הבחירות בארצות הברית

קשה שלא לשמוע בזמן האחרון על הבחירות הקרבות לנשיאות ארצות הברית. מהדורות החדשות והעיתונים בישראל מדווחים בהרחבה על המועמדים וסיכוייהם, על קמפיין הבחירות ועל העימותים הטלוויזיוניים ותוצאותיהם. אין זה מפתיע, לנוכח השפעתם של ארצות הברית ושל העומד בראשה על מדינת ישראל ואזרחיה. אבל מה בעצם יודע האזרח הישראלי הממוצע על הבחירות הללו, על משמעותן ועל אופי התנהלותן? מאמר זה בא למלא את החסר ולספק מידע בסיסי על הדרך שבה נבחר המנהיג החזק והמשפיע בעולם.

במי בוחרים?

ארצות הברית היא דמוקרטיה בעלת דפוס משטר נשיאותי. במשטר זה הנשיא הוא גם ראש המדינה וגם ראש הרשות המבצעת (הממשלה). בארצות הברית הוא גם המפקד העליון של הצבא. דפוס זה עומד בניגוד לדמוקרטיות פרלמנטריות (דוגמת ישראל) שבהן ראש המדינה הוא הנשיא או המלך, ראש הממשלה הוא חבר פרלמנט העומד בדרך כלל בראש סיעה גדולה, והצבא כפוף לממשלה כולה ולא לראש הממשלה עצמו. בעוד שבמשטר פרלמנטרי נסמכת הממשלה על הפרלמנט ומכהנת מכוח אמונו בה, במשטר נשיאותי נבחרים הנשיא וסגנו ישירות על ידי העם, ולכן אינם תלויים בתמיכת הקונגרס. כל נשיא נבחר לכהונה בת ארבע שנים, ומוגבל לשתי כהונות מלאות בלבד (Ranney and Kousser, 2008).

ראוי לציין שביום הבחירות לנשיאות נערכות עוד בחירות רבות למשרות ציבוריות אחרות: שליש מחברי הסֶנָט נבחרים מחדש (מדי שנתיים נבחר שליש מהחברים לכהונה בת שש שנים) וכן כל בית הנבחרים (למשך שנתיים). כיוון שארצות הברית היא מדינה בעלת מבנה פדרלי, מתקיימות באותו היום גם בחירות למושלי המדינות, לבתי מחוקקים של חלק מהמדינות וכן לתפקידים אחרים ברמת המדינה או העיר. עם זאת, כל אלה חוסות בצלן של הבחירות לנשיאות, הנחשבות לחשובות ביותר.

מתי בוחרים?

הנשיא כאמור אינו תלוי באמון הקונגרס בו, ולכן תקופת כהונתו קבועה, ולמעט מקרים חריגים מאוד אי-אפשר לקצרה. גם אם הנשיא מתפטר או מת אינן נערכות בחירות חדשות, אלא סגנו ממלא את תפקיד הנשיא עד תום תקופת הכהונה המקורית. הבחירות לנשיאות ארצות הברית נערכות אפוא באופן קבוע כל ארבע שנים. כל מדינה ממדינות ארצות הברית מנהלת את הבחירות בשטחה באופן אוטונומי, אך הן נערכות כולן באותו יום, ביום שלישי החל בין 2–8 בנובמבר (יום שלישי שלאחר יום שני הראשון של נובמבר). לפיכך נקבעו בחירות 2012 ל-6 בנובמבר. המועמד המנצח מתחיל בכהונתו ב-20 בינואר שלאחר מכן. עד אז הוא מכונה "הנשיא הנבחר" (President-Elect), אלא אם כן מדובר בכהונתו השנייה.

איך בוחרים?

