין כל החישובים הכלכליים, מסתתרים גם סעיפים שמבקשים להעמיק את הזיקה הפוליטית אפילו עוד יותר מאשר בימי רשות השידור העליזים. למרבה הצער, ההיסטוריה מלמדת שפוליטיזציה של מינויים לא הובילה לפיקוח ולאחריותיות, אלא למינויים בינוניים, למנהלים גרועים, שהם בתורם הביאו את הרשות למקומות הרעים שאליהם הגיעה.

כל הפארסה הזאת מעוררת גם את השאלה החשובה בדבר נחיצותו של שידור ציבורי בישראל, בייחוד בעולם דיגיטלי. זאת שאלה, שכאמור, איננה מעניינת את ראש הממשלה, אבל חשוב שיתקיים לגביה דיון ציבורי. בקליפת אגוז אומר שבעיני, חובה לקיים בישראל רשות לתוכן ציבורי (דרך המימסר פחות מעניינת וחשובה היום - טקסט, רדיו, טלוויזיה, דיגיטל).

ראשית, משום ששוק התקשורת הוא בעל נטיות ריכוזיות חזקות, בייחוד בגלל המספר הקטן של צרכני תוכן בעברית. האמירה לפיה אם רק תסיר המדינה את ידיה מן השוק הזה יפרחו אלפי פרחים, היא פנטזיה שלא תתממש. יתממשו כאן מונופולים שלא בטוח שהשולטים בהם יהיו שוחרי טוב. לכן, חשוב שתהיה השלמה של כשלי השוק, הן בתחום החדשות והן בתחום היצירה הישראלית המקורית, באמצעות מימון ציבורי. דווקא בעולם דיגיטלי, שיש בו הצפה של מידע, נדרש תיווך הוגן ומקצועי שיעניק למציאות פשר והקשר. התיווך הזה צריך להיות מגוון ככל האפשר, כלומר להיות מורכב מכלי תקשורת ציבוריים ומכלי תקשורת פרטיים. לכל אחד מסוגי התיווך מחירים משלו ומערכות לחצים משלו: כלכליים מכאן ופוליטיים מכאן. מערכת אחת אינה טובה מרעותה. אבל שתיהן צריכות להשלים זו את זו.

שנית, שידור ציבורי חזק ועצמאי הוא ערובה לאקו-סיסטם רחב יותר של תקשורת עצמאית ומקצועית. אם ידעו אמצעי התקשורת המסחריים שדברים שבעליהם מבקשים להסתיר יתפרסמו בשידור הציבורי, יהיו עצמאיים יותר כלפי מפעילי הלחצים. אם תהיה תקשורת איכותית שאינה פועלת רק לפי שיקולי רייטינג וקליקבייט, היא תוכל להוות מופת לתקשורת המסחרית. ולהיפך – ככל ששוק התקשורת המסחרית יהיה משוכלל יותר, כך יהיה תפקיד התקשורת הציבורית מהודק יותר וברור יותר מבחינת הצרכים שהוא בא לספק. לשם כך יש צורך בתקשורת ציבורית עצמאית ובלתי תלויה בשלטון, עד כמה שהדבר אפשרי כשמדובר בכספי ציבור. חוק תאגיד השידור הציבורי משקף איזון סביר מהסוג הזה.
מחקר מעניין שהתבצע על ידי איגוד השידור האירופי ב – 25 מדינות והתפרסם לפני כמה חודשים, הראה קשר בין שידור ציבורי מצליח לבין ירידה בתופעות של שחיתות ושל דיעות קיצוניות ועלייה בחופש העיתונות ובשיעורי ההצבעה. כן, גם השיח הציבורי והדמוקרטיה המהותית יוצאים נשכרים.

יש לי ביקורת רבה על מרחבים שונים בתפקודה של התקשורת הישראלית. תיקון הכשלים שבתפקוד שוק התקשורת הוא משימה חשובה מאד. אבל כוונת ראש הממשלה כאן איננה תיקון. כוונתו היא להותיר בישראל שידור ציבורי מוחלש, פוליטי, חסר יכולת לתפקד. במקום להילחם על התייעלות השידור הציבורי, ובמיוחד על גיוון אנושי בתוכו, לטובת כלל משלמי המיסים שמכיסם הוא ממומן, ההצעה היא להגדיל את הפוליטיקה הקטנה. לא בכדי הפתיע סיבוב הפרסה של ראש הממשלה גם את שרי הליכוד וח"כים במפלגה.

המאמר פורסם ב NRG