שעשועי כאילו: התרחישים המטורפים של הבחירות בארה"ב

כשבוע לפני הבחירות בארצות הברית, היתרון הגדול ממנו נהנתה הילארי קלינטון הצטמצם. במצב כזה מעניין להשתעשע בתרחישים ה"מטורפים" שיכולים להיווצר בגלל שיטת הבחירות הייחודית של ארצות הברית.

ב-8 לנובמבר 2016 ילכו האמריקאים לבחור את הנשיא ה-45 של ארצות הברית. ההערכות, התחזיות וסקרי דעת הקהל האחרונים מלמדים על מירוץ שהפך להיות צמוד יותר מהמצופה. לאור זאת שווה להתעכב על שיטת הבחירות הייחודית שמשמשת את האמריקאים לבחור את הנשיאים שלהם. שיטה זו חריגה ויוצאת דופן בנוף הדמוקרטיות: היא אינה מוכרעת באופן ישיר מרצון האזרחים, אלא מוכתבת מיחסי הכוחות בקרב האלקטורים. עובדה זו עשוייה ליצור לעיתים תרחישים שבעיני רבים נתפסים כהזויים – בייחוד כשמדובר במירוץ צמוד.

שיטת האלקטורים

בניגוד למקובל בדמוקרטיות מודרניות בהן נהוגות בחירות ישירות, נשיאי ארצות הברית נבחרים בבחירות עקיפות על-ידי גוף בן 538 נציגים אשר נקרא קולג' אלקטורלי (electoral college). לכל מדינה מוקצה מספר אלקטורים השווה למספר המחוקקים שלה בשני בתי הנבחרים. כך, מצד אחד מובטח ייצוג מזערי לכל אחת מחמישים המדינות ומצד שני נלקח בחשבון גודל האוכלוסייה של כל מדינה. לדוגמא, למדינת קליפורניה מוקצים 55 אלקטורים השקולים לשני הסנאטורים שלה ו-53 חברי הקונגרס שלה. למדינות ניו יורק ולפלורידה מוקצים 29 אלקטורים השקולים לשני הסנאטורים ול-27 חברי הקונגרס של כל אחת מהן. לעומת זאת, למדינה מעוטת אוכלוסייה כגון אלסקה מוקצים 3 אלקטורים בלבד השקולים לשני הסנאטורים שלה ולחבר הקונגרס היחיד שלה.

אופן ההצבעה של האלקטורים מכל מדינה (במי מהמועמדים לנשיאות יתמכו) מוכתב מתוצאות הבחירות בכל מדינה ומדינה. העקרון היסודי העומד בשיטת הבחירות לנשיאות הוא עקרון רובי הידוע בכינוי "המנצח לוקח הכל" (winner takes all). על-פי העיקרון הזה, המועמד שקיבל את מספר הקולות הרב ביותר מקרב המצביעים במדינה מסויימת, זוכה בתמיכת כל האלקטורים של אותה המדינה. במילים אחרות, מועמד לא צריך בהכרח לגרוף רוב מוחלט של קולות המצביעים (מעל 50%), וגם להפרש אין כל משמעות. כך, למשל, קלינטון יכולה להביס את טראמפ במדינת ניו יורק ברוב של 70% מול 30% ובפלורידה ברוב זעום של 51% מול 49% אולם התוצאה המעשית תהיה זהה בשתי המדינות: כל 29 האלקטורים יתמכו בה.

למרות שבחלק מהמדינות האלקטורים אינם מחוייבים להצביע בהתאם להכרעת הבוחרים במדינתם, זה הנוהג המחייב. מקרים בהם אלקטור הצביע בניגוד להכרעת הבוחרים, מה שמכונה בעגה הפוליטית האמריקאית "אלקטור סורר" (faithless elector), נדירים וגם כאשר התרחשו, מעולם לא היטו את הכף באופן ששינה את זהות הנשיא הנבחר.