הבחירות לנשיאות ארצות הברית הן בחירות עקיפות ולא בחירות ישירות. אף שבפתקי הבחירות מופיעים שמות המתמודדים לנשיאות, הבוחרים מצביעים הלכה למעשה עבור חבר האלקטורים (Electoral College), והאלקטורים הם אלו שבוחרים את הנשיא. בהצבעתו נותן הבוחר את קולו לקבוצת האלקטורים שהתחייבה לתמוך במועמד מסוים לנשיאות. אף שאין חובה חוקית לכך, ברובם המכריע של המקרים מקיימים האלקטורים את הבטחתם, ואכן מצביעים למועמד שאליו התחייבו.המועמדים להיות אלקטורים ממונים בדרך כלל על ידי המפלגות המתמודדות על הנשיאות, ולכן  לרוב יש להם אינטרס להצביע בהתאם להתחייבות מראש, למועמד המפלגה שמינתה אותם. בחלק מהמדינות אף נהוגים חוקים לענישת אלקטורים שאינם מצביעים לפי התחייבותם.  גם במקרים, שבהם לא הצביעו האלקטורים למועמדם המוצהר (בכך שנמנעו או שהצביעו לאחר), מעולם לא שינה הדבר את תוצאות הבחירות.המקרה האחרון התרחש בשנת 2000, אז אלקטורית שהתחייבה למועמד הדמוקרטי החליטה להימנע, אך בכל מקרה הבטיח המועמד הרפובליקני את תמיכתם של מרבית האלקטורים וניצח.  לכן, בסופו של דבר תוצאות הבחירות משקפות את "בחירת העם".

מספר האלקטורים הנבחרים שווה למספר הסנטורים (100) ולמספר חברי בית הנבחרים (435), ועוד 3 נוספים המייצגים את מחוז קולומביה (שבו ממוקמת עיר הבירה הפדרלית, וושינגטון) – סך הכול 538 אלקטורים. לכל מדינה מוקצה מספר אלקטורים השווה למספר הסנטורים וחברי בית המחוקקים שלה. בכך מובטח ייצוג מזערי לכל אחת מהמדינות בתהליך בחירת הנשיא. עם זאת, למדינות מאוכלסות יותר, כמו קליפורניה וטקסס, מוקצים יותר אלקטורים מאשר למדינות שאוכלוסייתן קטנה, כמו אלסקה. המועמד שקיבל את מרב הקולות במדינה זוכה בכל האלקטורים שלה.למעט מיין ונברסקה הנוהגות בשיטה אחרת, אם כי לרוב גם בהן ניתנים כל קולות האלקטורים לאותו מועמד.  המועמד שזכה ברוב האלקטורים (270 לפחות) נבחר לנשיאות ארצות הברית. אם אף לא מועמד אחד זכה ברוב האלקטורים, בית הנבחרים בוחר את הנשיא מבין שלושת המועמדים המובילים, כאשר לכל מדינה ניתן קול אחד (אירוע כזה התרחש רק פעם אחת, ב-1824) (Kimberling, 1992).

יתרונותיה וחסרונותיה של שיטת הבחירות

הבחירה העקיפה, באמצעות חבר האלקטורים, התקבלה עם כינון החוקה האמריקנית כפשרה בין אלו שרצו שהנשיא ייבחר על ידי העם לבין אלו שרצו שייבחר על ידי הקונגרס. כמו כן היא נועדה למנוע את השפעתן של נטיות פופוליסטיות ואינטרסנטיות בקרב העם ה"פשוט" וכן את השפעתן המזיקה של מפלגות פוליטיות, לדעת מנסחי החוקה האמריקנית (שם). האלקטורים היו אמורים להיות מרוחקים מהפוליטיקה היומיומית ומהתככים שהיא מביאה עמה, בניגוד לחברי הקונגרס, אך בד בבד להתאפיין בשיקול דעת טוב יותר מזה של ההמון. התומכים בשיטת האלקטורים טוענים בין השאר כי היא שומרת על אופייה הפדרלי של ארצות הברית, מונעת ניצחון של מועמד אשר משיג את תמיכתו רק מהערים (ולא מהאזורים הכפריים) ומעודדת יציבות בכך שהיא מאפשרת בדרך כלל סיכוי ראלי לשני מועמדים בלבד.

