ועדת חקירה ממלכתית, למרות הכול

משפחות שכולות בכנסת, פברואר 2025 | צילום: יונתן זינדל, פלאש 90

תחקירי צה"ל והשב"כ על אירועי השבעה באוקטובר שהתפרסמו השבוע בזה אחר זה עולה תמונה קשה של הזנחה, הפקרה, כאוס וחוסר אונים, וגם הפגנת רוח לחימה ומעשי גבורה. תחקירים פנימיים הם בעלי ערך הן לצורך חשיפת מסכת העובדות, סדר האירועים, והן כעדות לאופן שבו הגוף שכשל, במקרה זה צה"ל, בוחן את אופן פעולתו, הנחות העבודה שלו, תפקוד הכוחות בזמן אמת. תחקירים כאלה גם חיוניים לשם הפקת לקחים לעתיד.

תגובות משפחות שכולות מגלמות עוד ממד חשוב של התחקירים, והוא החובה שיש לצה"ל לחשוף את האמת בפני המשפחות שאיבדו את היקר להן מכל. על אף שאין בזה נחמה, יש בכך לפחות מילוי הבטחה ובסיס לאמון שלפחות לגבי האירועים, צה"ל יספר למשפחות האת האמת, בלי לטייח, בלי לכסת"ח, בלי לייפות.

ובכל זאת, התחקירים חושפים רק חלק מהתמונה. לכן הם לא מייתרים את הצורך בהקמת ועדת חקירה ממלכתית שתיבחן את השאלות הגדולות: היחסים בין הדרג הצבאי והפוליטי, תפקוד גופי הבטחון השונים והיחסים ביניהם, דרכי קבלת ההחלטות. אבל חשוב לומר כבר עכשיו: עצם הקמת ועדת חקירה ממלכתית אינו סוף דבר.

לפני הכול צריך לתת את הדעת על הגדרת נושא החקירה. מי שמגדיר את המנדט של הוועדה הוא הממשלה (או הוועדה לביקורת המדינה אם היא הגוף שמקים). לכאורה, יש הסכמה שהוועדה צריכה לחקור את אירועי השבעה באוקטובר. אבל אם מנתחים את התכליות והסוגיות שמצדדי הקמת הוועדה מציינים אפשר לזהות תפיסות שונות לגבי אופן הגדרת נושא החקירה, טווח החקירה וגם תכלית החקירה.

האם הוועדה תחקור רק את הגורמים והסיבות שהובילו לאירועי השבעה באוקטובר? וכמה אחורה היא תלך – שבועות, חודשים, שנים? האם על הוועדה לחקור גם את אופן ניהול המלחמה לאור עקרונות הדין הבינלאומי, בהתאם להתחייבות של ישראל בפני בית הדין בהאג שתבדוק את עצמה? ומה באשר לחטופים? הקריאה של ירדן ביבס לחקור את אופן ניהול המשא ומתן על החזרת החטופים חיונית להבנה ולהתמודדות עם התחושה הקשה של החמצה והפקרה, העדר השקיפות לגבי אופן קבלת ההחלטות, השיקולים והעיתוי. והאם אותה ועדה תחקור גם  את (אי) תפקוד משרדי הממשלה, חוסר המוכנות למצב חירום, והטיפול בנפגעים ובמפונים? 

רבים מייחלים להקמתה של ועדת חקירה ממלכתית, ובצדק, אך ועדה אחת לא תוכל לחקור את כל הסוגיות, התקריות. האירועים, והמחדלים, הן מבחינת המומחיות שנדרשת לחקירה כזו (משפטית, דין בינלאומי, דיפלומטית, צבאית, היסטורית) והן בשל היקף העדויות והחומרים שידרוש שנים ארוכות של עבודה. גם אם הוועדה תקבע בסדרי עבודתה כי היא פועלת באמצעות וועדות משנה שמורכבות מאוספי חומרים ועדויות, עדיין רבים ירצו להשמיע קולם בפני הרכב הוועדה המלא, ורבים אחרים יהיו מחויבים בכך. לדוגמא, ועדת החקירה לאסון מירון שמעה 213 עדויות מפי 162 עדים (חלקם העידו יותר מפעם אחת), ואוספי חומרים גבו עדויות מ-27 עדים נוספים. הוועדה פירסמה את הדוח הסופי שנתיים לאחר האסון. אפשר רק לשער מה יהיה מספר העדויות בוועדה שתחקור את אירועי השבעה באוקטובר.

מעבר לכך, יש לזכור כי בוועדת חקירה ממלכתית קיים נוהל המחייב אותה ליידע את מי שעלול להיפגע ממסקנותיה, מה שיאריך עד מאוד את התנהלות הוועדה. אמנם הוועדה תוכל לפרסם , כמו ועדות קודמות, דוחות ביניים, וסביר שכך תעשה, אך גם אלה יקחו זמן. 

ומה לגבי המלצות הוועדה? יש לזכור כי לפי החוק תפקיד הוועדה לברר את העובדות והיא רשאית להמליץ המלצות. המסורת שהתקבעה היא כי הוועדה ממליצה המלצות מערכתיות ואישיות. אולם מניסיון העבר, ההמלצות המערכתיות נותרות ברובן כאות מתה בדוח הוועדה, ואין מנגנון לפיקוח אחר יישומן, ואילו ההמלצות האישיות ממומשות כשמדובר בגורמים מקצועיים (צבאיים, עובדי מדינה), או גורמים פוליטיים שיש מי שממנה אותם (שרים), אך לא לגבי בעלי תפקידים נבחרים, כמו ראש הממשלה. בנוסף, פעמים רבות הזמן שחולף עד לפרסום דוח הוועדה הופך חלק גדול מההמלצות האישיות ללא רלוונטיות, שכן בעלי התפקידים אינם מכהנים עוד בתפקידם. 

יתכן שוועדת חקירה ממלכתית לא תוכל לבדוק הכול. יתכן שנזדקק לכלים נוספים כדי לברר את האמת ולהפיק לקחים, ועדיין, למרות כל האתגרים והקשיים האלה, חובה לומר: יש להקים ועדת חקירה ממלכתית לפי חוק ועדות חקירה. אסור להסכים לוועדה פוליטית, שלפי ההצעה ההזויה של הקואליציה ישבו בה אנשי גופי בטחון לשעברים ונציגי משפחות שכולות מטעם הקואליציה והאופוזיציה. התוצאה תהיה לא רק פוליטיזציה בדיעבד של הצבא, גופי הבטחון והשכול, אלא גם פוליטיזציה של האמת.

רק ועדת חקירה ממלכתית תוכל להפוך את הפצע המדמם של שבעה באוקטובר לצלקת.