השיטה הייחודית גורמת לכך שבמוצאי יום הבחירות העניין הקובע הוא לא מספר הקולות שקיבל כל מועמד או בכמה מדינות הוא ניצח, אלא כמה אלקטורים הוא צבר (לוח 1). מהבחינה הזו מספר הקסם הוא 270 – מועמד שהצליח לגרוף 270 מתוך 538 האלקטורים (מעל 50%) הוא המנצח. בבחירות האחרונות, למשל, הצליח אובמה לזכות בכ-51% מהקולות וב-26 מדינות. אך מה שהכתיר אותו כמנצח הייתה העובדה ש-26 המדינות הללו העניקו לו ביחד את התמיכה של 332 אלקטורים, הרבה מעבר למינימום הנדרש.

 לוח 1. תוצאות הבחירות לנשיאות, 2012

	סה"כ קולות	אחוז הקולות	מספר האלקטורים	מספר המדינות בהן המועמד ניצח
ברק אובמה (דמוקרטים)	65,915,795	51.1%	332	26
מיט רומני (רפבוליקנים)	60,933,504	47.2%	206	24
גארי ג'ונסון (ליברטריאנים)	1,275,971	1.0%	0	0
ג'יל סטיין   (ירוקים)	469,627	0.4%	0	0

 
שיטת האלקטורים הייחודית באה לעולם בתור פשרה: בין האבות המייסדים של האומה האמריקאית היו כאלה שסברו כי על הנשיא להיבחר על ידי הפרלמנט ואחרים שטענו כי עליו להיבחר באופן ישיר על-ידי כלל הציבור. השיטה שנבחרה הייתה בגדר איזון בין שתי השקפות העולם הללו – היא העניקה לאזרחים את זכות ההצבעה אך תיווכה אותה באמצעות חבר אלקטורים שהאליטה הפוליטית של סוף המאה ה-18 ראתה בתור מנגנון תיקון, למקרים בהם העם הצביע בצורה "רעה". על אף שבמרוצת השנים הופנו כלפי השיטה ביקורות רבות היא שרדה ומהווה עדיין חלק בלתי נפרד מהמסורת הפוליטית בארה"ב.

השיטה הייחודית הזו עלולה ליצור מספר תרחישים מוזרים, שלא לומר הזויים. למרות שתרחישים כאלה הם נדירים ביותר, מבקרי שיטת האלקטורים מצביעים עליהם כאחת החולשות המרכזיות של השיטה. מעניין להצביע על כמה מהתרחישים הללו.

1. מה קורה אם המועמד שקיבל פחות קולות זכה ברוב מוחלט של האלקטורים?

התשובה פשוטה: החוקה קובעת באופן חד משמעי שהמועמד שזכה ברוב מוחלט של האלקטורים הוא זה שנבחר לנשיא. מצב לפיו מועמד זכה ברוב של אלקטורים למרות שקיבל פחות קולות ממועמד אחר הוא נדיר למדי. שלושה מקרים כאלה התרחשו במאה ה-19 אך המקרה הידוע ביותר קרה בבחירות של שנת 2000. אל גור, מועמד הדמוקרטים, קיבל כחצי מיליון קולות יותר מג'ורג' וו. בוש (רפובליקנים) ולמרות זאת בוש הצליח לזכות ביותר אלקטורים ועל כן נבחר לנשיאוּת. מבט על לוח 2, אשר מרכז את תוצאות הבחירות לנשיאות מאז 1992, מלמד שכמעט תמיד המועמד שזכה במרבית הקולות גם מקבל את מרבית האלקטורים ונבחר לנשיאוּת. עם זאת, גם אם המקרה של בוש-גור בשנת 2000 הוא יוצא דופן ונדיר, הוא מלמד על פגיעותה של השיטה ועל חולשותיה.