מנגד, טוענים המתנגדים כי השיטה מגבילה את בחירת העם ואינה תואמת תמיד את רצונו, דבר אשר אינו מקובל עוד בדמוקרטיות מודרניות. לפיכך, העובדה שארצות הברית היא הדמוקרטיה היחידה המשתמשת בשיטת בחירה עקיפה כזו בולטת לרעה.

ביקורת נוספת על השיטה נוגעת לנוסחת "המנצח לוקח הכול" הנהוגה כמעט בכל המדינות בארצות הברית, ולפיה המנצח בכל מדינה זוכה בכל האלקטורים שלה, ללא תלות בהיקף זכייתו (בין שזכה בהפרש ניכר ובין שבהפרש של קול אחד). שיטה זו מאפשרת למועמד לזכות ברוב האלקטורים בלי שזכה ברוב הקולות – אם הצליח לזכות ב"מדינות הנכונות". תופעה כזו – של ניצחון המועמד שזכה בפחות קולות – אפשרית כאשר המועמד המנצח זכה בהפרשים קטנים במספיק מדינות כדי לקבל את קולם של רוב האלקטורים, אך הפסיד בהפרשים גדולים בשאר המדינות. אפשרות זו אינה תאורטית. בשנת 2000 זכה הרפובליקני ג'ורג' בוש הבן בבחירות לנשיאות אחרי שהשיג את תמיכתם של 271 אלקטורים, בעוד שיריבו הדמוקרטי אל גור זכה ברוב קולות האזרחים.

נוסף על כך, כיוון שבכל מדינה זוכה המנצח בכל האלקטורים, במדינות שבהן יש יתרון מובהק לאחד המועמדים, אין למועמדים אינטרס להשקיע במסע התעמולה, שכן האחד בטוח בניצחונו המוחלט, ואילו האחר יודע שלא יזכה באף לא אלקטור אחד באותה מדינה. מרבית המדינות נחשבות "מדינות בטוחות" לאחד משני המתמודדים המובילים. רק במדינות מעטות, המכונות "מדינות נדנדה", המרוץ צמוד, ובהן מתמקדים בדרך כלל המתמודדים כיוון שניצחון בהן מעניק את הסיכוי הטוב ביותר לזכייה בנשיאות. מצב זה מעניק למדינות הללו השפעה גדולה על זהות המנצח, הרבה מעבר לגודלן ולחלקן בפדרציה. המדינות הנחשבות "מדינות נדנדה" לקראת בחירות 2012 הן: אוהיו, איווה, וירג'יניה, ויסקונסין, נבדה, ניו המפשייר, צפון קרוליינה, פלורידה וקולורדו. הדמוקרטים נהנים מתמיכה קבועה ו"בטוחה" במדינות צפון-מזרח ארצות הברית ובמדינות החוף המערבי, בעוד שהרפובליקנים נהנים מתמיכתן של מדינות דרום-מזרח ארצות הברית והמערב התיכון (Mid-West) (Politico, 2012).

איך נבחרים המועמדים?

כיוון שהבחירות לנשיאות נערכות בדרך כלל בין שני מתמודדים עיקריים – מועמד הדמוקרטים ומועמד הרפובליקנים – הרי שהמרוץ מתחיל עוד הרבה לפני הבחירות עצמן, בתוך המפלגות, והוא מתמקד בזכות להיות מועמד המפלגה לנשיאות. מועמדה הרשמי של כל מפלגה נקבע באמצעות סדרת בחירות מקדימות – "פריימריז". כאשר הנשיא המכהן מתמודד לכהונה נוספת, כפי שאובמה מתמודד בבחירות הקרובות, נהוג במערכות הבחירות האחרונות לוותר על הבחירות המוקדמות במפלגתו. במקרה זה הנשיא המכהן הוא המועמד הרשמי של מפלגתו.

