שינוי הרכב הוועדה לבחירת שופטים והפיכתה לפוליטית תאיים על שיקוף ערבים במערכת המשפט

Photo by Olivier Fitoussi/Flash90

השבוע אישרה הכנסת בקריאה שנייה ושלישית הצעתם של השרים גדעון סער ויריב לוין לשינוי הרכב הוועדה לבחירת שופטים. ההצעה קובעת, כי במקום שני נציגי לשכת עורכי הדין, יכהנו כחברי הוועדה שני ״נציגי ציבור״ – הכשירים להתמנות לבית המשפט העליון – שייבחרו בידי הכנסת, אחד מטעמה של הקואליציה ואחד מטעם האופוזיציה. גם שני חברי הכנסת החברים בוועדה ייבחרו מעתה על ידי הקואליציה והאופוזיציה, בהתאמה. בפועל, מדובר בהצעה שמשנה באופן מהותי את הרכב הוועדה לבחירת שופטים – ומעבירה את מרכז הכובד מהגורמים המקצועיים (שופטים ועורכי דין) לנבחרי הציבור והפוליטיקאים.

בעוד יוזמיה מציגים את השינוי ככלי להגברת הגיוון במערכת המשפט – בפועל היא עלולה להשיג את ההפך: לצמצם את הגיוון, ובעיקר – לפגוע במינוי שופטים ערבים ולקבע את הדרתם ממוקדי הכוח במערכת.

אכן, לאורך השנים נמתחה ביקורת מוצדקת על היעדר הגיוון במערכת המשפט. בתי המשפט בישראל אוישו ברובם על ידי גברים, יהודים, אשכנזים – בעוד שנשים, ערבים, מזרחים ותושבי פריפריה חברתית-גאוגרפית יוצגו באופן חלקי בלבד. בעשורים האחרונים נרשמה אמנם מגמת שיפור מסוימת, ובקרב השופטים בערכאות הנמוכות יש עלייה במספר הנשים, הערבים, וכן שופטים מקרב הפריפריה החברתית. אך הפערים עדיין משמעותיים – רק כ-8% מכלל השופטים בערכאות השונות הם ערבים (פחות ממחצית שיעורם באוכלוסייה) ובבית המשפט העליון מכהן כיום שופט ערבי אחד בלבד מתוך 12.

הועדה לבחירת שופטים במתכונתה הנוכחית – שבה יש רוב יחסי לגורמים המקצועיים – פועלת מתוך הכרה עקרונית בחשיבות הייצוג והשיקוף, גם אם כאמור לא בצורה מספקת. אך ברגע שהשליטה תעבור לידיים פוליטיות – הסיכוי לשמר עיקרון זה יפחת משמעותית. בנוגע למינוי שופטים לעליון, השתרש בוועדה לבחירת שופטים נוהג, שאמנם אינו מעוגן בחוק, לפיו לפחות שופט אחד מבין שופטי העליון יהיה ערבי. ייצוג זה אמנם לא משקף את אחוז האוכלוסייה הערבית בחברה אבל מבטא מחויבות של הוועדה לייצוג בבית המשפט העליון. מעניין לציין אגב, כי ב'מתווה העם' שהציג הנשיא הרצוג נכתב כי אחד השיקולים שעל הוועדה לבחירת שופטים לשקול בעת מינוי שופטים חדשים הוא ״שיקוף מגוון הקבוצות בחברה הישראלית, וכן כי לפחות אחד מחברי הוועדה יהיה נציג החברה הערבית. אלא ששיקולים אלו נעדרים עתה מהצעת החוק. כיום החבר הערבי היחיד בוועדה הוא אחד מנציגי לשכת עורכי הדין, שבהתאם להצעת החוק ולהרכב הוועדה החדש עתידים לצאת מהוועדה.

החשש הוא פשוט: חברי הכנסת ונציגי הציבור שימונו לוועדה יפעלו על פי ומתוך שיקולים פוליטיים, אידיאולוגיים ומפלגתיים – ולא מתוך מחויבות לגיוון או לייצוג. מנגנון הבחירה המוצע, כולל זכויות וטו ומנגנון לפתרון שיתוק, יעודד קיטוב פוליטי, וייצרו תמריץ לכל צד להציע את המועמדים לשיפוט הקיצוניים ביותר שייצגו את עמדתו הפוליטית באופן המזוקק ביותר. תמריץ זה יבוא על חשבון התמריץ למנות שופטים מקצועיים שבקונצנזוס באופן שיעודד מגוון חברתי. במצב זה, מינוי של שופט או שופטת ערבים יהפוך ללא סביר, שכן החברה הערבית עצמה כמעט ואינה מיוצגת בזירה הפוליטית, כאשר גם בקואליציה וגם באופוזיציה שולטות באופן תדיר מפלגות שאינן ערביות. יתרה מכך, הצעת החוק אף קובעת, שכאשר האופוזיציה תהייה קטנה מאוד, היא תאבד את כוחה בוועדה לבחירת שופטים.

במספר פסקי דין הדגישו שופטי בית המשפט העליון כי המדינה מחויבת לפעול לקידום ייצוגם של האזרחים הערבים יחד עם קבוצות מודרות אחרות. כך למשל בהקשר של ייצוגם במועצת מקרקעי ישראל, אז לראשונה הצהיר בית המשפט העליון על התגבשותה של דוקטרינה פסיקתית המחייבת את המדינה ורשויותיה לתת ייצוג הולם לאוכלוסייה הערבית במכלול השירות הציבורי בישראל.

הרכב הוועדה הנוכחי אמנם אינו מושלם, אך הוא כולל איזון שמאפשר (גם אם בקושי) לקדם את הדוקטרינה שקבע העליון ולייצר מרחב שבו שיקולים של ייצוג, גיוון ושיקוף יכולים להישמע ולהילקח בחשבון. החשש הוא, שברגע שהשליטה תעבור לפוליטיקאים והתמריצים שמבנה הוועדה ודרך קבלת ההחלטות בה יעודדו, שיקולים אלה יידחקו הצדה.

הרפורמה מציירת את הגיוון כמטרה – אך בפועל מרוקנת אותו מתוכן. אין זו אלא רטוריקה שנועדה להכשיר מהלך פוליטי מסוכן, שעלול לפגוע לא רק בייצוג הציבור הערבי – אלא גם באמון של ציבור זה והציבור בכללותו במערכת המשפט.