אֵיכָכָה אוּכַל וְרָאִיתִי בָּרָעָה אֲשֶׁר יִמְצָא אֶת עַמִּי?

אסתר המלכה מתכוננת למשתה | צייר: אדווין לונג, 1878 | תמונה: ויקיפדיה

כשאסתר, גיבורת סיפור פורים, חוששת חשש קיומי לעמה ישראל, היא זועקת: "כי איככה אוכל וראיתי ברעה אשר ימצא את עמי? ואיככה אוכל וראיתי באבדן מולדתי?". מטבע הדברים לנו, הנמצאים כבר שנה וחצי במלחמה קשה, הדברים האלה נוגעים במיוחד. הם זועקים את החשש הגדול ממחיר המלחמה, אבל גם את זעקת ה"שוויון בנטל", הפליאה הקיומית והבסיסית מול אי-ההתגייסות של כל אדם שאכפת לו מעמו ומולדתו. אסתר אינה נוקטת נקודת מבט של זכויות וחובות, של הוגנות והגינות, אלא שיח בסיסי, פנימי וראשוני ממנו, שיח של שותפות גורל, שיח של "נושא בעול עם חברו" (משנה אבות ו,ו).

כשאסתר מעלה את תחינתה לפני המלך לביטול רצח העם שתיכנן המן לבצע ביהודי הממלכה הפרסית, קיימת בקורא ציפייה לשמוע טיעון אסטרטגי מתוכנן היטב, שישכנע את שליט האימפריה הגדולה ביותר בתקופתה לחזור בו מגזרה שנחתמה בטבעתו. ואולם הסיבה שאסתר מבטאת היא בעצם הזעקה הגולמית שממלאת אותה – איך אוכל לשבת מהצד ולראות את ההשמדה ההמונית של בני עמי? הזעקה הזו חסרה היום. התייאשנו ממנה, ולמעשה ויתרנו על המלחמה לעידוד המוטיבציה העמוקה ביותר: מוטיבציה של נשיאה בנטל בשל תחושת שותפות גורל בת אלפי שנים.

בטרם נקטה אסתר בפעולה מדינית למניעת גזירת השמד על יהודי ממלכת פרס ומדי, ביקשה ממרדכי לכנוס את כל היהודים לצום, שבעקבותיו אנו מציינים עד היום את "תענית אסתר". הצום נחשב לפעולה רוחנית קלאסית בתנ"ך ובמסורת היהודית שנועדה ליצור תהליך פנימי של תיקון ושל שיבה לאלוהים.

במגילה, הצום מכוון להצלחת משימתה של אסתר. אולם לאחר הפעולה הרוחנית, לא איחרה לבוא יציאה למלחמת קיום של יהודי כל מדינות ממלכת אחשוורוש, המפוזרים והמפורדים כפי שתיאר אותם המן. כתוצאה מיציאה משותפת זו למלחמת קיום, התהפכו היוצרות ובוטלה הגזירה. התפילה והצום היו חלק אינטגרלי מהמלחמה, אך בוודאי לא עמדו בסתירה לה.

המגילה מציבה סטנדרט גבוה של אחריות מנהיגותית, תוך קריאה למנהיג הנמצא בעמדת מפתח ויכול לעשות את השינוי אל מול גזירת השמד, לפעול ולא לשתוק, גם אם המחיר האישי שישלם מאוד גבוה. מרדכי פונה אל אסתר שנמצאת בעמדת ההשפעה הגבוהה ביותר, כמלכה בארמון שליט האימפריה, בדרישה לעשות מעשה שיסכן את חייה כדי לנסות ולהציל את עמה. מרדכי מוסיף ואומר לאסתר "כי אם החרש תחרישי בעת הזאת, רווח והצלה יעמוד ליהודים ממקום אחר ואת ובית אביך תאבדו". עמידה מנגד מצד המנהיגות בעת צרה, משמעה במגילה אבדון של אותה מנהיגות.

בפורים של שנת תשפ"ה מופנית קריאתו של מרדכי ואומץ ליבה של אסתר אל מנהיגינו שלנו מכל המגזרים: "איככה אוכל וראיתי ברעה אשר ימצא את עמי? ואיככה אוכל וראיתי באובדן מולדתי?".

כוח האדם בצה"ל חסר, המשרתים קורסים תחת הנטל של מאות ימי לחימה, מחיר הדמים כבד. איככה ניתן לעמוד מנגד? איך דווקא בעת כזו מחרישים המנהיגים ומתמקדים בקידום חוק לעיגון ההשתמטות מצה"ל ובחיפוש דרכים עוקפות למחויבות הבסיסית לזעקתה של אסתר?  "ומי יודע אם לעת כזאת הגעת למלכות".