לוח 2. אחוז הקולות ומספר האלקטורים של מועמדי שתי המפלגות הגדולות

	דמוקרטים	רפובליקנים
2012	ברק אובמה 51.1% 332 אלקטורים	מיט רומני 47.2% 206 אלקטורים
2008	ברק אובמה 52.9% 365 אלקטורים	ג'ון מקיין 45.7% 173 אלקטורים
2004	ג'ון קרי 48.3% 251 אלקטורים	ג'ורג' וו. בוש 50.7% 286 אלקטורים
2000	אל גור 48.4% 266 אלקטורים	ג'ורג' וו. בוש 47.9% 271 אלקטורים
1996	ביל קלינטון 49.2% 379 אלקטורים	בוב דול 40.7% 159 אלקטורים
1992	ביל קלינטון 43.0% 370 אלקטורים	ג'ורג' בוש 37.4% 168 אלקטורים

 

2. מה קורה אם אף מועמד לא זכה בלפחות 270 אלקטורים?

כפי שהוסבר מוקדם יותר, על-מנת להיבחר לנשיא מועמד צריך לקבל את התמיכה של לפחות 270 אלקטורים. אולם ייתכנו מצבים בהם אף מועמד לא הצליח במשימה. התרחיש הזה ידוע בכינוי מבוי סתום (electoral college deadlock) והוא יכול להיווצר בשני מצבים שונים.

במצב הראשון – קיים תיקו מוחלט בין שני המועמדים. כלומר - כל אחד זוכה לתמיכה של 269 אלקטורים. הסבירות לתיקו מוחלט בין שני מועמדים הוא קלוש ביותר.

במצב השני – יש מועמד ש"הגיע ראשון" אך הוא לא חצה את סף 270 האלקטורים הדרושים לניצחון. מקרה כזה יכול להתרחש רק אם יותר משני מועמדים הצליחו לזכות באלקטורים. הפעם האחרונה בה מועמד שלישי זכה באלקטורים היה ב-1968 כאשר ג'ורג' וואלס העצמאי ניצח בחמש מדינות שהביאו לו 46 אלקטורים. אולם באותן בחירות הצליח ריצ'רד ניקסון לזכות במעל 300 אלקטורים, כך שלהישג של וואלס לא הייתה השפעה על גורל המירוץ.

בשני המצבים האלה ההצבעה של האזרחים לא הובילה להכרעה ועל-כן יש צורך במנגנון שייקבע מי בכל זאת ייבחר לנשיא. החוקה האמריקאית מציינת שבמקרים כאלה ההכרעה עוברת לבית הנבחרים של הקונגרס (הבית התחתון). כל אחת מ-50 משלחות המדינות בקונגרס מקבלת קול אחד ומצביעה עבור אחד משני או שלושת המועמדים המובילים. חשוב להדגיש: העברת ההכרעה לבית הנבחרים לא רק שמרחיקה עוד יותר את ההשפעה הישירה של ציבור הבוחרים על זהות המנצח, היא גם מעניקה כוח לא פרופורציונאלי למדינות מעוטות אוכלוסייה. לשם המחשה, היא מעניקה קול אחד למדינת ויומינג (חצי מיליון תושבים) וקול אחד למדינת קליפורניה (40 מיליון תושבים). המנגנון הזה נתפס בעיני רבים כשריד חוקתי מיושן העלול להוביל להשלכות כמעט שערורייתיות. בפועל, הפעם האחרונה שנעשה בו שימוש היה במאה ה-19.

3. מה קורה אם אחד המועמדים פורש או נפטר זמן קצר לפני הבחירות?

על אף שהסבירות לתרחיש מעין זה קלושה, אין לשלול לחלוטין את ההיתכנות שלו. בקמפיין הנוכחי, למשל, השתעשעו פרשנים פוליטיים בתרחיש שלפיו דונלד טראמפ יפרוש בדקה ה-90 כדי להימנע מתבוסה מוחצת. אחרים תוהים אם נוכח החקירה המחודשת בעניין האימיילים של הילארי קלינטון ייתכן מצב שבו היא זו שתפרוש ברגע האחרון. יש להניח כי תרחישים אלה לא יתממשו, אולם בקמפיין הנוכחי – ששבר כל כך הרבה כללי משחק – אין לדעת.

