שירי ביבס היא הילדה באדום מ"רשימת שינדלר"
בסרטון: מכתב שכתבה רבקה נריה בן-שחר לשירי ביבס בנובמבר 2023
בין כל התמונות וזוועות השואה שראיתי אי פעם, נחקקה בלבי הילדה מ"רשימת שינדלר". ילדה בלבוש אדום, הולכת בין ההריסות בסרט שחור-לבן. בצפירות יום השואה, כשאני מנסה להיזכר בסבתי ניצולת השואה שאותה לא הכרתי, ולחשוב על ששת המיליונים, הילדה האדומה צפה ועולה. אני הולכת איתה לבד בגטו ובוכה את נשמתי.
בשבוע השלישי של אוקטובר הכרחתי את עצמי לראות את תמונות הנרצחים והחטופים ולקרוא עליהם. הכל היה מחריד, אבל הלב שלי יצא ממקומו מול התמונה של שירי ביבס והג'ינג'ים. כתבתי לה מכתבים, התפללתי בשבילה, וכמו כולם, ציפיתי לה ביום הראשון של העסקה הראשונה, וביום השני, ובשאר הימים.
לפני כמה חודשים שמעתי מישהי אומרת שלכל אחד מאיתנו יש חטוף או חטופה "שלו". שירי ביבס היתה החטופה "שלי". מעולם לא הרגשתי ככה כלפי מישהי שלא הכרתי. חלמתי עליה בלילות ודיברתי איתה בימים, ניסיתי לעודד אותה, לשלוח לה כוחות מרחוק. לומר לה שלא ויתרנו עליה, שהיא תחזור, שהמדינה תחזור. התעוררתי משנתי מבועתת מחלומות זוועה על ילדים ג'ינג'ים שלא הצלחתי להגן עליהם. בחרתי לא להאמין לחמאס, לחשוב שזה טרור פסיכולוגי, שזה לא יכול להיות. התפללתי על ירדן, חיכיתי לו כל כך, דמיינתי איך בפגישה שלהם היא תשאל בתמיהה איך שיחררו אותו לפניה.
משפחת ביבס הפכה לסמל. התמונות הקשות של שירי, כפיר ואריאל ביבס הן הפנים של ה-7 באוקטובר. התמונות האלה הן גם הפנים של המחדל והכישלון, וגם הפנים של החיבור שלנו לכל החטופים, כמו הילדה באדום, שמייצגת מיליונים. אי אפשר להכיל כל כך הרבה נרצחים, כל כך הרבה חטופים, כל כך הרבה כאב, אבל אני מתקשה לחשוב שיש אפילו אישה אחת בישראל שלא התחברה לשירי ביבס. התנועה האימהית, הראשונית, המגוננת על המתוקים הג'ינג'ים. המחשבה מה הייתי מרגישה במקומה, לא נותנת מנוח.
משפחת ביבס יכולה להיות סמל וזיכרון, צריכה להיות סמל וזיכרון, ואני מקווה שכל אחד ואחת מהאשמים במחדל יחקקו את תמונתה על הקיר – ועל קירות לבם. אבל היא גם יכולה להיות הנעה לפעולה. משפחת ביבס הוציאה אותנו לרחובות, להפגנות, למחאות. משפחת ביבס איחדה אותנו כשהחזקנו ביד פרח כתום או דובי, והיא גם תניע אותנו לתקן את החברה השסועה, את המדינה הפצועה.
מעבר לפוליטיקה, מעבר לדרישה לוועדת חקירה הוגנת וצודקת שתחקור את תחלואי העבר, נצטרך גם להתמקד בעתיד. נתבונן בתמונות החיוביות, הממכרות, המחייכות, של שירי והילדים, ונבין שהחברה שלנו צריכה להיבנות מחדש אחרי הכישלון הזה. נצטרך לכרות ברית חדשה בינינו, ובריתות חדשות עם סביבתנו.
גם אחרי ההודעה הרשמית ואחרי כמה שעות של בכי, אני מוצאת את עצמי ממשיכה עם ההרגל של לדבר עם שירי מרחוק, שואלת אותה ואת כולנו – מה אנחנו צריכים לעשות כדי שזה לא יקרה שוב?