לממשלה יש מה לעשות מול הפשיעה בחברה הערבית, והיא חייבת לעשות את זה עכשיו
בשבוע אחד נרצחו בישראל שבעה בני אדם מהחברה הערבית. כדי להכניע את ארגוני הפשע ולשים סוף לשליטתם הכלכלית והחברתית העמוקה, צריך להכריז על מצב חירום לאומי, להפעיל את כל זרועות האכיפה ולטפל בשלל הגורמים המאפשרים לפשע לצמוח
Photo by Yonatan Sindel/Flash90
בשבוע החולף נרצחו במדינת ישראל שבעה אזרחים ואזרחיות מהחברה הערבית. קורבנות כמו ד"ר עבדאללה עוואד נרצח במרפאתו לעיני מטופליו וואיל אבו זיד, בן 14 שנרצח בלוד, ממחישים פעם נוספת את גודל המחדל של הטיפול בפשיעה בחברה הערבית. לאלימות ולפשיעה הזו יש פנים ושמות ומעגל הקורבנות ומשפחותיהם רק הולך וגדל.
תופעה זו, שהיא אתגר של החברה הישראלית כולה, איננה גזירת גורל. כאשר בממשלה הקודמת התקבלה החלטה לשים את הסוגייה כאתגר לאומי ולהפנות לטיפול בה את כל המשאבים והמאמצים הדרושים, נרשמה ירידה מדודה אך מבטיחה ברמת הפשיעה ביישובים הערביים.
גם הניסיון בעולם מלמד כי כאשר מטפלים בגורמי העומק החברתיים והכלכליים ביחד עם אכיפה ושיטור אפקטיבי ועקבי, רמת הפשיעה יורדת. כך קרה בניו -יורק ובשיקגו בארה"ב וכך קרה עם המאפיה באיטליה.
סוג הפשיעה בחברה הערבית דומה בחלק ממאפייניו דווקא לדוגמא האחרונה: לארגוני הפשיעה נוצר בסיס כלכלי עצום ממדים, ששולח זרועות והשפעות בעומקי החברה הנורמטיבית. זו עבריינות עם חשיבה ויכולות כלכליות וטכנולוגיות, המושקעת חברתית ופוליטית בקהילה. מול סוג כזה של פשיעה נדרשת חשיבה ומחויבות אחרת וגם תעוזה ונחישות.
כל זה חסר למי שאמונים לטפל בסוגיה הזו כעת. ללא ספק ניתן לומר כי כהונתו של השר בן גביר לא תרמה להתמודדות עם הפשיעה, אם לא ההפך מכך. גם העובדה שכרגע אין שר לביטחון פנים במשרה מלאה או פרוייקטור במשרד ראש הממשלה בנושא אלימות ופשיעה בחברה הערבית (שרק לאחרונה מונה להיות ממלא מקום נציב שירות המדינה), איננה תורמת, ואם לא די בכך, לפני כמה חודשים קוצץ התקציב של תכנית החומש שנועדה לטיפול באלימות, מה שמלמד עוד על רמת ההזנחה.
החשש למצופה לנו רק הולך וגובר. מסקר שפורסם השבוע על ידי המכון הישראלי לדמוקרטיה אודות המצב הפיננסי של העובדים בזמן המלחמה עולה כי 55% מקרב המדגם בחברה הערבית דיווחו על ירידה בהכנסת משק הבית שלהם בהשוואה לרמתה טרום המלחמה (לעומת 32% בקרב היהודים הלא-חרדים ו-20% בקרב החרדים), 40% מהם דיווחו כי אין למשק הבית שלהם כסף נזיל (לעומת 23% בקרב יהודים לא חרדים) ו- 28% מהערבים דיווחו כי היו במשיכת יתר עוד לפני המלחמה ואף הגדילו אותה בעקבותיה (שיעור יותר מכפול בהשוואה ליהודים לא חרדים). כלומר, הגורמים הסביבתיים שעלולים להגביר את המניעים להרחבת האלימות והפשיעה רק מתרחבים בעקבות המלחמה.
במקביל, תהליכי הפוליטיזציה במשטרה ובשירות הציבורי, הפגיעה במקצועיות כמו גם הפגיעה בשלטון החוק ותהליכי קבלת החלטות בממשלה (כדוגמת קיצוץ תקציבי החומש בניגוד מוחלט להמלצות גורמי המקצוע) משפיעים באופן ישיר על הטיפול בתופעת האלימות והפשיעה.
הנתונים האלה והעובדה כי הממשלה לא שמה עד כה את מיגור הפשיעה כיעד מדיניות אמיתי והסתפקה בהצהרות, מובילים לחשש כי מספר הנרצחים השנה יעבור את מספרם בשנתיים האחרונות, אלא אם כן הממשלה תעשה שינוי מהותי ומידי במדיניותה: בראש ובראשונה הכרזה על מצב חירום לאומי תוך פעולה ענפה מול ארגוני הפשיעה. מהלך זה דורש עדכון של התוכניות הממשלתיות הקיימות לטיפול בארגוני הפשיעה, קרי טיפול כירורגי רב זירתי המשלב את כל זרועות האכיפה נגדם. לא יסייעו "מבצעים" משטרתיים, שכן ארגוני הפשיעה "למדו" את המשטרה ודרך פעולתה ולכן פעמים רבות הם מקדימים את אותה בתעוזה ובתחכום. המצב כיום הוא שעבריינות משתלמת גם כלכלית וגם חברתית. על התוכניות המשטרתיות להתעדכן בתורת ההפעלה שלהן וליצור מציאות שעבריינות "לא כדאית".
בנוסף, דרושה מחויבות פוליטית אמיתית באמצעות מינוי שר ייעודי למשימה שיתכלל את הפעילות הממשלתית בנושא. זאת לצד מינוי "פרויקטור" מהדרג הפקידותי, שכן טיפול מיטבי מצריך עבודת מטה ממשלתית. לצד אחריות מיניסטריאלית עם יכולות פוליטיות מול גופי הממשלה השונים שצריכים לפעול בגישה שיתופית עם יעדים ברורים ומדידים.
נדרשת החלטה פוליטית שמחויבת ליטול את השליטה על החיים ביישובים הערביים מידי עבריינים לידי רשויות המדינה ולשים סוף להפרטת הבטחון האישי. אלו מחויבויותיה הבסיסיות של המדינה לאזרחיה ועליה למלא אותם.
המסר שיעבור לחברה הערבית ממינוי שר ייעודי, תוך ביצוע מסיבי של התוכניות הממשלתיות בכל רבדי החיים המזינים את הפשיעה לצמוח, כמו טיפול בסוגיית הצעירים, החינוך, העוני, המרחב הציבורי והקרקעות, הוא שהם אינם לבדם מול פושעים חסרי עכבות. בעוד שהיום העבריינים מבינים כי מולם עומד אזרח מבודד ומבוהל, עליהם להפנים כי הם עומדים מול מדינה וחברה ואינם יכולים להן.
פורסם לראשונה ב"הארץ"