אות קין

60 שנה עברו מטבח כפר קאסם, שהפך אירוע מכונן בגיבוש הזהות של המיעוט הערבי בישראל ונקודת מוצא בדרך הארוכה שבה הוא צועד לשם מימוש זכויותיו. ואולם, אזרחי ישראל הערבים עדיין נתפסים על ידי רבים, רבים מידי, כ"אחר" שיש להסתכל בו ממרחק, ובעין חשדנית, מיעוט שהאזרחות שלו היא על תנאי תמידי.

השבוע ימלאו שישים שנה לאירוע המזעזע של טבח ערבים אזרחי ישראל, תושבי כפר קאסם, שהפרו את פקודת העוצר שהוטלה על האזור עם פתיחת מלחמת סיני. ההפרה היתה בשוגג: שעת העוצר הוקדמה מבלי שהדבר נודע לתושבי הכפר שעבדו בשדותיהם. עם שובם לבתיהם, בתם יום עבודה, נורו. שורת המתים כללה 49 אזרחים - גברים, נשים וטף.

קל ונוח לבודד את האירוע מחיינו הנוכחיים ולמקם אותו כחריג, מהעבר הרחוק, הפרוע משהו, של ישראל כפרויקט בהקמה. ואולם, הקטל ההמוני של חפים מפשע מוסיף להטיל צל כבד על יחסי יהודים וערבים במדינת ישראל. כמו קין, הרוצח הראשון בתנ"ך, גם מדינת ישראל מסתובבת מאז עם "אות קין" על מצחה.

בזמנו נערך משפט לחיילים שבצעו את הפשע והם נמצאו אשמים. בית המשפט קבע שהפקודה לחסל כל מי שיפר את העוצר היא בלתי חוקית בעליל, "דגל שחור מתנוסס מעליה", ויש חובה לסרב לה. עקרון זה - שאיש איננו פטור מהפעלת שיקול דעת מוסרי עצמאי – הפך להיות נכס צאן ברזל בחינוך הצה"לי, כמו גם בשיעורי האזרחות בכל מערכות החינוך. אך אין בכך כדי לפטור את המדינה ואזרחיה מלבדוק את עצמם בכל עת: האם המדינה והחברה בישראל מתנהגות כיום באופן שמרחיק אותנו לא רק מהטבח עצמו אלא גם מהלך הרוח האישי והקיבוצי שאפשרו את ביצועו?

כדי להשיב בכנות על שאלה זו ראוי להרהר במנגנון הנפשי שהנחה את החיילים לציית לפקודה הנוראה. סביר להניח שלו היו מקבלים אותה פקודה ממש, באותן נסיבות, אלא שמפירי העוצר היו יהודים, החיילים לא היו מרססים אזרחים שאינם מהווים איום כלשהו בכדורי מוות רק משום שנצטווו לכך. מהו, אם כן, ההבדל? נראה שהקטל ההמוני נבע מכך שבתודעת החיילים, הערבים – באשר הם ערבים – נתפסו כ"אויב" בלי קשר לא רק להתנהגותם ומסוכנותם, אלא גם לתווי פניהם הייחודיים, לאישיותם הקונקרטית, לגילם, מינם או עיסוקם. אפילו אזרחותם – הישראלית! – לא הוציאה אותם מגדר "אויב".

זהו טיבה המכוער של הגזענות: היא בוחרת תכונה מכלילה אחת –"ערבי", "יהודי" – ובאמצעותה היא מגדירה את הזולת. משתוייג הזולת, אנו פטורים מלהסתכל במלאותו האישית; אנו מוותרים על הצורך להפעיל שיפוט ענייני; אנו "מכבים" ביתר קלות את המתג המוסרי. מ"צלם אלוקים" הופך הזולת לקריקטורה מדומיינת של "אחר" שאין צורך להתחבט לגביו. "ערביותו" מחליפה את אנושיותו, והאצבע על ההדק קלה.

