שיקום כוחה המוסרי של התביעה

ד"ר גיא לוריא על מהותה ומתכונתה (אם בכלל) של הביקורת על התביעה הכללית.

"כגודל הסמכות כן גודל 'העין המפקחת'" הכריז לפני כשנה השופט בדימוס אליעזר גולדברג, והמליץ להקים בחוק נציבות לבירור תלונות הציבור על מערך התביעה. הדו"ח של השופט גולדברג נועד לסיים סכסוך קשה בין הפרקליטים לבין ראשי משרד המשפטים בעקבות פעולתה של נציבות הביקורת על מערך התביעה ומייצגי המדינה בערכאות, שפעלה שלא מכוח חוק. אולם במקום לפתור את הסכסוך, הדו"ח היה רק סצנה אחת מני רבות, בדרמה המשפטית הגדולה של השנה החולפת: הסכסוך המתוקשר בין הנציבות בראשות השופטת (בדימוס) הילה גרסטל לבין ארגון פרקליטי המדינה וראשי הפרקליטות. והכול בשאלה מה תהיה מתכונתה (אם בכלל), של הביקורת על התביעה הכללית. בסופה של הדרמה הזו, ימים לפני שהכנסת יצאה לפגרת הקיץ, עבר חוק שהסדיר את מתכונתה של הביקורת. אך זאת לא לפני שראינו שביתה נוספת של הפרקליטים, הכפשות הדדיות בין פרקליטים בכירים לבין הנציבה גרסטל, וכן – גם דוחות של הנציבות שהאירו כשלים מערכתיים בעבודת הפרקליטות.

לחוק ישנם לא מעט חסרונות, כגון פגיעה באי-תלות הפוליטית של הנציב ופיצול מוסדי בין הביקורת המערכתית ומנגנון בירור התלונות, אך לא בהם אעסוק כאן. משום שמעל לכול, תהליך חקיקת החוק היה כרוך בפגיעה מסוכנת באמון הציבור בתביעה. הפגיעה הזו נבעה מעצם המאבק של הפרקליטים בנציבות ובנציבה גרסטל (בלי תלות בשאלת צדקתו), מחוסר שיתוף פעולה שלהם עם הנציבה ואף מצורת הוויכוחים בין נציגי המדינה בכנסת (כגון בין תובעים משטרתיים לנציגי היועץ המשפטי לממשלה). אין ספק שזכותם של הפרקליטים להתארגן ולהגן על מעמדם ותנאי עבודתם. אך לתובעים תפקיד מעין-שיפוטי. אמון הציבור בהם תלוי בכך שהם פועלים – בבית המשפט ומחוצה לו – באופן מקצועי, הגון ואובייקטיבי למען האינטרס הציבורי. ספק אם דרך מאבקם עלתה בקנה אחד עם האתוס הזה.

לא יכולתי שלא להיזכר בראיון שנשיא בית המשפט העליון (בדימוס) יצחק אולשן נתן בשנת 1978 לעיתון "דבר". השופט אולשן הזהיר אז מפני כל מחשבה של שופטים על שביתה, "אפילו תביעתה צודקת". משום שאז, הזהיר אולשן, "כוחה המוסרי של הזרוע השיפוטית ניטל ממנה ואז אין היא נראית טוב יותר מכל קבוצת לחץ אחרת". "אפילו יהיו כל השופטים בבית המשפט העליון ובבתי-המשפט המחוזיים גאוניים" הוסיף אולשן, "הרי אם יבוזבז אמון הציבור תהיה זו אבדה שלא קל יהיה להחזירה". הדברים שאמר הנשיא (בדימוס) אולשן על החשש מאיבוד כוחה המוסרי של הזרוע השיפוטית ואמון הציבור בה, יפים לא פחות גם לכוחה המוסרי של התביעה ולאמון הציבור בה. אבדן אמון הציבור בתביעה תהיה אבדה קשה, משום שבאמון זה תלוי כוחה המוסרי של התביעה ויכולתה לבצע את תפקידה.

משום כך, הציון שיש להעניק לסכסוך בין הנציבות לפרקליטים הוא הנמוך ביותר ואין ספק שהוא השפיע לרעה על המשפט הישראלי. עכשיו, משירד המסך על הדרמה הזו, התפקיד העיקרי של גורמי הביקורת (הנציבות החדשה-ישנה ואגף ביקורת חדש שיוקם במשרד מבקר המדינה) הוא לסייע לשקם את אמון הציבור בתביעה. ברור שגם פרקליטות המדינה מבינה זאת, כפי שניתן לראות בכך שפרסמה בשבועות האחרונים, לראשונה בתולדותיה, דו"ח שנתי. אולם זוהי רק ההתחלה. התובעים כמובן צריכים להמשיך לעשות את שהם עשו ועושים יום-יום: להגן במסירות וללא חת על האינטרס הציבורי בבתי המשפט. אך הדרך לשיקום אמון הציבור בתביעה היא גם באמצעות הגברת השקיפות והדיווחיות של כל זרועות התביעה, לרבות התביעה המשטרתית. למאמץ זה צריך להתגייס גם היועץ המשפטי לממשלה: עליו להגביר את השקיפות והדיווחיות של המוסד שבראשו הוא עומד, בין היתר על ידי כך שיפרסם תכנית עבודה רב-שנתית ודוח שנתי, שבהם יפורטו מטרותיו, יעדיו והמדדים שיאפשרו לבחון את הגשמתם.

המאמר פורסם לראשונה במוסף "צדק" של "מקור ראשון"