ישראל ויהודי ארה"ב - הזדמנות לקרבה מתוך הקשבה

בשנים האחרונות, שתי הקהילות היהודיות הגדולות בעולם - היהודים בישראל והקהילה היהודית בארה"ב - מתרחקות זו מזו על אף שצריכות זו את זו. ראש השנה והימים הנוראיים הם הזדמנות נפלאה לחשבון נפש משני צדי האוקיינוס.

בנתנה תוקף, התפילה המרגשת ביותר בסדר התפילה של ראש השנה, אנו קוראים כי ביום הזה, 'כל באי עולם עוברים לפניו כבני מרון'. כלומר, בראש השנה האל לא שופט רק את היהודי, או את בני העם היהודי. זהו יום בעל משמעות אוניברסלית. ברור אם כן, שזוהי הזדמנות להרחיב מבט מהעצמי, או הקהילה שלי. במעגל השנה הימים הנוראים, ראש השנה ויום הכיפורים הם על כן, הזדמנות גם לחשבון נפש לאומי-יהודי.

בשנים האחרונות, שתי הקהילות היהודיות הגדולות בעולם - היהודים בישראל והקהילה היהודית בארה"ב - מתרחקות זו מזו. לפער הגדל בין הקהילות, ובעיקר בין צעירים יהודים בארה"ב לישראל גורמים מגוונים. סיבה מרכזית לתהום שהולכת ונפערת בין הקהילות היא התהליכים שעוברים על החברה בישראל ועל הקהילות היהודיות בארה"ב ביחס למסורת ולדת היהודית, כמו גם ליחס בין המסורת היהודית לערכים האוניברסליים. בישראל יש תנועה לעבר ערכים מסורתיים-יהודיים, בדרך כלל בפרשנותם האורתודוכסית, וירידה בתמיכה בערכים אוניברסליים של זכויות אדם. בארה"ב רוב ניכר של היהודים משתייכים לקהילות לא אורתודוכסיות, והנטיה הטבעית שלהם, ובעיקר של הצעירים שבהם, היא להעדיף ערכים אוניברסליים על פני פרטיקולריזם יהודי, תוך שימוש במקורות יהודיים כבסיס לערכים אלו. הפער הערכי הגדל הזה (שבעיני חלק מהיהודים בא לידי ביטוי גם בכיבוש), מעיב על היכולת של יהודים רבים, כבודדים, קהילות, ואפילו זרמים, להזדהות עם מדינת ישראל.

גורם נוסף, משפיע אפילו יותר על תחושת ההזדהות של יהודים בארה"ב (ובקהילות נוספות בעולם) עם ישראל, הוא היחסים בין דת ומדינה בישראל. כידוע, לרבנות הראשית, האולטרה-אורתודוכסית (חרדית) כיום, על הגדרת גבולות היהדות, כלומר על שאלת 'מיהו יהודי', ועל קביעת תוקפם של נישואים דתיים בישראל. יתרה מזו, גורמים אורתודוכסיים בישראל לא רק שאינם מכירים בתנועות הלא אורתודוכסיות ובתפיסותיהן התאולוגיות אלא גם מנהלים מלחמת חורמה נגד כל השפעה שלהם בישראל. התנועות הללו אינן מקבלות בדרך כלל גם גיבוי ממנהיגים פוליטיים, גם כאלו שאינם אורתודוכסיים, בשל חששם מכעס האורתודוכסים.

התגובה למצב הדברים המעציב הזה שונה בשתי הקהילות. בישראל יש אדישות מוזרה ולא מובנת לקהילה היהודית בארה"ב. רוב הישראלים, ובכללם רוב הפוליטיקאים הישראלים לא עוסקים בסוגיה, ויחסם ליהדות ארה"ב ולרחשי הלב של רוב היהודים הנמנים עליה, הוא אינסטרומנטלי ותועלתני. בקרב יהודים בארה"ב, מעבר לניכור ומרחק, יש מוטיבציה להשפיע על הנעשה בישראל ולקרב את היהודים שחיים בה לתפיסות העולם של היהדות הפלורליסטית בארה"ב. כדי לעשות זאת, פועלות פדרציות, קרנות, ארגונים ותורמים פרטיים רבים לגבש בישראל בסיס תמיכה רחב לרעיונות ליברליים, וביהדות פלורליסטית, ולהביא לשינוי הן ביחס לערכים הדמוקרטיים, והן ביחסי דת ומדינה בישראל. ככלל, הרצון להשפיע בישראל, והמגמה להשפיע גם בנושא זה ברוכה, אבל במבחן התוצאה, ולמרות השקעה ניכרת מאוד של כספים, ההצלחה מוגבלת.

ימי הדין הללו הם הזדמנות לחשבון נפש משני צידי האוקינוס. מהצד הישראלי, דרושה קודם כל הכרה בחשובתה הרבה של הקהילה היהודית בארצות הברית לעם היהודי ומדינת ישראל, והקשבה עמוקה לצרכיה ולרגישויותיה. מנהיגים ישראלים חייבים לתווך את הקהילה היהודית בארה"ב ואת משמעותה לישראל לציבורי הישראלי. אי אפשר להמשיך להתעלם ממחצית מהעם היהודי. מהצד השני, הקהילה היהודית בארה"ב צריכה להיות קשובה לשינויים בישראל, ולמצא את שביל הזהב שבין רצון לשנות ולהשפיע על התהליכים לבין הנכונות להבין ולקבל את השינויים, ואת ישראל כפי שהיא. תהיה זו ישראל, כפי שהם היו רוצים לראות אותה, או ישראל אחרת.

למדינת ישראל אין את הפריבילגיה לאבד את הזיקה למחצית מעם ישראל, לא רק בגלל תמיכתו הפוליטית בה בארה"ב אלא בגלל אחריותה ליהודים באשר הם. ליהדות ארה"ב אין את הפריבילגיה לוותר על זיקה עמוקה וחיה למדינה היהודית היחידה, שהיא בהרבה מובנים ביתה הלאומי השני. הדרך לשינוי צריכה לעבור דרך דיאלוג וניסיון למצא את המשותף והמאחד, מתוך קבלת שונות ושינויים, והבנה שהקשר הזה חיוני להמשך קיומו של העם היהודי.