"קטארגייט" והחיסיון העיתונאי
המשטרה זימנה 3 עיתונאים לתת עדות במסגרת חקירת הקשר בין יועצי ראש הממשלה לבין קטאר. מדוע בניגוד לסוגי חיסיון אחרים – החיסיון העיתונאי לא מעוגן בחוק הישראלי, מתי מתבקשים עיתונאים לגלות מקורות ואיזה הגנה יש להם בכל זאת?
מקורות עיתונאיים והדלפות של אנשים עם ידע הם הבסיס ליכולת לממש עיתונות. לרוב, מי שעומד מאחרי מסירת חומרים לעיתונאים רוצים לשמור על אנונימיות:
- לפעמים כי אסור להם לספר מפני שהם עובדי ציבור. סעיף 117 (א) לחוק העונשין קובע שעובד ציבור שמסר בניגוד לחוק ידיעה שהגיעה אליו בתוקף תפקידו, לאדם שלא היה מוסמך לקבלה, גם אם עשה זאת לאחר שחדל להיות עובד הציבור – דינו מאסר של שלוש שנים.
- לפעמים אסור להם לספר כי הם מחוייבים בחוזה בחברה פרטית.
- לפעמים הם לא רוצים לספר כדי לא להיחשב "מלשנים", להיתפס כשותפים למעשה פלילי, מחשש ששמם הטוב או המשפחה שלהם יפגעו וכו'.
מבקשים מעיתונאי לגלות מי המקור, מה אמר לו או איזה חומר מסר לו כאשר מתנהל הליך שיפוטי או חקירת משטרה.
כשחוקרים, למשל, הדלפת חומר חסוי שפורסם לציבור או פרשה כלשהי שעיתונאי תיעד (למשל אלימות בהפגנות והפרות סדר).
במקרים כאלה, חשיפת המקור או החומרים יכולה להיות חלק מהיכולת של המשטרה ובתי המשפט לברר את האמת.
מצד שני,
- כשמקורות יודעים שאפשר להכריח עיתונאים לגלות מיהם – הם לא יספרו להם כלום, וזה יפגע מאד בחופש העיתונות ובזכות הציבור לדעת.
- המשטרה מנסה "לקצר לעצמה את הדרך" ובמקום לנהל חקירה בעצמה, לפנות לעיתונאים ולדרוש מהם למסור חומרים שיש בידיהם.
לאפשרות של עיתונאי שלא לחשוף את מקורותיו קוראים "חיסיון עיתונאי". חיסיון הוא הסדר שמיועד ליצור קשר של אמון בין איש מקצוע לבין לקוח (עורך דין -לקוח, רופא/פסיכולוג/עובד סוציאלי-מטופל, כהן דת-מתוודה) ופוטר את בעלי המקצוע מחשיפת מידע על הלקוחות שלהם. הם למשל פטורים מלמסור למשטרה או לבתי המשפט תכתובות ושיחות עם הלקוחות, אסור להאזין האזנת סתר לשיחות שלהם עם הלקוחות ואסור לקבל את נתוני התקשורת שלהם (עם מי דיברו בטלפון, כמה זמן).
חיסיון עיתונאי-מקור, לעומת זאת, איננו מעוגן בחוק במדינת ישראל. לכן לכאורה אפשר לחייב עיתונאי להעיד במשטרה או בבית המשפט על מקורות ומידע שקיבל מהם, ואם יסרב – להרשיע אותו בעבירה כמו זילות בית המשפט או שיבוש הליכי משפט.
לאורך השנים היו דיונים במדינת ישראל האם לעגן חיסיון עיתונאי לאור חשיבותו בשמירה על העיתונות החוקרת. בשנת 1993 הוקמה ועדה ציבורית מיוחדת לנושא זה בשם "ועדת מעוז", שקבעה שיש לעגן בחקיקה את החיסיון העיתונאי. בעקבות דו"ח הוועדה, הוכן במשרד המשרדים תזכיר חוק לתיקון פקודת הראיות אשר עד עצם היום הזה לא הפך להצעת חוק. הסיבה המרכזית: לא הצליחו להגדיר מי ייחשב כ"עיתונאי" לצורך תחולת החוק.
אבל, בתי המשפט עיגנו את החיסיון העיתונאי בפסיקה.
פסק הדין בעניין ציטרין משנת 1987 נגע למקרה שבו סרבו העיתונאים בן ציון ציטרין ויפעת נבו להסגיר לבית הדין המשמעתי של לשכת עורכי הדין את המקורות שלהם. בית הדין הטיל עליהם קנס על ביזיון בית המשפט. העיתונאים ערערו והגיעו עד לבית המשפט העליון.
השופט מאיר שמגר קבע אז: לאור חשיבותם של חופש העיתונות וחופש הביטוי, יש להכיר בחיסיון עיתונאי. אבל, מפני שהחיסיון לא מעוגן בחוק, הוא יהיה כפוף לשיקול הדעת של בית המשפט. בית המשפט יחייב עיתונאי לגלות את זהות המקור שלו רק כשגילוי המקור חיוני לעשיית צדק ובתנאים הבאים:
- רלוונטיות – זהות המקור רלוונטית להליך המשפטי.
- חיוניות – זהות המקור חיונית לעשיית צדק בנושא חשוב (למשל בעבירות פשע, עוון, או מעשה עוולה חמור).
- נחיצות – אין ראיות אחרות אלמלא יפרו את החיסיון.