במקרה כזה, בו המועמד לנשיאות פורש זמן מה לפני הבחירות, תזדרז המפלגה שלו לבחור מועמד חלופי. הדבר לא ייעשה כמובן על-ידי פריימריז (מפאת קוצר הזמן) אלא באמצעות הוועידה הלאומית המפלגתית. כלומר – האליטה המפלגתית המונה כמה עשרות חברים היא שתבחר את המועמד החדש. כעת, עולה השאלה האם המדינות השונות יספיקו להדפיס פתקי הצבעה ששמו של המועמד החדש יופיע על גביהם. כאן יש כללים שונים לכל מדינה, ולפחות בחלקן נשללת האפשרות לשנות את פתק ההצבעה זמן כה קצר לפני הבחירות. במצבים כאלה בחלק מהמדינות יתבצעו הבחירות באמצעות פתקי הצבעה שכוללים את שמו של המועמד הפורש או הנפטר. דבר זה עלול ליצור סיבוכים חוקתיים הנוגעים לזהות המנצח ולעכב בשבועות ארוכים את ההכרזה על זהות הנשיא הנבחר.

זאת ועוד, יש לזכור שבשנים האחרונות יותר ויותר אמריקאים עורכים הצבעה מוקדמת. כלי זה מאפשר לאזרח להקדים את הצבעתו עד חמישה שבועות לפני יום הבחירות עצמו. כשבוע לפני יום הבחירות כבר מעל 20 מיליון אמריקאים מימשו את זכותם להצביע. עובדה זו מעלה את השאלה מה ייעשה לגבי קולו של אזרח שהצביע עבור מועמד מסויים, אשר החליט לפרוש כמה ימים לאחר מכן. האם הקול שלו ייספר כקול תומך במועמד החדש שבחרה המפלגה? גם זו שאלה מורכבת (מבחינה דמוקרטית ומוסרית) שהחוקיות שלה לבטח תיבחן בבית המשפט העליון.

שיטת הבחירות לנשיאות ארצות הברית היא בין ההליכים הוותיקים והיציבים ביותר בעולם הדמוקרטי. לזכותה יאמר שהיא שירתה היטב את האומה האמקריאית לאורך קרוב ל-250 שנים. אלא שכפי שראינו, היא עלולה לייצר תוצאות שנויות במחלוקת שמעוותות את רצון הבוחר ומקטינות את הלגיטימיות הציבורית שלה. כך קרה לאחרונה בבחירות של 2000 כאשר אל גור קיבל יותר קולות אך הפסיד את הנשיאוּת לבּוש, אחרי הליך ממושך ומעורר מחלוקת של ספירה חוזרת בפלורידה. לא מפתיע, אם כן, שהשיטה מושכת אליה לעיתים ביקורות חריפות. מספר סקרי דעת קהל שנערכו בשנים האחרונות מצביעים על רוב מוצק שתומך בביטולה והחלפתה בשיטה ישירה שבמסגרתה תיקבע זהות המנצח באופן ישיר על-פי קולות הבוחרים (popular vote). התמיכה בביטול הקולג' האלקטורלי גבוהה מעט בקרב דמוקרטים מאשר רפובלקנים. התמיכה הגבוהה ביותר בביטול נרשמת אצל הצעירים: כ-70% לעומת 60% בקרב המבוגרים ביותר.

למרות התמיכה הציבורית בביטול השיטה, ועל אף הארגונים והקבוצות הפועלים למען הרעיון, ההיתכנות לרפורמה אלקטורלית כזו נמוכה למדי, נוכח החסמים הגבוהים לשינויים חוקתיים בארצות הברית. לפחות לעתיד הנראה לעין, תמשיך שיטת הקולג' האלקטורלי לשמש לבחירת נשיאי ארצות הברית.