שלטון הספק: כך נשחק האמון ומתרסקת הדמוקרטיה
בעידן של ריבוי גרסאות וערעור מתמשך על מוסדות ואנשי מקצוע, קשה להבחין מהי אמת ומהי מניפולציה. זו לא טעות — זו שיטה מסוכנת. וחנה ארנדט כבר הזהירה אותנו בדיוק מפניה
Photo by Yonatan Sindel/Flash90
"הנשלט האידיאלי במשטר טוטליטרי... הוא אדם שאצלו כבר לא קיימת הבחנה בין מציאות ובדיון, בין אמת לשקר" – כך כתבה חנה ארנדט, מההוגות הבולטות של המאה ה־20, בספרה מקורות הטוטליטריות. הדברים נאמרו על אירופה של שנות השלושים והארבעים, אך נדמה שהם מהדהדים באופן מטריד גם במציאות הישראלית של ימינו.
ההתנהלות סביב הדחתו של ראש השב"כ רונן בר חושפת דפוס מטריד: ניסיון עקבי לערער על יסודות עובדתיים ולערפל את קו הגבול שבין אמת לבדיה. כך למשל, מאז ה־7 באוקטובר מופצות – בגלוי וגם באמצעים מרומזים – תיאוריות מופרכות שלפיהן בכירים במערכת הביטחון ידעו מראש על כוונות חמאס, אך בחרו להתעלם. אין לכך בסיס, אך ההדהוד של הטענות האלה ברשתות ובשיח הציבורי הולך ומתרחב.
הסכנה איננה רק בעצם הפצתן של תאוריות כאלה – אלא באופן שבו הן תורמות לדפוס רחב יותר: ריבוי גרסאות, ריבוי נרטיבים, טשטוש הגבולות בין עובדה לפרשנות, עד כדי כך שהציבור מתקשה להאמין למשהו. כאשר הכול אפשרי, שום דבר כבר לא אמין. וכאשר האמון מתערער — בפרט כלפי מוסדות מקצועיים כמו מערכת הביטחון, מערכת המשפט והתקשורת — הולכת ומתבססת התחושה שאין על מי לסמוך פרט לפוליטיקאים, שלכאורה מייצגים את "הרצון האותנטי של העם".
זהו רגע מסוכן. דמוקרטיה אינה בנויה רק על בחירות וחוקים, אלא בראש ובראשונה על אמון — בכך שהמערכת מבוססת על כללים, על אחריות, על בירור האמת. חנה ארנדט זיהתה כיצד ערעור שיטתי של אמון הציבור והחלפתו בתודעה מבולבלת וחשדנית אפשרו את עלייתם של משטרים טוטליטריים באירופה, הרבה לפני עידן הרשתות החברתיות.
היום, בעידן שבו כל אחד יכול להפיץ "גרסה" ולטשטש עובדות בלחיצת כפתור, אזהרתה של ארנדט מקבלת משנה תוקף. ככל שגוברת תחושת הבלבול וחוסר האמון, כך נחלשת יכולתנו כחברה לגבש הכרעות רציונליות ולשמור על משטר תקין. במצב כזה, שלטון ריכוזי מציע ודאות — גם אם היא מבוססת על שקרים. וכאשר הציבור מתרגל לא להאמין לאף אחד, הוא מתרגל גם לא לבקש דין וחשבון.
המאבק על האמת ועל היכולת להבחין בינה לבין שקר אינו עניין של ימין, שמאל או מרכז. מדובר בשאלה קיומית: האם נצליח לשמור על המבנה הדמוקרטי שמאפשר לנו לחיות כאן כחברה חופשית ומתפקדת. לנוכח ההתפתחויות האחרונות, קשה שלא לראות איך הנהגה פוליטית שלמה מאמצת — הלכה למעשה — פרויקט של ערעור שיטתי על אמון הציבור באמת, במוסדות ובאנשי המקצוע. זו איננה טעות או חוסר זהירות — זו שיטה. וזו שיטה מסוכנת. אסור לקבל אותה כעוד סגנון פוליטי לגיטימי, ואסור לאפשר לה להמשיך ולהתבסס בשם איזונים מקודשים שלכאורה נותנים מקום לכל דעה או נרטיב. לא כל דבר הוא "שתי גרסאות". יש גבול — והוא עובר במקום שבו הדמוקרטיה עצמה מתחילה להתפרק. ברגע הזה, חשוב להצביע על הדרך הפסולה הזו, להוקיע אותה — ולא לתת לה לעבור בשתיקה. כי מונח כאן על הכף לא רק סדר ציבורי — אלא אורח החיים שלנו כולו.
פורסם במקור ב-ynet