החיסיון העיתונאי מעוגן גם בכללי האתיקה העיתונאית, למשל בתקנון האתיקה של מועצת העיתונות, בסעיף 12 :
א. עיתונאים לא יפרסמו מידע שנמסר להם בתנאי שלא יפורסם.
ב. עיתונאים לא יגלו מידע שנמסר להם בתנאי שלא יופץ, ולא יחשפו, במעשה, במחדל או בשל אי נקיטת אמצעי אבטחה מספקים של המידע, את זהותו של מקור חסוי.
החיסיון חל על זהות המקור ועל כל מידע שיכול להצביע על זהותו.
דוגמאות:
- עניין מקור ראשון, 2012 : מירי צחי ז"ל, צלמת העיתון בשעתו, נכנסה לצלם בתוך התפרעות של נערי גבעות במחנה צבאי. המשטרה דרשה בצו למסור לה תמונות שצילמה במהלך האירועים. בתגובה טענה צחי כי על התמונות חל חיסיון עיתונאי, שכן גילוין יביא לזיהוי מקורותיה. ביהמ"ש העליון קבע שהחיסיון חל גם על תוכן מידע שגילויו עלול להוביל לחשיפתו של המקור, למשל תצלומים שניתן לזהות באמצעותם מקור עיתונאי.
- חברת החדשות, 2015 : ביולי 2015 שודר ריאיון שערך כתב חדשות ערוץ 2 גיא פלג עם עינת הראל, החשודה בעברות של סרסרות, ניהול מקום לשם זנות והלבנת הון. בספטמבר 2015 הגישה משטרת ישראל לבית-המשפט בקשה שיוציא צו המורה לחברת החדשות של ערוץ 2 למסור לה את כל חומר הגלם ששימש להכנת הכתבה. בית המשפט נענה לבקשה במעמד צד אחד. חברת החדשות של ערוץ 2 הגישה בקשה לביטול הצו, בטענה לחיסיון עיתונאי, החל, לטענתה, לא רק על זהות המקור אלא על כל תוכן המידע שנאסף במסגרת עבודתם העיתונאית של הכתבים. בינואר 2016 קבע השופט כי חברת החדשות של ערוץ 2 לא תחויב למסור את חומר הגלם וכי יש להרחיב את החיסיון העיתונאי כך שיחול לא רק על זהות המקור של העיתונאי, אלא גם על החומר שאסף במהלך עבודתו העיתונאית, גם אם החומר עצמו לא שודר. השופט העיר כי על המשטרה להיזהר במיוחד בהוצאת צווים לקבלת חומרי גלם מכלי תקשורת .עם זאת, צוין שמדובר בהגנה חזקה פחות מזו שחלה על זהות המקור.
- כשמזמנים עיתונאי לעדות פתוחה ומבקשים ממנו למסור שמות של מקורות שלו או חומרים שמקורות מסרו לו:
- מקובל לדרוש אישור יועמ"ש ופרקליט מדינה לזימון כזה, כדי למנוע מצב שבו המשטרה מפעילה את סמכותה כדי להרתיע עיתונאים. זה התקיים בענייננו כפי שהודיעו מוקדם יותר הבוקר היועמ"שית ופרקליט המדינה.
- העיתונאי יכול לומר: אני לא מעיד על דברים שיכולים לחשוף מקורות שלי מפני שזה אסור לפי כללי האתיקה שלי ולפי פסיקת בתי המשפט.
- המשטרה תצטרך לפנות לבית המשפט והוא יחליט אם במקרה המסוים צריך לכבד את החיסיון או לחייב את העיתונאי למסור, לפי התנאים שפירטתי לעיל.
- מעבר לכך, חשדות נגד עיתונאים שעסקו בדברים שחורגים מהעיסוק העיתונאי של ניהול מקורות עיתונאיים ואיסוף מידע עיתונאי – למשל תיווך בעניינים שונים או קבלת כספים כאלה ואחרים – נמצאים במרחב אחר, שצריך להתברר ברמה העובדתית.
- החקירה שלפנינו מורכבת ובמידה רבה מזכירה את תיק 4000, משום שמה שמנסים לבדוק בה הוא האם גורמים שונים שפעלו מתוך אינטרסים שונים, ניסו להשפיע על סיקור עיתונאי ולגרום לעיתונאים לייצר נרטיב מסוים. לכן נדרש בירור של החוליה של העיתונאים בשרשרת: האם היו במגע עם החשודים המרכזיים בפרשה, מה קיבלו מן החשודים, מה עשו עם מה שקיבלו ואיך הדבר שורשר בסוף אל הסיקור העיתונאי, האם חשדו או התעמתו עם מבקשי הבקשות.
- העיתונאים גם יישאלו כמובן אם קיבלו טובות הנאה מכל סוג כתוצאה מכך – בטווח שבין יחסים טובים ומתן בלעדיות או ראיונות עם בכירים (שהם מותרים) לבין קבלת כספים או טובות הנאה אישיות אסורות שהועברו בסתר.
- הסיפור כאן לפיכך הוא גם הזדמנות לבדיקת הקרביים של המכונה העיתונאית ולא רק של מכונת מקבלי ההחלטות בסביבת ראש הממשלה. החשיבות של פעולה מקצועית ואתית מצד עיתונאים – כלפי אמון הציבור בהם ובמוסד העיתונות – תתברר כאן שוב.
מבוסס על המחקר "הסדרת החיסיון העיתונאי בישראל" של שוורץ אלטשולר וירוסלבסקי