שם הסרט: "שפורר"

תביעות השתקה - מטרתן האסטרטגית היא לטשטש את הגבולות שבין מרחב השיח הציבורי לבין כתלי בית המשפט והקושי להתמודד עמן נובע מהתיקו הערכי המבלבל שקיים במשפט הישראלי בין הזכות לחופש ביטוי והזכות לשם טוב.

דודו דגמי היה גדול סוחרי הנשים בארץ, מי שייבא מאות נשים ממזרח אירופה למטרות זנות. העיתונאית החוקרת שרון שפורר חשפה את הפרשה בעיתון "הארץ". דגמי נתפס, הפך לעד מדינה, שינה את שמו לשם האסור עד היום בפרסום, המיר את עסקיו הישנים בעסקי נדל"ן והקים חברה בשם "מיזמים", שאחר כך שינתה את שמה ל"אורבן".

קשה לעקוב אחר העלילה המפותלת הזאת? זאת המטרה. אבל הסרט מתחיל דווקא אחרי שהעבריין כבר נתפס והובא בפני רשויות החוק. שפורר מפרסמת בכמה פוסטים בפייסבוק שחברת "אורבן" היא מפוקפקת ולא כדאי לעשות איתה עסקים. בתגובה, מגישה החברה תביעת דיבה על סך 1.68 מיליון שקל.

ספוילר: הסוף סכריני למדי. שלושת אלפים איש חותמים על התחייבות לסייע לשפורר אם תחוייב לשלם פיצוי. המעשה הסמלי של חברת "אורבן" - בחירה בסכום תביעה מופרך, נתקל במעשה סמלי נגדי. אמנם שלב ההוכחות במשפט יתחיל רק בעוד שנה, אבל נראה שהטובים ניצחו.

אלא ש"שפורר" לא לבד. היא עץ אחד בתוך יער של תביעות השתקה. כאלה שמתאפיינות ביחסי כוח לא מידתיים בין תובעים ונתבעים ובדרישות פיצוי לא פרופורציונליות לנזק שלכאורה נגרם או ליכולתו של הנתבע לשלם אותו. פעילים חברתיים ופעילי סביבה נתבעים על ידי תאגידי מיחזור וראשי ערים; עובדים על ידי מעסיקים; עיתונאים על ידי מושאי סיקור. והכל בסכומים מופרכים של מיליוני שקלים. תביעות השתקה שמטרתן האסטרטגית היא לטשטש את הגבולות שבין מרחב השיח הציבורי לבין כתלי בית המשפט.

לאינפלציה הזאת יש רכיב נוסף – זה של פוליטיקאים שהופכים להיות שחקנים מרכזיים בתביעות השתקה. נפתלי בנט תבע את העיתונאי דרור פוייר על סך מיליון שקל בגלל ציוץ בטוויטר. אורן חזן תבע את עמית סגל על סך מיליון שקל בגלל תחקיר שחשף את עברו המפוקפק. מירי רגב תבעה את "חדשות 10" על סך עשרה מיליון שקלים בגלל תחקיר לגבי הטיית מכרזים. שרה נתניהו תבעה מיליון שקלים מהעיתון מעריב והעיתונאי בן כספית על פרסום פיטורי הגנן של בית ראש הממשלה, ובעלה הצטרף אליה לתביעה נוספת של מאתיים ושמונים אלף שקל נגד העיתונאי יגאל סרנה בשל פוסט שפרסם בפייסבוק. חלק מן התביעות האלה הסתיימו בלא כלום, ואחרות ממשיכות להתנהל.

הקושי בהתמודדות עם תביעות השתקה נובע, ברמה החוקתית, מהתיקו הערכי המבלבל שקיים במשפט הישראלי בין הזכות לחופש ביטוי והזכות לשם טוב. ברמה החוקית, הוא נובע מניסוחו של חוק איסור לשון הרע כך שקל מאד להגיש תביעות והנטל להפרכתן עובר מיד אל הנתבע. ברמה הדיונית, מכך שתביעות מסולקות על הסף רק במקרים חריגים ושהמפסיד הוא שנדרש לשלם הוצאות משפט. כל אלה יחד יוצרים סיכון ממשי לנתבעים.

אין ספק שהכלי של תביעות דיבה צריך לעמוד גם לרשותם של בעלי כוח, תאגידים ואנשי ציבור, בייחוד בעולם שבו קל כל כך להפיץ האשמות ברשתות החברתיות. הרי מה שמעניק את ממד הדרמה הקולנועית לסיפורי דיבה הוא שהחלוקה בין טובים לרעים אף פעם לא ברורה עד הסוף. אבל, בעולם שבו העיתונות הממוסדת קורסת, מה שחסר הם תחקירנים טובים ומסורים, פעילים חברתיים סופר-אכפתיים ומערכות אמיצות העומדות מאחוריהם. הפחדת יתר של חושפי רסיסי מציאות קשה - היא סימן של חברה חולה.

"שפורר" איננו סרט על ניצחון, כמו מרבית הסרטים המתארים את חשיפתה של אמת מכוערת. הוא יותר סרט על שיטה, על תרבות פוליטית שמקדשת ניצול לרעה של כוח, על תקשורת שהדי-אן-אי שלה משתנה ועל מערכת משפט מאובנת ומיושנת שלא משכילה להתמודד עם סכסוכי מידע.

האם במקום סצינה של דיון משפטי היה כדאי לסיים את הסרט הזה בסצינה שבה שפורר ודגמי מתקדמים לעבר השקיעה? שקיעתה של העיתונות החוקרת? ואולי הסוף הטוב יתרחש רק כששופטים אמיצים יאמצו דוקטרינה לטיפול בתביעות השתקה?

ארבע בסולם אלטשולר.

המאמר פורסם לראשונה במוסף "צדק" של "מקור ראשון"