כמו בבחירות לנשיאות, גם בפריימריז, מצביעים הבוחרים לא למועמד עצמו אלא לצירים אשר יתכנסו לוועידה מפלגתית לאומית (national convention) ויבחרו רשמית את המועמד. בכל מדינה, בדומה לבחירות הכלליות, נקבע מספר הצירים לפי גודל אוכלוסייתה. אמנם הוועידה הלאומית מתכנסת רק בסוף הקיץ של שנת בחירות, אך כיוון שההתמודדויות נערכות בכל מדינה בנפרד, החל בינואר, יחסי הכוחות בין המתמודדים בכל מפלגה ידועים בדרך כלל הרבה לפני כינוס הוועידה, וההצבעה בה טקסית בלבד. עובדה זו מעניקה השפעה רבה למדינות אשר באופן מסורתי מקיימות ראשונות את הבחירות המקדימות, איווה וניו-המפשייר, כיוון שזהות המנצחים בהן עשויה להשפיע על המשך המרוץ, ללא קשר למספר הנציגים (המועט) שהן שולחות לוועידות.

כל מדינה יכולה לבחור בעצמה את שיטת בחירת המועמדים. כיוון שכך, אין מדובר בשיטה אחת אלא בשיטות רבות. בסוגיית בחירת הצירים קיימות שתי שיטות עיקריות: "פריימריז סגורים" שבהם רשאים להצביע רק חברי מפלגה רשומים ו"פריימריז פתוחים" שבהם זכאי כל אזרח המדינה להצביע, בלי צורך להיות חבר מפלגה.לפיכך, הפריימריז שאנו מכירים בישראל, והנחשבים לפתוחים ביותר מבין שיטות בחירת המועמדים הנהוגות כאן, הם הפריימריז ה"סגורים" של ארצות הברית.  עד שנות השבעים נשלטה בחירת הצירים על ידי הפוליטיקאים ברמת המדינה – חברי הקונגרס, הסנטורים והמושלים. השפעתם של הפוליטיקאים על בחירת הצירים, ולכן גם על בחירת המועמד לנשיאות, הייתה רבה מאוד, עד שלחץ ציבורי וביקורת על כוחם של "הבוסים המפלגתיים" הביאו להעברת הבחירה לגוף בוחר גדול יותר – חברי המפלגה או כלל האזרחים. גם בשאלה כיצד בוחרים, קיימות שתי חלופות עיקריות: בחירה בהצבעה או בחירה באמצעות התוועדות מקומית (caucus), שבה ההצבעה הרשמית מפנה את מקומה למסע שכנוע מצד תומכי כל מועמד להצטרף דווקא אליהם (קניג, 2008).

סיכום

מערכת הבחירות לנשיאות ארצות הברית נראית אולי מרוץ פשוט של שני מתמודדים, אך היא הלכה למעשה שילוב של חמישים מערכות בחירות עקיפות, שנערכות בכמה שיטות ומנוהלות כל אחת על ידי מדינה אחרת. מעבר לכך, תחילת כהונת הנשיא בינואר היא שיאו של תהליך המתחיל כשנה לפני כן. לבסוף, אחרי שהשתתפו בתהליך חברי מפלגות, אזרחים, צירים בוועידות מפלגתיות ואלקטורים, ייכנס הנשיא הנבחר לתפקידו. לאחר שנה של התמודדויות (ופחות אם הוא הנשיא המכהן), העבודה הקשה עוד לפניו.

מקורות

קניג, עופר, 2008. "הבחירות המקדימות (פריימריז) לנשיאות ארצות הברית", אתר המכון הישראלי לדמוקרטיה.

Kimberling, William C., 1992. "The Electoral College", Federal Election Commission.

Ranney, Austin and Thad Kousser, 2008. "Politics in the United States", in Gabriel G. Almond, G. Bingham Powell Jr., Russell J. Dalton and Kaare Strøm (editors), Comparative Politics Today: A World View, New York: Pearson/Longman, 9th Edition, pp. 712–754.