COP29: ישנן דווקא חדשות טובות מבאקו
הציפיות מוועידת האקלים של האו"ם באזרבייג'ן היו נמוכות מראש, והיא אכן הסתיימה בקול ענות חלושה. אבל במקום שבו ראשי מדינות נכשלים – יוזמה ישראלית לשיתוף פעולה אזורי נותנת סיבה לאופטימיות
Photo by Erez Sommer
בשביל שוחרי הסביבה בישראל, ועידת האקלים הבינלאומית היא בשנתיים האחרונות מפלט מהמציאות החונקת והכאובה. הזדמנות להסתכל רגע החוצה ולמצוא נחמה, באירוע שמאגד את רוב מדינות העולם סביב מטרה חשובה מאין כמוה – מניעת קטסטרופה אקלימית.
אבל השנה נראה שאפילו מכאן לא תצמח פיסת אופטימיות. זהות המדינה המארחת גרמה לכך שהציפיות המוקדמות היו כבר הן נמוכות: מופרך לצפות ממעצמת גז ונפט כמו אזרבייג'ן לדחוף להפחתה גלובלית של פליטות גזי חממה ולהסטה למקורות אנרגיה מקיימים יותר, שיכרתו את הענף שעליו יושבת כלכלתה.
האו"ם בוחר את המדינה המארחת בשיטה של רוטציה בין יבשות, לצד שיקולים פוליטיים וכלכליים, וכמו בבחירת המדינה המארחת של המונדיאל – עדיף לא לדעת מה קורה מאחורי הקלעים. הוועידה הרשמית הסתיימה בקול ענות חלושה ובלי לייצר יותר מדי בשורות או תקוות להיאחז בהן. זה קורה בתקופה שבה הסדר העולמי שהכרנו מתערער והנכונות לשלב ידיים סביב אתגרים גלובליים פוחתת. נראה שבאקלים הנוכחי הסיכוי להגיע להסכמות שיובילו לשינוי משמעותי – קלוש.
מאחר ואין לי עניין לקחת חלק ב"תעשיית הדכדוך", אבקש להפנות זרקור של תקווה לשכונה שלנו במזרח התיכון. בביתן הישראלי בוועידה הצגנו את פרויקט "קידום שת"פ אזורי בתחום החדשנות האקלימית", בשיתוף 'אקופיס מזה"ת' ו-Startup Nation Central.
מדובר בפרויקט שהשקנו לפני כשנה וחצי, טרם אירועי 7 באוקטובר. כינסנו עשרות יזמים.ות מתעשיית ה-Climate Tech המקומית, גורמי ממשל, אקדמיה ודיפלומטיה, כדי להגיע לתובנות לגבי פוטנציאל השת"פ עם מדינות האזור.
במקביל ערכנו מיפוי מקיף של היתרונות היחסיים והאתגרים שיש לכל אחת ממדינות האזור. למדנו, למשל, שאפשר ליישם טכנולוגיה סולארית ישראלית על קרקע ירדנית באמצעות מימון אמירתי, ושאפשר לנצל רגולציה עסקית נוחה בבחריין כדי לבחון פיילוט לטכנולוגיית מימן מצרית-ישראלית משותפת. הפוטנציאל עצום. בימים אלה אנו מנסחים דו"ח המלצות מדיניות שיישלח לגורמים הרלוונטיים בישראל ובקהילה הבינלאומית, בתקווה שיאומץ וייושם.
יש שיגידו שבמציאות הנוכחית אין שום סיכוי להתניע תהליך כזה. הם לא לגמרי טועים. אלא שמשיחות 'אוף רקורד' רבות שקיימנו עם גורמים בישראל ובאזור, למדנו שבשטח רבים מחכים בקוצר רוח להפוגה כדי לחדש קשרים שהוקפאו, להתניע יוזמות שנעצרו ולתת פומבי לשיתופי פעולה שכבר נמצאים בקנה.
התנועה סביב הביתן הישראלי בוועידה הייתה מרשימה מאוד וכללה, כמו בשנה שעברה בדובאי, גם מבקרים רבים ממדינות שלא מזוהות כידידות של ישראל. אלה מצאו עניין בפתרונות שמציעות שורה של חברות Climate Tech ישראליות, אשר בהיעדר קידום מדיניות אקלים אפקטיבית מצד הממשלה מצאו את עצמן בחזית הביתן ובחזית ההסברה.
זאת השנה השנייה ברציפות שמדינת ישראל מגיעה לוועידה ללא דיווח על צעדי מדיניות משמעותיים להיערכות למשבר האקלים.
מראש, היעדים שהציבה הממשלה להפחתת פליטות גזי החממה נמוכים מאוד: 27% הפחתה עד 2030, לעומת יעד של 50% שהציבו רוב מדינות האיחוד האירופי. לפי דו"ח של המשרד להגנת הסביבה מאפריל 2023, ישראל לא עומדת אפילו ביעדים הצנועים שהגדירה, וספק גם אם חוק האקלים החדש, שאושר בקריאה ראשונה, יביא עמו בשורה: מבקר המדינה כבר הזהיר שההיתכנות ליישומו נמוכה, בהיעדר מנגנוני מעקב, פיקוח ובקרה אפקטיביים.
כך שנראה שקהילת החדשנות המקומית מצילה את הממשלה פעם אחר פעם מהמבוכה הבינלאומית.
למען הסר ספק, ישראל היא עדיין שחקן חשוב בשדה החדשנות האקלימית וישנה סקרנות בינלאומית גדולה סביב פיתוחים שיוצאים מכאן. אלא שעל מנת להמשיך את המומנטום הזה, יש לפעול בתנועת מלקחיים: מצד אחד – לעודד את האקוסיסטם הטכנולוגי-מדעי בישראל באמצעות תקצוב, מו"פ, תמיכה במערכות ההשכלה הגבוהה והקלה ברגולציות וחסמים. מהצד השני – לחתור לסיום מדיני של המלחמה וחיזוק הנורמליזציה עם מדינות האזור. בהינתן התנאים האלה, אפשר לחלום על עתיד טוב יותר בכל המובנים.