אפיון זה של שקעי העומק של הטבח מבהיר כי לפנינו עוד דרך ארוכה בלימוד ובאזכור האירוע. ישראל של היום איננה חסינה מפני הלכי רוח גזעניים, לעיתים בוטים, הן מהכיוון הלאומני והן מהכיוון הדתי. "לאומנות" נבדלת מ"לאומיות" בכך שהיא מגדירה את ה"אנחנו" באמצעות סימון ה"אחר" ובידולו לרעה. לכן היא בזויה. ומהכיוון הדתי, יש החוגגים את ייחודם באמצעות ייחוס מהותנות של איכות, יתרון סגולי, לבנות ובני הדת שלהם. בכך הם יוצרים מדרג היררכי בין בני אדם, שניתן לכאורה להצדקה באמצעות בחירת האל. הליכה בשביל אמוני עקלקל זה מובילה לשפיכת דמו של הזולת, ערבים ויהודים, בשם האל.

עברו שישים שנה מטבח כפר קאסם, שהפך אירוע מכונן בגיבוש הזהות של המיעוט הערבי בישראל ונקודת מוצא בדרך הארוכה שבה הוא צועד לשם מימוש זכויותיו. ואולם, אזרחי ישראל הערבים עדיין נתפסים על ידי רבים, רבים מידי, כ"אחר" שיש להסתכל בו ממרחק, ובעין חשדנית, מיעוט שהאזרחות שלו היא על תנאי תמידי. אין מדובר רק בשפלים המוסריים הקוראים "מוות לערבים" במגרשי הכדורגל או המטיפים לכך בספרים המתחזים להיות תורניים. מדובר בציבור גדול שסבור שיש להחיל סטנדרט התנהגות שונה לבני אדם בהתאם ללאומיותם. כך, למשל, במדד הדמוקרטיה של המכון הישראלי לדמוקרטיה נמצא כי כמחצית היהודים בישראל סבורים שיש להזרים יותר תקציבים ליישובים יהודיים מאשר ליישובים ערביים ושני שלישים מהם סבורים כי החלטות גורליות למדינה בנושאי שלום ובטחון צריכות להתקבל ברוב יהודי.

ההצדקה הרגילה לעמדות אלו - שאזרחי ישראל הערבים הם חלק מקבוצת הלאום הפלסטינית שנמצאת בקונפליקט מתמשך מול ישראל - עושה בדיוק את מה שאפשר לטבח בכפר קאסם להתבצע: היא מכלילה רקמה אנושית מגוונת לכדי קבוצה אחת שמאופיינת על ידי תכונה בולטת אחת: "אויב".

רבי יהודה הלוי, בחיבורו "הכוזרי" מלפני 900 שנים, חזה את טבח כפר קאסם: במהלך הוויכוח הספרותי בין "החבר" היהודי לבין מלך כוזר, קובע המלך שאילו היהודים היו שולטים במיעוט אחר היו מתעמרים בו: "וכאשר תמצא ידכם תהרגו". והחבר, בכנותו, מודה: "מצאת מקום חרפתי, מלך כוזר". מדינת ישראל התיימרה להוכיח לפילוסוף הימיביניימי שטעות בידו כאשר הבטיחה, לעצמה ולעולם, במגילת העצמאות, לקיים שוויון זכויות לכל האזרחים "בלי הבדל... גזע". ואולם, כפי שעולה גם מעמדות הציבור היהודי וגם מהנתונים בשטח, הבטחות לחוד ומציאות לחוד.

עמדה על כך ועדת החקירה הממלכתית לחקר אירועי אוקטובר 2000 (ועדת אור) שהמליצה למדינה "לפעול למחיקת כתם ההפליה של אזרחיה הערבים על צורותיה וביטוייה השונים". הוועדה גם קבעה כי "המשטרה חייבת להטמיע בקרב שוטריה את התובנה, כי הציבור הערבי בכללו אינו אויב שלהם, וכי אין לנהוג בו כאויב". מילים ברורות אלו לא שינו את המציאות: ישראל מפלה לרעה את אזרחיה הערבים בחלוקת משאבים, בתשומת לב שלטונית, בתכנון ובשימוש בקרקע, ברמת אכיפת החוק, ובהקשרים רבים נוספים. אין לכך סיבה אחרת מלבד "אחרותם".

הדגל השחור שהתנוסס מעל הפקודה לפני שישים שנה ממשיך להתנופף מעל המציאות הישראלית כל עוד המדינה והחברה מפנות גב למחויבות האנושית הבסיסית – שהיא גם דמוקרטית וגם יהודית ("משפט אחד יהיה לכם כגר כאזרח יהיה"; ויקרא כד, כב) – לקיים שוויון זכויות אזרחי לכול. לפיכך, אות הקין של הטבח בכפר קאסם טרם נמחק.